top of page
היום הרת עולם
ראש השנה הוא היום המרכזי שממנו מסתעפת השנה כולה, ואליו היא חוזרת עייפה, גדושת חוויות.
ברגע אחד נחתם גורלה של השנה היוצאת וקללותיה, ובאותו רגע באה הבשורה המבורכת ועמה התקווה כי: 'תחל שנה וברכותיה'.
בראש השנה נברא האדם. באותו יום חטא, באותו יום שב בתשובה, ובאותו יום נסלח לו. זוהי תמצית סיפור יומו הראשון של האדם בעולמו.
כך הגיע לארץ החיים, כך פתח את נשימותיו הראשונות, כאשר על פתחו ניטש הקרב בין הטוב לרע, בין החיים למוות, בין הייאוש לניצחון.
תמיד נצמדת לצידו האפשרות: לפתוח תמיד דף חדש, לחזור רענן אל תחילתו של המאבק – ולנצח.
לולא היה "ראש" לשנה, לו היו כל חיי האדם יחידה אחת בת שבעים או שמונים שנה, לא היתה תקווה למאבקיו, לא היתה פינה לחלומותיו ולשאיפותיו. הגלגל היה ממשיך לנוע על המסלול הראשון מלידתו ועד לרגעו האחרון.
ה"ראש" אשר ניתן לשנה הוא תרומתו של הבורא לקיומו של העולם ולחייו של האדם. מתנה זו מאפשרת לחזור תמיד אל קו ההתחלה ואל נקודת הזינוק. להתחיל שוב, לנסות שוב, להחליף אולי את שדה הקרב ולהסתער עליו בכל כוחנו.
ברגעים ראשונים אלו של השנה, ה' יתברך, כביכול, מופיע לעינינו. ברגע שלאחר מכן הוא מאלצנו לחפשו ולבקשו, בהבטחה כי אכן נמצאנו אם רק נבקש: "ובקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת כי תדרשנו..."
אולם למי אשר דרכו קשה, למי שלבבו ונפשו אינם פנויים לדרוש את ה', מי שנכבש על ידי מאבקי חייו, בעבורו אמרו חז"ל: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותיו קרוב - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים".
בימים הנוראים, כאשר יורדת ההשראה על נפשו של האדם, קרוב הוא האלוקים לקוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. אז ניתן למצוא אותו בינינו, איתנו ובתוכנו.
שאל הרבי מקוצק את אחד מחסידיו: "אמור נא לי, היכן נמצא אלוקים?" שתק החסיד. השיב הרבי: "אלוקים נמצא בכל מקום שבו נותנים לו להיכנס".
ראש השנה הוא חג מלכותו של ה'.
ההכרה במלכות ה' היא תוכנה של תפילת ראש השנה. ההמלכה שממליך האדם את הקב"ה על עצמו ועל כל הבריאה פירושה, קבלת עול מלכות שמים בצורה הכרתית מוחשית. הכרה זו יכולה לבוא רק כאשר האדם מודע לכך שהוא עומד לדין, שהוא חש שגורל חייו אינו נתון בידיו, אלא תלוי בהחלטת הבורא. הוא מתפלל ומתחנן: "זכרנו לחיים", בידעו שחייו תלויים באישורו של הבורא. מתוך כך הוא מציב לעצמו שאיפת חיים בהתאם לרצון ה', ומבקש חיים שהם "למענך אלוקים חיים".
ההכרה במלכות ה' הבלעדית והנצחית והתאמת שאיפות החיים למטרות שהציב הבורא לאדם, הן היסוד לתשובה. ככל שיעמיק האדם ויבסס את הכרתו במלכות ה', באותה מידה תהיה שיבתו אליו רצינית ומעמיקה יותר.
ביום זה חוגגת את נצחונה האמונה בה' ובמלכותו. האמונה אשר צעדה עם ההיסטוריה אל כל יעדיה ואשר נותנת גם היום, ברגע זה ובשעה זו, את האפשרות, את הזדמנות החיים לכל אחד להצטרף, להתחיל הכול מבראשית, לפתוח דף חדש.
כל אשר חדר אלוקים ללבו, ולו רק פעם אחת, לו רק היום, מצטרף אל רבבות מיליוני העדים של כל הדורות אשר הכריזו: 'ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד'.
מדוע לא בא בן ישי???
