''ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק'' (כה - יט)

הפרשה הקודמת מסתיימת במילים: ''על פני כל אחיו נפל'' – וזה בא לרמז, כי כאשר יפול ישמעאל באחרית הימים,, תזרח אז שמשו של משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק בן אברהם... (בעל הטורים).

''תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים'' – אמרו חכמינו. זהוא איפוא פשוטו של פסוק: ''ואלה תולדות יצחק בן אברהם'' – מכאן נבעו מעשיו הטובים של יצחק, מתוך ''אברהם הוליד את יצחק'' – מזה שהיה תמידזוכר מי אביו, שיש לו אב כאברהם... (הה''ק מהר''ם מאמשינוב ז''ל).

''ותלך לדרש את ה''' (כה - כב)

שיגיד לה מה תהא בסופה (רש''י).

רבקה נוכחה לראות, כי בן אחד עתיד להיות רשע, שכן הוא נמשך אל עבודה זרה, ולא עוד אלא- כפי שאמרו חכמינו – שביקש להרוג את אימו עוד בהיותו בבטנה; לפיכך: ''ותלך לדרוש את ה''' – הלכה לשאול שאלה, אם מותר לה לראות את הבן הזה כרודף ולהשכים ולהורגו תחילה, וכך אמרה: ''למה זה אנכי''? – למה זה אהיה אנכי נתונה בסכנה מפני הרודף הקטן הזה? שמא מוטב לקיים בו: ''הבא להרגך – השכם להורגו''?

והשיבו לה:''שני גויים בבטנך'', ואומר רש''י על זה: ''גאים כתיב, אלה אנטונינוס ורבי'', אם כן הרי גם עשו עתיד להוציא בנים טובים כמו אנטונינוס, ולכן אסור לך להורגו... (פני אריה זוטא).

''ויקראו שמו עשו'' (כה-כה)

הכל קראו לו כן. (רש''י).

עשו הנהו סמל השקר, כפי שאמרו חכמינו במדרש: ''הוא שוא שבראתי בעולמי'', ולדאבון הלב נמשכים הרבה אנשים אחרי השקר; הכל נכרכים אחריו. ברם, יעקב הנהו סמל האמת – ''תתן אמת ליעקב''. לפיכך נאמר רק: ''ויקרא שמו יעקב'' בלשון יחיד, לפי שהאמת אין לה אלא מעט אוהדים הכרוכים אחריה. יחידים הם אלה הנמשכים אחרי יעקב. (דגל מחנה אפרים).

''ויהי עשו איש ידע ציד'' (כה-כז)

לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא האיך מעשרין את המלח ואת התבן. (רש''י).

מה טעם שאל ''האיך מעשרין'', בעוד שהיה צריך לשאול ''אם מעשרין'' – אם בכלל צריך לעשר מלח ותבן? אלא, עשו גילה כאן צביעות מופלגת ושאל את אביו: אם מעשרין מן התבואה כשיעור של עשירית, הרי לאמיתו של דבר זה יותר מעשירית, שכן האדם השקיע בכך את החיטים אשר זרע; יוצא שבעשר הסאים שהוציא מושקעת סאה שזרע, ואם כן הרי זה אחד מתשעה ולא אחד מעשרה; מסתבר איפוא, כי מ''מלח'' ו''תבן'', שאינם טעונים זריעה מלכתחילה, יש להפריש מעשר יותר מעשירית...

זהו ששאל עשו: ''האיך מעשרין את המלח ואת התבן'' – כיצד מעשרין זאת, אם בשיעור של עשירית, או שצריך יותר מזה? ואכן, ממין ''מדקדק במצוות'' שכזה עשוי היה יצחק להתפעל באמת... (פרדס יוסף).

''ויעקב איש תם'' (כה-כז)

מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. (רש''י).

אדם צריך להיות אדון ומושל על מידותיו, כדי שיוכל לנצלן במקום הראוי ובאופן הראוי. שכן לפעמים יש גם צורך להשתמש במידה רעה לשם שמים, כפי שאמרו חכמינו: ''כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, לבסוף נעשה אכזר במקום רחמני'' (קהלת רבה פ''ז). אין די, איפוא, רק ברכישת המידה של רחמנות, אלא יש גם לשלוט על מידה זו ולנצלה כראוי. לפיכך, נקרא יעקב אבינו ''איש תם'' – לפי שהיה איש, מושל ואדון על התמימות, ידע כיצד לנצלה כראוי ואימתי לסלקה לצדדין ולקיים ''עם עקש תתפתל'' – ''אחיו אני ברמאות''...

זוהי הכוונה בדברי רש''י: ''מי שאינו חריף לרמות'' – מי שאינו מסוגל ב כ ל ל לרמות הריהו ''קרוי תם'' – רק ''תם'' ולא ''איש תם'' – לפי שבאמת מסוגל היה יעקב להשתמש בחריפות ובערמומויות בשעת הצורך, ואף על פי כן היתה בו מידת התמימות. זהו פירושו של ''איש תם'' – איש ואדון על התמימות... (הרבי הקדוש מלובלין).

''ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהת יעקב'' (כה-כח)

יצחק היה עולה תמימה, תמיד מובדל ומופרש מן העולם, ולא העלה כלל על דעתו כי אפשר להערים ולרמות. לפיכך כאשר שאל אותו עשו: ''האיך מעשרין את המלח ואת התבן'' – סבור היה, כי באמת ובלב תמים שואל זאת עשו ומשום כך רחש לו אהבה יתירה. אבל רבקה הרי נולדה במחיצתם של רמאים; אחיה היה לבן הארמי, וכבר הכירה היטב את טיב העולם, שאפשר לשאול שאלות כמדקדק במצוות ולהיות בעת ובעונה אחת עשו הרשע... לפיכך אהבה את יעקב, אשר בו הכירה את האמת לאמיתה... (בשם הה''ק מהר''נ מרפשיץ ז''ל).

אמרו חכמינו, כי לעתיד לבוא יפנה הקב''ה לכל אחד מן האבות ויאמר לו: ''בניך חטאו''. אברהם ויעקב יאמרו: אם חטאו, יבואו על עונשם – ''ימחו על קדושת שמך''. אבל יצחק יתחיל לחשב חשבונות ויוכיח, עד כמה פעוטים ואפסיים הם חטאים של בניו וימליץ טוב עליהם, (שבת פ''ט). נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע דווקא יצחק, שהוא בבחינת פחד וגבורה, ימליץ על ישראל יותר מן האבות האחרים?

ברם, היה רבי מאיר'ל מפרמישלן אומר – טענה היתה בפיו של יצחק אבינו: אף אני היה לי בן חוטא, ובכל זאת, אף כי בשר ודם הנני, אהבתיו ומחלתי וסלחתי לו; הרי אתה, רבונו של עולם, שמוחל וסולח אתה, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לאהוב את בניך ולסלוח להם, אף על פי שחטאו לך.

יוצא איפוא, שעל ידי אהבתו של יצחק לעשו, ניתנה טענה בפיו כדי ללמד זכות על ישראל. וזהו פשוטו של הפסוק: ''ויאהב יצחק את עשו – כי ציד בפיו'' – כדי שתהא לו אחר כך טענה מזומנת בפיו, להשיב לו לרבונו של עולם, כאשר יתאונן על חטאיהם של ישראל...

אהבתו של יצחק לעשו היתה רק ''אהבה התלויה בדבר'', משום ''כי ציד בפיו'', ואם כן הרי ''בטל דבר – בטלה אהבה'' – משמתבטלת סיבת האהבה מיד האהבה הופכת לנחלת העבר, ולפיכך נאמר ''ויאהב'' בלשון עבר, שכן אהב אותו רק בעבר, כאשר היה ''ציד בפיו''.

מאידך, רבקה אהבה את יעקב ''אהבה שאינה תלויה בדבר'' שאיננה בטלה לעולם, ולפיכך נאמר אצלה ''ורבקה אוהבת'' – בלשון הווה – שהיתה אוהבת אותו תמיד אהבה בלתי מוגבלת, שכן לא היתה תלויה בסיבות גשמיות כלשהן... (של''ה הקדוש).

''הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי'' (כז-ב)

מה טעם נתיירא דוקא באותו יום מפני יום המיתה?

שכן אמר תרגום יונתן, כי ערב פסח היה אותו היום ולפיכך ציוה להביא שני גדיים, אחד לקרבן פסח ואחד לקרבן חגיגה. והנה, הגמרא אומרת, כי ''בפסח נולד יצחק'' (ראש השנה י'), והלא כלל הוא, כי ''הקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום'' (ראש השנה י''א) – הרי ידע יצחק שימות בפסח, אך לא ידע באיזה פסח ימות, ולפיכך אמר באותו יום של ערב פסח: ''לא ידעתי יום מותי''. (יסוד התורה).

''עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי'' (כז-יג)

אמרה רבקה: יודעת אני את הקללות העתידות לבוא עליך והן מרומזות באותיות ''עלי'' – עשו, לבן, יוסף – ויותר מאלה לא תדע עוד כל צרה, לפיכך אין לך להתיירא עכשיו פן יאונה לך משהו.

לכן אמר יעקב אחר כך, כאשר ביקשו בניו לקחת אתם את בנימין למצרים: ''ע ל י היו כולנה'' (בראשית מב-לו) – כלומר, כל הצרות המרומזות ב''עלי'', אשר ניבאה לי אמי מראש, כבר באו עלי, ואילו מבנימין אין כל צער מגיע לי, ולמה תבקשו ליטול ממני גם את בנימין?... (הגרא ז''ל מוילנא).

מדוע אמנם ציוותה עליו רבקה להסתכן ולהתחפש בפני יצחק? הלא צדקה שאלתו של יעקב: ''אולי ימושני והבאתי עלי קללה?'' ברם, רצתה רבקה לבטל על ידי זה את כל כוחותיו וזכויותיו של עשו. הלא זכותו של עשו היתה בקיום מצות כיבוד אב, אשר בגלל זה לא רצו מן השמים לגלות ליצחק שעשו הוא רשע, כדי שלא לגרום לו צער, וממילא לא היה יעקב יכול לקבל את הברכות; לפיכך יעצה עכשיו רבקה ליעקב, כי יקיים גם הוא מצוות כיבוד אב מתוך מסירות נפש, ובכך יחליש את כוחו של עשו. וכך אמרה לו רבקה: ''עלי קללתך בני'' – אפילו אם בגללי צפויות לך קללו חלילה, בכל זאת ''שמע בקולי ולך קח לי'' – עשה כפי שאמרתי לך מתוך מסירות נפש, ועל ידי כך תנצח את עשו ותוכל להיות ראוי לקבל את הברכות... (חידושי הר''ים ז''ל).

''ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל... ותלבש את יעקב בנה הקטן'' (כז-טו)

לשם מה מציין כאן הכתוב, כי עשו היה ''בנה הגדול'' ויעקב היה ''בנה הקטן''? ברם, היה זה נסיון מצד רבקה, לראות אם עצתה תצליח אם לא. היא נטלה את בגדיו של עשו, אשר מלבד גילו הרי גם במבנה גופו היה יותר גבוה ורחב מיעקב, וניסתה להלבישם על יעקב הקטן, לראות אם יהלמו אותו, ואמנם לבסוף כך היה: ''ו ת ל ב ש את יעקב בנה הקטן'' – הבגדים הלמו כאילו אלה בגדיו שלו ונתפרו לפי מידתו... (יסוד התורה).

''ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו'' (כז-כב)

בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו שולטות בכם. (רש''י).

מקשים המפרשים, והלא לא נאמר בפסוק ''וא י ן הידים ידי עשו'', כי אם ''והידים ידי עשו'', כלומר שאפילו כש''הקול קול יעקב'', גם אז ''הידים ידי עשו''?

ברם, ''הקל'' נאמר חסר ''ו'', ופירושו – נעשה קל. כלומר, כאשר מורגשת הקלה וחולשה בקול יעקב, שהוא חסר, אזי שולטות בו'' הידים ידי עשו''. אולם, כאשר קול יעקב הוא מלא, ללא כל הקלה וחולשה – אין ידי עשו שולטות בו... (הגר''א ז''ל מוילנא).

מאורי הדורות בראי הפרשה

"אברהם הוליד את יצחק" (כה/יט) – תנחומא [מגדולי הדרשנים ובעלי האגדה. פעל בדור הששי והאחרון לאמוראי א"י]: בא וראה כח השלום. בשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים: הלבן מאה שנה יולד? אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה. והיה חשד בלבו של אברהם על דברים אלה. מה עשה הקב"ה? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד: עשה כל אקונין שלו כדמות אביו, כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם. מנין? ממה שקראו "אלה תולדות יצחק בן אברהם". כשהוא אומר: "יצחק בן אברהם" - איני יודע שאברהם הוליד את יצחק? ומה ת"ל "אברהם הוליד את יצחק"? שכל הרואה את אברהם, היה אומר: בודאי שאברהם הוליד את יצחק. לפי שהיה קלסתר פניהם דומים זה לזה. לכך נאמר "אברהם הוליד את יצחק". ר' יצחק בן יהודה אברבנאל [פרשן נודע. בעל תואר 'דון' ושר אוצר במלכות פורטוגל וספרד. חי בשנים קצ"ט (1437 למנינם) עד רס"ח (1508)]: היו דומים זה לזה גם במאורעות שקרו בחייהם. אברהם נשא אשה ממשפחתו וכן יצחק בנו. אברהם ושרה היו עקרים שנים רבות, וכן יצחק ורבקה. לאברהם נולדו שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע, וכן ליצחק שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע. אברהם אמר על אשתו שאחותו היא וכן אמר יצחק. אברהם נתברך במקנה גדול וכן יצחק. מכאן שיכלו כולם להעיד: "אברהם הוליד את יצחק" (פרפ' לתורה). "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמֻשך בני... ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו... הגישה לי ואוכלה ... וירח את ריח בגדיו ויברכהו..." (כז/כא-כז) – ר' יהונתן בר' נתן נטע אייבשיץ [מגדולי דורו. חי בשנים ת"ן (1690 למנינם) עד תקכ"ד (1764)]: הקב"ה נתן לאדם חמישה חושים: הראיה, המישוש, השמיעה, הטעם, והריח. והנה יצחק אבינו שהכתוב מעיד עליו "ותכהין עיניו מראות", הפעיל ארבעת החושים: "ואמשך בני" – מישוש, "הקול קול יעקב" – השמיעה, "הגישה לי ואוכלה" – הטעם, "וירח את בגדיו" – הריח (פרפ' לתורה).

מב"י

סיפורים לשבת

א'

בישיבתו של החפץ-חיים היה אברך למדן גדול וירא-שמים, שהיה עני מרוד. לעיתים קרובות נהג האברך לספר לרבו על מצוקתו ולבקש ממנו להתפלל למענו כי הקב"ה ישלח לו את הברכה כדי שייחלץ מעוניו. "אם אזכה שהקב"ה ירחיב לי, אקפיד הקפדה יתרה על קיום מצוות מעשר", נהג להתחייב בכל פעם ששוחח בעניין עם רבו.

"מי אני ומה אני?", היה משיב לו החפץ-חיים, בענווה האופיינית לו. "עליך להפנות את תפילותיך אל הקב"ה בעצמו ולבקש את רחמיו, מעומק ליבך. אולם ראה הוזהרת – אם אמנם תזכה ותפילתך תיענה, יהיה עליך לשמור את מוצא פיך ולהקפיד בתכלית על קיום מצוות מעשר. 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', ואוי לו לאדם המזלזל בדברים כגון אלה".

חלפו הימים, האברך החל לשלוח את ידו במסחר, וה' שלח ברכה במעשי ידיו. אט-אט הרחיב את עסקיו, ובתוך כמה שנים הצליח לטפס במעלות ההצלחה עד שהיה לסוחר גדול ועשיר.

בתחילה הקפיד להפריש מעשר מהכנסותיו, אולם כשעלה לגדולה ונתעשר, לא עמד בניסיון וכמו שכח את הבטחתו. ידיו נעשו קפוצות. לא זו בלבד שנמנע ממתן מעשר, הוא אף נמנע בעקביות מהשתתפות בכל עניין של צדקה.

החפץ-חיים שמע על השינוי שחל בתלמידו וליבו נחמץ בקרבו. אף-על-פי-כן בחר להחריש בינתיים ולהמתין לשעת כושר.

זה היה בעת ביקור של החפץ-חיים במוסקווה, שאליה נסע בענייני ישיבתו. כל נכבדי העיר באו לאכסניה שבה התארח, כדי לקבל את פניו ולהחליף עמו ברכת שלום. בין המכובדים היה גם תלמידו לשעבר, הגביר הגדול, שכגודל עושרו כן גודל קמצנותו.