מעשה נפלא אודות אחד האדמורי"ם אשר עמד בפני קהל עדתו ביום הראשון של ראש השנה, עוררם בדברי כיבושין, ולסיום-אמר כך:
"בני, היודעים אתם מדוע אין אנו נושעים? מדוע הגאולה עוד לא באה? מדוע אנו שקועים עד צוואר בצרות ויסורים? התשובה אחת היא-וכבר נרמזה בקינת ספר איכה, שם נאמר (א, י"א) 'כל עמה נאנחים מבקשים לחם'...
" 'כל עמה נאנחים'... כולם נאנחים, כולם מבקשים, כולם עומדים לפני אבינו שבשמים בראש השנה ושופכים את ליבם, עולם על מה? על מה הם מתחננים? מה הם שואלים? 'מבקשים לחם'... הם אינם מבקשים על כבוד השכינה, הם אינם מבקשים על כבוד השכינה, הם אינם מבקשים על מלכותו יתברך-אלא רק 'שואלים לחם'... כל בקשותיהם ושאיפותיהם מתמצות במילה אחת קטנה: 'לחם'... גשמיות... פרנסה, ושוב פרנסה, ועוד קצת פרנסה לסיום!"...
ביום השני-שוב עמד האדמו"ר והשפיע מנועם אמרותיו על צאן מרעיתו, ואת דבריו-סיים שוב באותו ענין, כאשר הפעם הוא מביא סמך מפסוק אחר...
"כולם שואלים, מדוע עדיין משיח לא בא... ובכן, היודעים אתם מדוע? את התשובה-תוכלו למצוא בדברי הפסוק (שמואל א' כ', כ"ז): 'מדוע לא בן בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם'...
"וכך נוכל לדרוש את הפסוק... אנו שואלים: 'מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום?'... מדוע עדיין לא נגאלנו? הלא עמדנו אתמול כל היום בתפילה, אף היום אנו ממשיכים ומפילים תחינתנו בפני אבינו שבשמים, ועדיין משיח לא בא! אולם התשובה היא: 'אל הלחם'... נכון... התפללנו, התחננו, שיווענו, ביקשנו, אולם על מה? על לחמנו בלבד! על עוד מנה של גשמיות! על עוד פרוסה אחת של לחם!
"אילו היינו מתפללים על מה שראוי להתפלל עליו, אילו היינו מייחלים לאשר ראוי לייחל לו-בודאי היה כבר משיח מגיע זה מכבר... אילו תפילותינו, ותחנונינו, ושוועותינו, ובקשותינו, היו נסובות אודות גילוי כבוד מלכותו יתברך בעולם כולו-בודאי כבר היינו נגאלים... אולם מאחר ואנו שוכחים כל זאת וחושבים בעמדנו לפני האלוקים רק על מנת גשמיות-אין כל פלא כי איננו נענים, ועדיין שקועים אנו עד צוואר בגלות הנוראה בה אנו שרויים!"...
כה היו דבריו של הרבי, ואותם עלינו לזכור ולתת אל הלב... בעומדנו בראש השנה בתפילה בפני אבינו שבשמים-בל נשכח אפילו לרגע מהי התכלית האמיתית... על מה עלינו לבקש ולמה צריכים אנו לייחל...
נעמוד איפוא כולנו יחד ונבקש על כבודו יתברך, על גילוי שכינתו, ואזי-בודאי תתקבל תפילתנו, ואבינו שבשמים ימהר ויגאלנו בקרוב בימינו, אמן!
סיפורים לראש השנה
א'
זְמַן הַתְּקִיעוֹת הִתְקָרֵב. הַמֶּתַח בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ גָּבַר מֵרֶגַע לְרֶגַע. הֲמוֹנֵי הַחֲסִידִים, שֶׁנָּהֲרוּ לִקְרַאת יוֹם-הַדִּין לִסְּטוֹלִין, צִפּוּ עַתָּה לְרַבָּם, רַבִּי אָשֵׁר מִסְּטוֹלִין, כִּי יַשְׁלִים אֶת הֲכָנוֹתָיו, יֵצֵא מֵחַדְרוֹ, וְיָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ לִפְתֹּחַ בְּסֵדֶר הַתְּקִיעוֹת, כְּמִנְהָגוֹ בְּכָל שָׁנָה.