שמח התלמיד לשעבר שמחה גדולה על ההזדמנות להיפגש עם רבו. גם החפץ-חיים האיר לו פנים. עם תום קבלת הפנים נפנו המכובדים לדרכם אך העשיר הקמצן נשאר בחדר. כשנותרו רק הוא ורבו, ביחידות, פרץ העשיר בבכי. "מורי ורבי, חולה אני במחלה קשה ואנושה ואינני יכול לעזור לעצמי!", ייבב.

"מהי מחלתך הקשה?", שאל החפץ-חיים בדאגה עמוקה.

"ידיי קפוצות, כאילו ננעלו במנעול, ואינני יכול לפותחן", ענה העשיר. "אמנם זוכר אני היטב את התחייבותי להפריש מעשר מכל אשר יהיה לי, אולם עתה, לאחר שזכיתי בממון רב, אינני מסוגל לקיים את מוצא פי. השטן כאילו השתלט עליי ואינו מניח לי לתת צדקה", אמר.

נתהרהר החפץ-חיים דקה ארוכה ולבסוף פתח את פיו ואמר:

"הקשב ואספר לך סיפור. יהודי כפרי נסע פעם אחת בערב החג אל העיר, לקנות את צורכי החג. נכנס לחנות שרגיל היה לקנות בה וביקש מהחנווני קמח במשקל במחיר רובל כסף. אמר לו החנווני, 'הטרח עצמך ידידי, פתח את שקך ומלא בו קמח כפי הדרוש לך, ואני אניח משקולות על המאזניים'.

"שמע הכפרי כי הלה מבקש ממנו למלא בעצמו את שק הקמח. נטל שק גדול ומילא אותו במידה גדושה. החנווני עשה את עצמו כאינו רואה. עמד והמתין לכפרי עד שיסיים את מלאכתו.

"משהגיע רגע התשלום, הוציא הכפרי רובל כסף אחד והושיטו לחנווני. אמר לו החנווני, 'הרי מילאת קמח מלוא השק, ומחירו חמישה רובלים; כיצד רצונך לשלם לי רק רובל אחד?'.

"השיב לו הכפרי בתמיהה משלו: 'הרי אני ביקשתיך בתחילה קמח ברובל אחד, ואתה הוא שהצעת כי אמלא בעצמי את שקי. עמדתי אפוא ומילאתי ואתה שתקת. הנה אפוא מה שלקחתי ברובל אחד, ומה לך כי תדרוש עכשיו חמישה רובלים?'.

"הביט בו החנווני בהשתאות ובתרעומת. 'סבור הייתי', ענה לכפרי, 'כי שינית את דעתך והחלטת לבסוף לקחת יותר קמח משביקשת בתחילה, ועל-כן החרשתי והוספתי עוד ועוד אבני-משקל. אולם אתה, מה חשבת לך? וכי סבור היית שאני אוסיף אבני-משקל ואתה תמלא מן הקמח בלי מידה, והכול בתמורה לרובל אחד?!'.

הקשיב העשיר הקמצן לסיפור הנאה קשב רב, ואף-על-פי שתלמיד-חכם היה התקשה לרדת לסוף דעת רבו. הביט בו החפץ-חיים במבט רחום והחל מפרש:

"סיפור זה אינו אלא משל, והנמשל הוא אתה ומה שאירע לך. הנמשל לקמח הוא העושר הרב שהשפיעו לך משמים. הנמשל לאבני-המשקל הוא היצר-הרע הניתן לאדם ככל שמתעצם ורב עושרו. ועכשיו שואל אני אותך – מה חשבת לעצמך: שמצד אחד ישפיעו לך רוב טובה וברכה ומצד שני יישאר היצר-הרע שלך כפי שהיה בימי עונייך?! טעות בידך! לכל דבר יש מחיר, ועליך להתמודד איתו בגבורה. ולא, עלול החנווני חלילה לקחת ממך את שק הקמח המלא"...

חדרו הדברים ללב העשיר. מאותו יום חזר בתשובה והחל לקיים את התחייבותו הישנה – להפריש לצדקה מעשר מכל אשר לו.

​

ב'

יַעֲקֹב נִמְנָה עִם גְּאוֹנֵי בְּרוֹד. בַּמִּסְחָר לֹא שָׁלַח יָדוֹ וּמֵהַבְּרִיּוֹת סֵרֵב לֵהָנוֹת, וְלָכֵן הָיָה עָנִי וְאֶבְיוֹן. כַּאֲשֶׁר הֻצַּע לוֹ לַעֲקֹר לְסַאסוֹב וּלְלַמֵּד אֶת יְלָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, נֶעֱתַר בְּשִׂמְחָה לַהַצָּעָה. כָּךְ, אָמַר בְּלִבּוֹ, אוּכַל גַּם לִלְמֹד תּוֹרָה וְגַם לְהִשְׂתַּכֵּר לְמִחְיָתִי.

אֶלָּא שֶׁגַּם בְּסַאסוֹב לֹא הֵאִיר לוֹ מַזָּלוֹ פָּנִים. לֹא חָלַף זְמַן רַב וְר' יַעֲקֹב חָלָה וָמֵת וְהוּא בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו.

בֵּן הָיָה לְר' יַעֲקֹב וּשְׁמוֹ מֹשֶׁה-לֵיְיבּ. הוּא הָיָה נַעַר טוֹב-לֵב וִירֵא-שָׁמַיִם, אַךְ דַּל כִּשְׁרוֹנוֹת וּמִתְקַשֶּׁה בְּלִמּוּדוֹ. קֹדֶם שֶׁנָּפַח אָבִיו אֶת נִשְׁמָתוֹ שְׁמָעוֹ מֹשֶׁה-לֵיְיבּ נֶאֱנָח וְגוֹנֵחַ: "מֵילֶא אַשְׁאִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם – הַנּוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר יִדְאַג לְפַרְנָסָתָם, אַךְ מִי יְלַמֵּד אֶת בְּנִי תּוֹרָה?"...

דִּבְרֵי הָאָב, הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוַי, חָדְרוּ לְלִבּוֹ הָרַךְ וְהָרָגִישׁ שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ וְלֹא נָתְנוּ לוֹ מָנוֹחַ. אוּלָם הַמְּצִיאוּת הַקָּשָׁה וְהַכּוֹאֶבֶת טָפְחָה עַל פָּנָיו. אִם עַד כֹּה קָשֶׁה הָיָה עָלָיו תַּלְמוּדוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה. כָּעֵת נָפַל עַל צַוָּארוֹ גַּם עֹל הָעֶזְרָה לְאִמּוֹ, שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה חַלָּשָׁה וְחוֹלָנִית.

אַחַת מִיְּדִידוֹתֶיהָ שֶׁל אִמּוֹ הִצִּיעָה לָהּ לְהַעֲמִיד אֶת בְּנָהּ כְּשׁוֹמֵר בַּחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וּלְהִשְׂתַּכֵּר עַל-יְדֵי כָּךְ אֶת לַחֲמָם. הַנַּעַר הַצָּעִיר נֶאֱלַץ לְבַלּוֹת אֶת יָמָיו כְּשׁוֹמֵר בַּחֲנוּת. גַּם בְּעָמְדוֹ עַל מִשְׁמַרְתּוֹ בַּחֲנוּת לֹא שָׁכַח אֶת אַנְחַת אָבִיו וּמִשְּׁאַלְתּוֹ לִפְנֵי מוֹתוֹ. הוּא שָׁמַר אֶת הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וְהִמְתִּין לִשְׁעַת הַכֹּשֶׁר.

זוֹ לֹא אִחֲרָה לָבוֹא. יוֹם אֶחָד נִתְגַּלְּתָה חֲפִירָה בַּחֲצַר בֵּיתָם וּבְתוֹכָהּ נִמְצָא אוֹצַר מַטְבְּעוֹת. נִרְאֶה כִּי דַּיָּרִים קְדוּמִים שֶׁל הַבַּיִת טָמְנוּ שָׁם אֶת הַמַּטְמוֹן, בְּצִלּוֹ שֶׁל אַחַד הַפּוֹגְרוֹמִים שֶׁנֶּעֶרְכוּ שָׁם בִּימֵי קֶדֶם.

כָּעֵת בָּאָה הָרְוָחָה לָאֵם וְלִבְנָהּ, אֲשֶׁר בְּרֶגַע זֶה הֶחְלִיט כִּי בָּא מוֹעֵד. הוּא הוֹדִיעַ לְאִמּוֹ עַל רְצוֹנוֹ לָצֵאת וּלְחַפֵּשׂ אֶת מְקוֹמוֹ וְיִעוּדוֹ בָּעוֹלָם. "אוּלַי בְּקַיְּמִי אֶת דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה 'הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה' אֶזְכֶּה לִפְתִיחַת הַמּוֹחַ", אָמַר לָאֵם. וְהִיא, בְּלֵב דּוֹאֵג, נָתְנָה לוֹ אֶת בִּרְכָּתָהּ.

רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ הוֹבִילוּהוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֶל הָעִיר נִיקֶלְשְׁבּוּרְגּ, שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה שִׁמֵּשׁ בְּרַבָּנוּתָהּ הַגָּאוֹן הַנּוֹדָע רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה, מִתַּלְמִידֵי הַמַּגִּיד מִמֶּזְרִיטְשׁ. רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה נֵאוֹת לְקַבֵּל אֶת הַנַּעַר הַיָּתוֹם לִישִׁיבָתוֹ וְאַף פָּרַשׂ עָלָיו אֶת חָסוּתוֹ וְגִדְּלוֹ בְּבֵיתוֹ, כְּאֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה.

יוֹם בּוֹאוֹ שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ לְנִיקֶלְשְׁבּוּרְגּ עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. בַּלַּיְלָה, בְּשָׁכְבוֹ עַל יְצוּעוֹ, בָּא אֵלָיו אָבִיו בַּחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: "אַשְׁרֶיךָ בְּנִי, שֶׁזָּכִיתָ לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ שֶׁל צַדִּיק זֶה, שֶׁתּוֹרָתוֹ מְקֻבֶּלֶת בַּשָּׁמַיִם. פְּתַח לִבְּךָ וּמוֹחֲךָ וַעֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, כְּדֵי שֶׁתִּקְלֹט כָּל מִלָּה וְכָל תְּנוּעָה שֶׁל הַצַּדִּיק". בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרֵר מֹשֶׁה-לֵיְיבּ שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר. הַשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בְּצֵל רַבָּהּ שֶׁל נִיקֶלְשְׁבּוּרְגּ עָבְרָה עָלָיו בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים.

לְמָחֳרָת אֵרַע דָּבָר שֶׁלִּמֵּד אֶת מֹשֶׁה-לֵיְיבּ פֶּרֶק רִאשׁוֹן בְּהַנְהָגָה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה:

בֵּיתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הָמָה תָּמִיד מֵאָדָם. אֵלֶּה נִכְנָסִים וְאֵלֶּה יוֹצְאִים, וְכָל חַדְרֵי הַבַּיִת מְלֵאִים אֲנָשִׁים. הָרַבָּנִית בִּקְּשָׁה לִטֹּל אֶת יָדֶיהָ, הֵסִירָה מֵעַל אֶצְבָּעָהּ אֶת טַבַּעְתָּהּ וְהֵנִיחָה אוֹתָהּ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן. לְפֶתַע, בְּעוֹדָהּ מְנִיחָה אֶת סֵפֶל הַנְּטִילָה, הִבְחִינָה בִּדְמוּת מְרֻפֶּטֶת, הַמִּתְרַחֶקֶת מֵהַבַּיִת בִּצְעָדִים מְהִירִים. מַבָּט חָטוּף לְעֵבֶר אֶדֶן הַחַלּוֹן הִבְהִיר לָהּ אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ.