אוּלָם הַפַּעַם הִשְׁתַּהָה הָרַבִּי בְּחַדְרוֹ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה. כְּבָר עָבְרָה רֶבַע שָׁעָה, חָלְפָה גַּם חֲצִי שָׁעָה, שָׁעָה תְּמִימָה, וַעֲדַיִן פְּנֵי הָרַבִּי אֵינָן נִרְאוֹת. דָּבָר כָּזֶה מֵעוֹלָם לֹא קָרָה, וּדְאָגָה הִתְגַּנְּבָה לְלֵב הַחֲסִידִים.
לְפֶתַע נִרְאָה שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל הָרַבִּי מְפַלֵּס לוֹ דֶּרֶךְ בֵּין הַחֲסִידִים הַצְּפוּפִים, פּוֹנֶה לְעֵבֶר כֹּתֶל הַמִּזְרָח וְלוֹחֵשׁ דְּבַר-מָה בְּאָזְנֵיהֶם שֶׁל שְׁנַיִם מִנִּכְבְּדֵי הַחֲסִידִים. חִוָּרוֹן הֵצִיף אֶת פְּנֵי הַשְּׁנַיִם, וְהֵם מִהֲרוּ לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹת הַשַּׁמָּשׁ וְיָצְאוּ מִבֵּית-הַמִּדְרָשׁ.
חֲרֹשֶׁת שֶׁל הַשְׁעָרוֹת וְנִחוּשִׁים הִתְפַּתְּחָה בַּמָּקוֹם. "גְּזֵרָה קָשָׁה מְרַחֶפֶת עַל הַצִּבּוּר", אָמְרוּ אֵלֶּה. "אוּלַי הָרַבִּי אֵינוֹ חָשׁ בְּטוֹב?", הִבִּיעוּ אֲחֵרִים אֶת חֲשָׁשָׁם. "אָסוֹן אֵרַע בְּבֵיתָם שֶׁל שְׁנֵי הַחֲסִידִים", וְעוֹד כָּהֵנָה.
חָלְפָה לָהּ עוֹד כְּמַחֲצִית הַשָּׁעָה. לְפֶתַע נִשְׁמַע רַחַשׁ בַּקָּהָל. הַכֹּל כִּוְּנוּ אֶת מַבְּטֵיהֶם לְפֶתַח בֵּית-הַמִּדְרָשׁ, וְזֶה הַמַּחֲזֶה שֶׁנִּגְלָה לְעֵינֵיהֶם: רִאשׁוֹן צָעַד הַשַּׁמָּשׁ, שֶׁרָמַז בִּתְנוּעַת יָד מַרְגִּיעָה כִּי בְּעוֹד רֶגַע קָט יִכָּנֵס הָרַבִּי וְיַתְחִילוּ הַתְּקִיעוֹת. אַחֲרָיו צָעֲדוּ שְׁנֵי הַחֲסִידִים הַנִּכְבָּדִים, רְצִינוּת רַבָּה נְסוּכָה עַל פְּנֵיהֶם.
כַּעֲבֹר דַּקָּה הוֹפִיעַ הָרַבִּי בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. פָּנָיו זוֹהֲרוֹת בְּאוֹר עִלָּאִי וְהוּא נִרְאָה כִּמְרַחֵף בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. אַךְ הָרַבִּי לֹא הָיָה לְבַדּוֹ. הוּא פָּסַע שְׁלוּב-זְרוֹעַ עִם צָעִיר, שֶׁנִּרְאָה כְּנָכְרִי, חוֹבֵשׁ כּוֹבַע מִצְחִיָּה עַל רֹאשׁוֹ. בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת וּבְבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת פָּסַע הַצָּעִיר עִם הָרַבִּי עַד לִמְקוֹמוֹ. הָרַבִּי הִגִּישׁ לוֹ מַחֲזוֹר-תְּפִלָּה וְהֵחֵל לְהַתְקִין אֶת עַצְמוֹ לִקְרַאת הַתְּקִיעוֹת.
"שְׁלוֹיְמֶה", עָבְרָה לְפֶתַע הַמִּלָּה מִפֶּה לְאֹזֶן וְהִרְטִיטָה לְבָבוֹת. "שְׁלוֹיְמֶה", מִלְמְלוּ הַחֲסִידִים, וְהָאֲוִיר הַדָּחוּס מִמֵּילָא נַעֲשָׂה טָעוּן עוֹד יוֹתֵר.
אַחַר-כָּךְ בָּאוּ הַתְּקִיעוֹת וּלְאַחֲרֵיהֶן תְּפִלַּת מוּסָף. כָּל אוֹתוֹ זְמַן נִשְׁאָר הָעִנְיָן בְּגֶדֶר תַּעֲלוּמָה. הַתַּעֲלוּמָה גָּבְרָה עוֹד יוֹתֵר נֹכַח הָעֻבְדָּה שֶׁבְּמֶשֶׁךְ כָּל הַתְּפִלָּה עָמַד שְׁלוֹיְמֶה לְיַד הָרַבִּי וְכָל גּוּפוֹ רוֹעֵד מִבְּכִי. מָה מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי כָּל זֹאת?
רַק בְּתֹם הַתְּפִלָּה הֵחֵלּוּ הַפְּרָטִים מִצְטָרְפִים זֶה לָזֶה וְהַתְּמוּנָה הַמְּלֵאָה נִתְבַּהֲרָה וְהָלְכָה.
שְׁלוֹיְמֶה הָיָה בְּנוֹ שֶׁל אַחַד הַחֲסִידִים. בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ הָיָה יֶלֶד חָבִיב וּמֻכְשָׁר, שֶׁכָּל מַכָּרָיו צוֹפִים לוֹ עָתִיד גָּדוֹל בְּתוֹרָה וּבְיִרְאָה. אַחַר-כָּךְ – בָּחוּר עִלּוּי וְשַׁקְדָן, מֵהַסּוּג שֶׁכָּל אָב וְאֵם חוֹמְדִים כְּחָתָן לְבִתָּם.
שְׁלוֹיְמֶה כְּבָר הָיָה בְּשָׁלָב שֶׁדֻּבַּר בּוֹ נִכְבָּדוֹת בְּשָׁעָה שֶׁאֵרַע הַמִּפְנֶה. זֶה הָיָה בְּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת, כַּאֲשֶׁר נוֹדַע כִּי שְׁלוֹיְמֶה הָלַךְ שְׁבִי אַחַר רוּחוֹת הַזְּמַן וְהָאִידֵאוֹלוֹגְיוֹת שֶׁמָּכְרוּ נוֹאֲמֵי הַכִּכָּרוֹת לַהֲמוֹנִים, וּפָרַק מֵעָלָיו עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת.
אֶת שִׁבְרוֹן-הַלֵּב שֶׁל הוֹרָיו אֵין צֹרֶךְ לְתָאֵר. לֹא הוֹעִילוּ כָּל הַתַּחֲנוּנִים וְנִסְיוֹנוֹת הַשִּׁכְנוּעַ – שְׁלוֹיְמֶה הָיָה נָחוּשׁ בְּדַעֲתוֹ לְהַשְׁלִיךְ מֵאֲחוֹרֵי גֵּווֹ אֶת עֲבָרוֹ הַמְּפֹאָר וְלִדְבֹּק בְּדַרְכּוֹ הַחֲדָשָׁה.
תְּחִלָּה הָיָה הַדָּבָר לְשִׂיחַת הַבְּרִיּוֹת, אַךְ אַט-אַט נִשְׁכַּח הָעִנְיָן מִלֵּב הָאֲנָשִׁים. בַּחֲלוֹף כַּמָּה חֳדָשִׁים סִפְּרוּ כִּי שְׁלוֹיְמֶה שִׁנָּה אֶת הוֹפָעָתוֹ לְגַמְרֵי, נִקְשַׁר לַחֲבוּרַת צְעִירִים מְסֻיֶּמֶת, וּלְפַרְנָסָתוֹ הֵחֵל לַעֲבֹד בַּנַּגָּרִיָּה שֶׁבִּקְצֵה הָעִיר.