בִּקְּשָׁה הָרַבָּנִית לְהַזְעִיק אֶת אַנְשֵׁי הַבַּיִת, אוּלָם לֹא יָכְלָה לְדַבֵּר מִפְּנֵי אִסּוּר 'הֶפְסֵק'. מִהֲרָה לְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא' וְלִטְעֹם כַּזַּיִת, וְרַק אָז יָכְלָה לִפְצוֹת אֶת פִּיהָ וְלִזְעֹק מָרָה: "מֵאָה אֲדֻמִּים שָׁוָה הַטַּבַּעַת, מֵאָה אֲדֻמִּים!"... אֶלָּא שֶׁבֵּינְתַיִם נִתְרַחֵק הַגַּנָּב מֶרְחָק נִכָּר.

שָׁמַע רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה אֶת זַעֲקוֹת אִשְׁתּוֹ וּמִהֵר לִלְחֹשׁ בְּאָזְנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ: "רַגְלֶיךָ קַלּוֹת. רוּץ מַהֵר אַחֲרֵי הָאִישׁ, הַשֵּׂג אוֹתוֹ וֶאֱמֹר לוֹ כִּי הַטַּבַּעַת נְתוּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה. מֵאָה אֲדֻמִּים שָׁוְיָהּ וְאַל יִמְכְּרֶהָ בְּפָחוֹת!"...

נָשָׂא מֹשֶׁה-לֵיְיבּ אֶת רַגְלָיו וְדָלַק אַחֲרֵי הַגַּנָּב. כְּשֶׁהִשִּׂיגוֹ, אָחַז בְּבִגְדּוֹ וְקָרָא לְתוֹךְ אָזְנוֹ אֶת שֶׁצִּוָּהוּ הָרַב.

בָּטוּחַ הָיָה הַגַּנָּב כִּי הִנֵּה יֹאחַז בּוֹ הָעֶלֶם הַצָּעִיר וְיִגְרֹר אוֹתוֹ אֶל בֵּית הָרַב תּוֹךְ חֲרָפוֹת וְגִדּוּפִים, וְהִנֵּה שׁוֹמֵעַ הוּא דְּבָרִים הֲפוּכִים לְגַמְרֵי! נָבוֹךְ וּמְבֻלְבָּל מִלְמֵל: "אִם כָּזֶה הוּא הָרַב, לֹא אָעֵז לָגַעַת בִּרְכוּשׁוֹ. הֲרֵינִי חוֹזֵר מִיָּד וּמֵשִׁיב לוֹ אֶת הַטַּבַּעַת".

אֲבָל מֹשֶׁה-לֵיְיבּ הִבִּיט בָּאִישׁ, הִרְהֵר קַלּוֹת, וְאָמַר לוֹ: "טָעוּת בְּיָדְךָ. הָרַב לֹא יַחְזֹר בּוֹ מִדְּבָרָיו. הוּא לֹא יְקַבֵּל מִמְּךָ אֶת הַטַּבַּעַת. אִם לַעֲצָתִי תִּשְׁמַע, לֵךְ וּמְכֹר אֶת הַטַּבַּעַת. אַל תִּמְכֹּר אוֹתָהּ בְּפָחוֹת מִמֵּאָה אֲדֻמִּים. בַּכֶּסֶף קְנֵה תַּכְשִׁיטִים וּתְחַלְּקֵם לְכַלּוֹת יְתוֹמוֹת וַעֲנִיּוֹת. אָז תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתְךָ מְקֻבֶּלֶת בַּשָּׁמַיִם וְגַם בְּעֵינֵי הָרַב"...

הַדְּבָרִים חָדְרוּ עָמֹק לְלִבּוֹ שֶׁל הַגַּנָּב הֶעָנִי. הוּא הֶחְלִיט לְהִתְנַעֵר מִדַּרְכּוֹ וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְאָכֵן עָשָׂה כַּעֲצַת מֹשֶׁה-לֵיְיבּ. לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שִׁנָּה אֶת דְּרָכָיו. הוּא הֵחֵל לְהִתְפַּרְנֵס מִיְּגִיעַ כַּפָּיו וְעַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן גָּמַל חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת.

מַעֲשֶׂה נֶאֱצָל זֶה שֶׁל רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה מִנִּיקֶלְשְׁבּוּרְגּ הָיָה לְמֹשֶׁה-לֵיְיבּ שִׁעוּר רִאשׁוֹן וְחָשׁוּב בְּאוֹרְחוֹתָיו. בַּד בְּבַד חָשַׂף לְעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת גַּם אֶת טֹהַר לִבּוֹ שֶׁל הַנַּעַר הַיָּתוֹם, שֶׁלְּיָמִים גָּדַל הֵן בְּתוֹרָה וְהֵן בְּמִדּוֹת וּבַחֲסִידוּת וְנִתְפַּרְסֵם בָּעוֹלָם כַּצַּדִּיק רַבִּי מֹשֶׁה-לֵיְיבּ מִסַּאסוֹב.