הַבֹּקֶר, כְּשֶׁפָּנָה הָרַבִּי לְחַדְרוֹ לְהִתְכּוֹנֵן לַתְּקִיעוֹת, הִשְׁתַּהָה שָׁם אֲרֻכּוֹת. כַּעֲבֹר כְּשָׁעָה יָצָא מֵחַדְרוֹ, אָפוּף שַׂרְעַפִּים. הוּא פָּנָה לְשַׁמָּשׁוֹ וּשְׁלָחוֹ לִקְרֹא לִשְׁנֵי הַחֲסִידִים הַנִּכְבָּדִים שֶׁבִּשְׁמָם נָקַב. בְּבוֹאָם אֵלָיו אָמַר לָהֶם הָרַבִּי: "אֵינִי יָכוֹל לָגֶשֶׁת לַתְּקִיעוֹת בְּלִי הָאַבְרֵךְ שְׁלוֹיְמֶה, שֶׁסָּר מִן הַדֶּרֶךְ. צְאוּ עַכְשָׁו הָעִירָה וְחַפְּשׂוּ אַחֲרָיו בְּכָל מָקוֹם עַד שֶׁתִּמְצְאוּהוּ. אִמְרוּ לוֹ כִּי אֲנִי קוֹרֵא לוֹ וְכִי לֹא אֶתְקַע הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר עַד אֲשֶׁר יָבוֹא לְכָאן".
מְתוּחִים וּבְהוּלִים נֶחְפְּזוּ שְׁנֵי הַחֲסִידִים לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הָרַבִּי. הֵם חִפְּשׂוּ בְּכַמָּה כְּתוֹבוֹת, שָׁאֲלוּ וּבֵרְרוּ, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח הַנַּגָּרִיָּה שֶׁבִּקְצֵה הָעִיר. תְּחִלָּה הִתְקַשּׁוּ לְזַהוֹת אֶת שְׁלוֹיְמֶה בֵּין שְׁאָר עוֹבְדֵי הַנַּגָּרִיָּה, אוּלָם הַתַּדְהֵמָה שֶׁאָחֲזָה בּוֹ לְמַרְאֶה הַחֲסִידִים הַלְּבוּשִׁים חַג – הִסְגִּירָה אוֹתוֹ.
"הָרַבִּי יוֹשֵׁב בְּחַדְרוֹ וּמְצַפֶּה לְךָ. הוּא בִּקֵּשׁ לִמְסֹר לְךָ כִּי לֹא יֵצֵא הַיּוֹם לַתְּקִיעוֹת בִּלְעָדֶיךָ", הוֹדִיעוּ לוֹ וְהִמְתִּינוּ בַּחֲשָׁשׁ כָּבֵד לִתְגוּבָתוֹ.
פָּנָיו שֶׁל שְׁלוֹיְמֶה הֶחְוִירוּ וְהִסְמִיקוּ חֲלִיפוֹת. "תְּקִיעוֹת", מִלְמֵל לְעַצְמוֹ, "תְּקִיעוֹת"... הַחֲסִידִים הָיוּ עֵדִים לְמַאֲבַק הָאֵיתָנִים שֶׁהִתְחוֹלֵל אוֹתָהּ שָׁעָה בְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁהִשְׁתַּקֵּף בְּמַרְאֵה פָּנָיו וּבִתְנוּעוֹת גּוּפוֹ.
לְאַחַר דַּקָּה אֲרֻכָּה כְּנֶצַח שֶׁל שְׁתִיקָה רְווּיַת מֶתַח – הִשְׁלִיךְ לְפֶתַע שְׁלוֹיְמֶה אֶת פַּטִּישׁוֹ מִיָּדוֹ, הֵסִיר מֵעָלָיו בְּאַחַת אֶת סִנָּרוֹ וּפָרַץ הַחוּצָה בְּרִיצָה.
כְּשֶׁהִגִּיעַ שְׁלוֹיְמֶה לַחֲדַר הָרַבִּי כְּבָר הִמְתִּין לוֹ הָרַבִּי עַל הַמִּפְתָּן וְקִדְּמוֹ בְּפָנִים מְאִירוֹת. הוּא לֹא אָמַר לוֹ מִלָּה, רַק לְקָחוֹ בִּזְרוֹעוֹ וְנִכְנַס עִמּוֹ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ.
שְׁלוֹיְמֶה נִשְׁאַר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה וּבַעֲשֶׂרֶת-יְמֵי-תְּשׁוּבָה וּבְיוֹם-הַכִּפּוּרִים. שׁוּב לֹא עָזַב אֶת בֵּית-הַמִּדְרָשׁ.
ב'
התקיעות של ר' יואל-חיים וייספינגר היו שם-דבר בירושלים הישנה. רבים היו נוהרים לבית-הכנסת שבו שימש 'בעל-תוקע', כדי לשמוע ממנו את קול השופר. חמישים שנים רצופות שימש בתפקידו זה, ובכל שנה ושנה היה קול השופר הולך וחזק. יודעי סוד היו מספרים בשבח שופרו המיוחד של ר' יואל-חיים, שופר עתיק שידע גלגולים רבים.
כמה ימים לאחר יום-הכיפורים שנת תרע"ד נפטר ר' יואל-חיים לעולמו. הוא הניח שני בנים, שמעון ולייבל. השאלה הייתה, מי יירש את השופר וממילא גם את חזקת התקיעה בבית- הכנסת. בסופו של דבר נמצאה פשרה: שמעון הבכור קיבל את חנות המכולת הקטנה של ר' יואל-חיים, ולייבל הצעיר, שהיה גם תלמיד-חכם, זכה בשופר הנחשק.
חלפו הימים, שמעון מכר את המכולת הקטנה ושם פעמיו לאמריקה. שם הקים עסק קטן, אשר עד מהרה התפתח והתבסס יפה. שמעון היה לאיש אמיד ומכובד.
בארץ-ישראל פרצה בינתיים המלחמה בין טורכייה העותומנית לבין אנגליה. לייבל נרשם משום-מה כנתין אנגלי, וכשיצא יום אחד לרחוב, נתפס בידי חיילים טורכים ונאסר. העונש שהושת עליו היה גלות למצרים. מכל חפציו לא נטל עמו לייבל דבר, לבד מהשופר.
באותה עת הגיעה לשערי הארץ ספינה שהביאה מוצרי מזון לתושבי ירושלים, נדבת יהודים טובים באמריקה. לספינה נלווה גם אחד מראשי קרן הסיוע, הלוא הוא מיסטר סם ווייט, או בשמו המקורי - שמעון וייספינגר, מיודענו.
כששמע סם-שמעון את שאירע לאחיו, שינה מיד את מסלול הנסיעה המתוכנן והדרים מצרימה. הוא פגש שם אדם דל ועלוב, חסר פרוטה, וכמעט לא הכיר בו שזהו אחיו. בו-המקום שלף את ארנקו והעניק לאחיו סכום נכבד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו.
כשעמד שמעון לעלות על הספינה, לא ידע לייבל כיצד להודות לו על עזרתו. המלים נעתקו מפיו. בלב נרגש הושיט לאחיו נרתיק ישן ובלוי. עיניו של שמעון ברקו מהתרגשות. הוא ידע מה נמצא בתוך הנרתיק - השופר היקר!
כל הדרך חזרה כמעט לא הניח שמעון מידיו את נרתיק השופר. שוב ושוב הביט בו וליטפו, כמחזיק אוצר יקר. כשהגיע הביתה, היה נרגש מאוד, ולחבריו שקיבלו את פניו סיפר בראש ובראשונה על השופר. אבל כשביקש להראותו להם, כמעט התפלץ - לא היה שם לא שופר ולא נרתיק.
שוב חלפו שנים. מצב הפרנסה בירושלים הורע מאוד. לייבל נאלץ ליטול את משפחתו ולנדוד בעיירות פולין. בעיירה אחת מצא את מקומו ונתמנה לרב המקום. נדמה היה לו שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל אז פרצה מלחמת-העולם השנייה. הגרמנים כבשו את פולין והחלו במלאכת ההשמדה של היהודים. לייבל עבר את כל אימי השואה ובניסי-ניסים נשאר בחיים. אחרי המלחמה נדד ממחנה-עקורים אחד למשנהו, כשמשאת-פניו היא ארץ-ישראל.
בערב ראש-השנה הגיעה החבורה לביתו של איכר גוי, איש טוב ונדיב, באחת מעיירותיה של איטליה. שופר לא היה ברשותם, ועל כך הצטערו מאוד, אבל להתפלל ולשפוך שיח לפני קונם - יכלו גם יכלו. לבם של הפליטים היה מלא תקווה, שלא יארך הזמן ויעלו על אונייה שתובילם לארץ-ישראל.
ראש-השנה חלף ולייבל וחבריו עמדו לעזוב את בית האיכר. אבל זה ביקשם לשבת רגע. "יש דבר שמעיק על מצפוני וברצוני להשתחרר ממנו", אמר. "לפני שנים רבות הייתי מלח באונייה שהפליגה מארץ-ישראל לאמריקה. באונייה הפליג יהודי עשיר, שהחזיק בידיו כל העת נרתיק ישן וכמעט שלא נפרד ממנו. הנחתי שבתוך הנרתיק מוצפן ארנקו השמן של האיש. כשהגענו לאמריקה, ניצלתי את ההמולה והצלחתי להעלים את הנרתיק. אך כשפתחתיו, התאכזבתי קשות. כל מה שמצאתי בתוכו היה החפץ המוזר הזה", ובדברו הציג לפניהם האיכר - שופר!