​

ג'

זֶה הָיָה בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת שֶׁל אֶחָד מִיְּמֵי נִיסָן בִּשְׁנַת תרנ"ז. עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל ר' לֵיְבְּל כֹּהֵן, מִגַּבָּאֵי 'כּוֹלֵל מִינְסְק' בִּירוּשָׁלַיִם, הִתְדַּפֵּק אִישׁ הַדֹּאַר וּבְיָדוֹ מִבְרָק בָּהוּל. נֻסַּח הַמִּבְרָק הָיָה קָצָר, כְּדַרְכָּם שֶׁל מִבְרָקִים: "הַרְבּוּ תְּפִלָּה עַל הָעֶלֶם אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ בֶּן מוּשְׁקָה".

מָה אֵרַע לוֹ לְאוֹתוֹ עֶלֶם – לֹא נוֹדַע. אֶת זֶהוּתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה רַק לְנַחֵשׁ, עַל-פִּי זֶהוּת שׁוֹלֵחַ הַמִּבְרָק, ר' בָּרוּךְ זְלִידוֹבִיץ מִמִּינְסְק. ר' בָּרוּךְ שִׁמֵּשׁ נְשִׂיא 'כּוֹלֵל מִינְסְק', וּמִכֵּיוָן שֶׁבֵּן בְּשֵׁם בָּרוּךְ לֹא יָכֹל הָיָה לִהְיוֹת לוֹ, הָיָה אֶפְשָׁר לְהָנִיחַ כִּי מְדֻבָּר בְּאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ מְקֹרָבָיו.

בְּאוֹתָן שָׁנִים הִתְקַיְּמוּ בְּנֵי הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן בִּירוּשָׁלַיִם בִּזְכוּת נְדִיבוּת-לִבָּם שֶׁל יְהוּדִים עֲשִׁירִים מִחוּץ-לָאָרֶץ. אֵלֶּה רָאוּ לְעַצְמָם זְכוּת וְכָבוֹד לְהַחְזִיק אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. הַכְּסָפִים נֶאֶסְפוּ וְחֻלְּקוּ עַל-פִּי זִקָּה קְהִלָּתִית. אֵלֶּה הַ'כּוֹלְלִים': 'כּוֹלֵל גָּלִיצְיָה', 'כּוֹלֵל חַבַּ"ד', 'כּוֹלֵל וָאהלִין', 'כּוֹלֵל מִינְסְק' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

ר' לֵיְבּ כֹּהֵן מִהֵר אֶל בֵּית יְדִידוֹ, ר' נַפְתָּלִי פָּרוּשׁ. בְּתוֹךְ שָׁעָה קַלָּה אִרְגְּנוּ הַשְּׁנַיִם מִנְיָן שֶׁל אַנְשֵׁי צוּרָה, שֶׁפָּנוּ לְעֵבֶר הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְשָׁם הָיְתָה הַשָּׁעָה קְרוֹבָה לַחֲצוֹת הַלַּיְלָה. שָׁעָה אֲרֻכָּה הֶעֱתִירוּ הַמִּתְפַּלְּלִים תְּחִנָּה לְמַעַן אוֹתוֹ אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ בֶּן מוּשְׁקָה, בְּלֹא שֶׁיֵּדְעוּ מָה טִיבָהּ שֶׁל צָרָתוֹ.

יָמִים אֲחָדִים אַחַר-כָּךְ הִתְבַּשֵּׂר ר' לֵיְבּ כֹּהֵן בְּמִבְרָק נוֹסָף כִּי הַתְּפִלָּה הִתְקַבְּלָה וְהַגְּזֵרָה הִתְבַּטְּלָה. וַעֲדַיִן לֹא נוֹדַע מָה אֵרַע לוֹ לְאוֹתוֹ אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ וּמֵאֵיזוֹ צָרָה נֶחְלַץ.

כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ יָמִים הִגִּיעַ מִכְתָּב אָרֹךְ מִגַּבַּאי הַכּוֹלֵל בְּמִינְסְק, הַגָּאוֹן ר' נַפְתָּלִי מַשְׂכִּיל-לְאֵיתָן, שֶׁסִּפֵּר אֶת כָּל דְּבַר הַמַּעֲשֶׂה:

הַצָּעִיר אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הוּא בְּנוֹ יְחִידוֹ שֶׁל ר' הִירְשְׁל זְלִידוֹבִיץ, בֶּן מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל ר' בָּרוּךְ זְלִידוֹבִיץ, וּגְבִיר נִכְבָּד בִּזְכוּת עַצְמוֹ. לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים נִפְטַר ר' הִירְשְׁל בַּחֲטָף מִדַּלֶּקֶת רֵאוֹת וְהוֹתִיר אַחֲרָיו בֵּן שֶׁזָּכָה פִּתְאוֹם בִּירֻשָּׁה נִכְבָּדָה.

הַכֶּסֶף הָרַב שֶׁהוֹתִיר הָאָב סִחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֶלֶם הַצָּעִיר. בִּמְהִירוּת הֵחֵל לִפְרֹק מֵעָלָיו עֹל תּוֹרָה וְיִרְאַת-שָׁמַיִם. לֹא הוֹעִילוּ כָּל תַּחֲנוּנֶיהָ שֶׁל הָאֵם הָאַלְמָנָה. כְּמֻכֶּה סַנְוֵרִים, הִפְנָה לָהּ בְּנָהּ יְחִידָהּ עֹרֶף. עָזַב אֶת הַבַּיִת לְטוֹבַת אַחַת הַדִּירוֹת שֶׁיָּרַשׁ, הִתְחַבֵּר עִם נֹעַר הַשּׁוּלַיִם בָּעִיר וְלֹא חָדַל לְהִתְהוֹלֵל.