"אני מבין שזה חפץ-קודש יהודי", הוסיף ואמר, "וכבר שנים אני מחפש יהודים כדי להחזיר את הגניבה. עתה הנני משיבה לכם". בני החבורה הביטו בו מופתעים, מצטערים על שלא סיפר להם זאת קודם ראש-השנה. הם לא הבחינו שלייבל החוויר כסיד ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. היה זה השופר של אביו!
כשהתעשת, הושיט ידו אל השופר, וסיפר לבני החבורה את סיפורו המופלא. עכשיו הגיע תורם להישאר משתאים והמומים למראה נפלאות ההשגחה.
כשהגיע לייבל סוף-סוף לירושלים, מצא שם את אחיו. אחרי השואה גברו בו רגשות ההזדהות עם ארץ-ישראל, והוא חיסל את עסקיו באמריקה ועלה לארץ. הוא גם חדל מלהיקרא סם ווייט וחזר להיות שמעון וייספינגר הישן והטוב. רק דבר אחד העיב על שמחתו - העובדה שלא שמע דבר בדבר גורלו של אחיו.
הפגישה בין האחים הייתה נרגשת. הם סיפרו זה לזה את כל הקורות אותם, ואז אמר שמעון שיש דבר שמציק לו קשות - היעלמותו המוזרה של השופר העתיק. נשימתו נעתקה כששלף לייבל את השופר וסיפר על גלגוליו המופלאים. אכן, נפלאות דרכי ההשגחה.
ג'
העיירה הקטנה שליד העיר אושאמיר שבאוקראינה, נאנקו תחת ידיו הרודניות של מנהל האחוזה שממנה התפרנסו. הוא היה רודה בהם מבוקר עד ערב. כל מה שעשו לא נשא חן בעיניו. אם לא די בכך, גם היה נוהג לקצץ במשכורתם, כל פעם בתואנה אחרת.
מנהל האחוזה הזה בעצם היה יהודי. איש לא ידע מהיכן הגיע למקום ומה עברו של האיש. אך בכל הקשור להווה, ידעו הכול כי יהדותו מסתכמת במוצאו בלבד, וכי גם זה היה יותר מדי בשבילו.
היה זה בשבוע שקדם לראש-השנה. הצדיק רבי מרדכי-דוב מהורניסטייפולי הגיע לעיר אושאמיר, כדי לשבות בה. מנהג קבוע היה לו, לנדוד בימי חודש אלול בערים ובעיירות, כדי לעורר את לב הבריות לעבודת הבורא ולזרזם לשוב בתשובה שלמה.
המוני יהודים מכל יישובי הסביבה נהרו אף הם לעיר אושאמיר, כדי לעשות את השבת בצילו של הצדיק המפורסם. בין הבאים היו גם רבים מבני העיירה הסמוכה. עם צאת השבת, שעברה מתוך התרוממות הנפש, ניתנה לציבור הזדמנות להיכנס לחדרו של הצדיק, כדי להיפרד ממנו לשלום ולהתברך מפיו.
בני העיירה הנדכאים סיכמו ביניהם, כי כל אחד, בבוא תורו להיכנס אל הקודש, ישטח לפני הצדיק את צרת מנהל האחוזה הרובצת על ראשם. בצער רב הקשיב הצדיק לסיפורם העגום של יהודי העיירה. במיוחד ציערתו העובדה כי איש זה יהודי הוא. "המתינו עד מחר ונראה מה אפשר לעשות", השיב להם הצדיק.
למחרת, בתום תפילת השחרית, הורה הצדיק למשמשיו להתכונן לקראת יציאה לדרך. להפתעת הכול לא פנה הצדיק במסלול הנסיעה שנקבע מראש. הוא ציווה על הרכב להפנות את הסוסים לכיוון העיירה הסמוכה. תושבי העיירה, שהתכוננו אף הם לשוב לבתיהם, השתוממו עד מאוד. בזריזות רבה עלו אף הם על עגלותיהם, והצטרפו לעגלתו של הצדיק. כך התנהלה שיירה ארוכה של עגלות, ובראשן עגלת הצדיק.
כשנכנסה השיירה אל תוך העיירה, שאל הצדיק למקום מגוריו של מנהל האחוזה. הוא הורה לרכב לנסוע לכתובת שנמסרה. למראה השיירה והצדיק בראשה, יצאו כל בני העיירה מבתיהם והביטו בנעשה נרגשים ומופתעים. באותה שעה היה הצדיק שקוע בתוך עצמו, וכמעט שלא הוציא הגה מפיו.
כשנראה ממרחק ביתו הגדול והמפואר של מנהל האחוזה, נעתקה הנשימה מלבותיהם של המלווים ושל יתר התושבים. "מה יעשה עתה הצדיק? האם ייתן ברשע את עיניו ויעשהו גל של עצמות?", תהו.
על מרפסת הבית ניצב מנהל האחוזה בכבודו ובעצמו. מקטרתו בפיו וכל הופעתו אומרת שחצנות. אך ככל שקרבה השיירה לביתו, ניכר היה כי הוא תוהה על פשר הכבודה הגדולה הזו.
בדיוק מול פתח הבית ביקש הצדיק לעצור את העגלה. בתור ארוך השתרכו מאחור כל יתר העגלות. רק אז נשא הצדיק את עיניו לעבר הבית המפואר. כעבור רגע הבחין במנהל האחוזה המתבונן בו. הצדיק הוסיף להביט לעברו, מבלי להסיר את עיניו ממנו. כך נמשך המחזה המיוחד מספר דקות.
לפתע ירד הצדיק מן העגלה והחל לפסוע לעבר הבית. כל היתר נותרו על מקומם מתבוננים ממרחק בנעשה. כשהתקרב הצדיק אל הפתח, נבלע בעל האחוזה בתוך הבית. לא חלפו אלא שניות מעטות והדלת נפתחה מבפנים. הצדיק ומשמשו נכנסו פנימה. חלפו עוד כמה דקות והצדיק ומשמשו יצאו את הבית, עלו על העגלה ועזבו את המקום.
את שהתרחש פנימה, שמעו בני העיירה לאחר מכן ממשמשו של הצדיק. התברר, כי מהרגע שפתח להם מנהל האחוזה את דלת ביתו ועד שיצאו, לא החליפו ביניהם אף לא מלה אחת!
בהנהון ראש קל הזמין אותם מנהל האחוזה להיכנס פנימה. הוא הציע לצדיק כיסא לשבת והתיישב ממולו. הצדיק הניח את שתי ידיו על-גבי השולחן, זקף את גבו, והביט בעיניו הטהורות בתוך עיני הרודן הרשע. תחילה היה מבטו של מנהל האחוזה קשוח ועיקש. אט-אט, ככל שחלפו השניות, הלך מבטו והתרכך. מבטו של הצדיק, שהיה בתחילה רך וחומל, הפך אט- אט לנוקשה ולתקיף.
לפתע התלחלחו עיני בעת הבית. דמעה גדולה נשרה על לחיו. באותו רגע קם הצדיק ממקומו ולא אומר ודברים פנה לעבר הדלת. מנהל האחוזה נותר מסומר למקומו, לא מצליח אפילו לקום מכיסאו כדי ללוות את אורחיו.
באותו יום נשאר הצדיק בעיירה. כל מי שלא היה בשבת באושאמיר, ניצל הזדמנות זו כדי להתברך מפיו. לעת ערב, בשעה שהבית שבו התארח הצדיק התרוקן מאדם, נראתה דמות שחוחה מתקרבת אל הבית. היה זה מנהל האחוזה. הוא נכנס פנימה בעיניים מבוהלות, כאילו משהו נורא רודף אותו. שעתיים תמימות התייחד עם הצדיק.
בראש-השנה של אותה שנה, הופיע מתפלל נוסף ובלתי צפוי בבית-הכנסת. היה זה כמובן מנהל האחוזה. במשך שני ימי החג כמעט שלא מש ממקומו. הוא עמד עטוף בטליתו, שכיסתה את שתי עיניו, והתפלל בדמעות שליש. האיש המתנכר והרודה, היה מאותו יום ואילך לבעל- תשובה אמיתי ולמטיב עם אחיו.
פרשת השבוע - ראש השנה
bottom of page