לָאַחֲרוֹנָה הִגִּיעוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, כַּאֲשֶׁר הֵחֵל הַבֵּן לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָה וּלְהִתְנַהֵג כְּגוֹי לְכָל דָּבָר. בַּצָּר לָהּ פָּנְתָה הָאֵם הַמִּסְכֵּנָה לְבֶן-מִשְׁפַּחְתָּהּ, נְשִׂיא 'כּוֹלֵל מִינְסְק', כְּדֵי שֶׁיַּפְעִיל אֶת קְשָׁרָיו עִם בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם. "אוּלַי תְּפִלָּה חַמָּה לְיַד שְׂרִיד בֵּית-תִּפְאַרְתֵּנוּ תָּשִׁיב לִי אֶת בְּנִי", הִתְיַפְּחָה.

וְאָמְנָם, בַּלַּיְלָה שֶׁבּוֹ נִשְׁלַח הַמִּבְרָק לְבֵיתוֹ שֶׁל גַּבַּאי הַכּוֹלֵל בִּירוּשָׁלַיִם, הִתְחוֹלֵל הַמַּהְפָּךְ. בְּאִישׁוֹן לַיִל שָׁמְעָה לְפֶתַע הָאַלְמָנָה נְקִישׁוֹת עַל חַלּוֹן הַבַּיִת. בַּתְּחִלָּה הִתְעַלְּמָה מֵהֶן, בְּחוֹשְׁבָהּ כִּי זוֹהִי הָרוּחַ, אַךְ כְּשֶׁשָּׁבוּ הַנְּקִישׁוֹת וְנִשְׁנוּ, נִגְּשָׁה אֶל הַחַלּוֹן. כְּשֶׁהֵסִיטָה אֶת הַוִּילוֹן, נִדְהֲמָה לְגַלּוֹת מוּלָהּ אֶת בְּנָהּ.

"אָנָּא, אִמָּא, קַבְּלִי אוֹתִי, אָנָּא", הִתְחַנֵּן הַבֵּן הַצָּעִיר, שֶׁלֹּא הֵעֵז לְהַצִּיג אֶת רַגְלָיו עַל מִפְתַּן הַבַּיִת. הָאֵם הַמִּשְׁתָּאָה רָצָה אֶל הַדֶּלֶת וּפָתְחָה אוֹתָהּ לִרְוָחָה לִקְרַאת בְּנָהּ. אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הַנִּרְגָּשׁ נָפַל בִּזְרוֹעוֹת אִמּוֹ וּבָכָה כְּתִינוֹק. רַק כַּעֲבֹר שָׁעָה נִרְגַּע מִבִּכְיוֹ וְסִפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ.

הִתְבָּרֵר כִּי כָּל אוֹתוֹ יוֹם הִרְבָּה לְהִתְהוֹלֵל עִם חֲבֵרָיו. עִם רֶדֶת הָעֶרֶב נָפַל שָׁדוּד עַל מִטָּתוֹ וְנִרְדַּם, אַךְ לֹא לְשָׁעָה אֲרֻכָּה. לְפֶתַע הוֹפִיעָה מוּלוֹ דְּמוּתוֹ שֶׁל אָבִיו, ר' הִירְשְׁל, שֶׁקָּרָא אֵלָיו בְּקוֹל מִתְחַנֵּן: "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ, חֲזֹר בְּךָ! חֲזֹר בְּךָ!".

אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ בִּבְעָתָה, אַךְ עַד מְהֵרָה גָּבְרָה עָלָיו עֲיֵפוּתוֹ וְהוּא שָׁב וְנִרְדַּם. אָבִיו הוֹפִיעַ פַּעַם שְׁנִיָּה בַּחֲלוֹם. "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ", קָרָא, "עֲזֹב אֶת דְּרָכֶיךָ הָרָעוֹת וְשׁוּב לְבֵיתְךָ וּלְעַמְּךָ!".

הַפַּעַם הִתְעוֹרֵר לְפֶסֶק-זְמַן אָרֹךְ יוֹתֵר, אַךְ לְבַסּוֹף שָׁב לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו.

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית הָיָה אָבִיו תַּקִּיף בִּמְיֻחָד: "אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ, קוּם! הַנַּח אֶת מַעֲשֶׂיךָ הַנְּלוֹזִים. קוּם וַעֲזֹב הַכֹּל. אִם לֹא תַּעֲשֶׂה כֵּן, רַע וָמַר יִהְיֶה סוֹפְךָ. רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ!".

הַפַּעַם הִתְעוֹרֵר אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ סוֹפִית. הוּא הִשְׁלִיךְ עָלָיו אֶת מְעִילוֹ וְרָץ כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ לְבֵית אִמּוֹ.

חֲזָרָתוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ-בָּרוּךְ לְחֵיק אִמּוֹ וְעַמּוֹ הָיְתָה לְשִׂיחַת מִינְסְק כֻּלָּהּ. הַכֹּל יִחֲסוּ אֶת הַמַּהְפָּךְ הַפִּתְאוֹמִי לַמִּבְרָק שֶׁשֻּׁגַּר בְּאוֹתוֹ יוֹם לִירוּשָׁלַיִם. "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתָם שֶׁל בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם הִרְקִיעָה שְׁחָקִים וּפָתְחָה שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה", אָמְרוּ תּוֹשָׁבֵי מִינְסְק.

עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם עָרְכוּ הַתּוֹשָׁבִים מַגְבִּית מְיֻחֶדֶת לְטוֹבַת אֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. מִשְׁפַּחַת זְלִידוֹבִיץ לְבַדָּהּ תָּרְמָה אַרְבַּעַת-אֲלָפִים רוּבָּל כֶּסֶף. בַּסְּכוּם שֶׁנֶּאֱסַף וְנִשְׁלַח לִירוּשָׁלַיִם נִרְכְּשָׁה חֶלְקַת אֲדָמָה גְּדוֹלָה, בֵּין שְׁכוּנַת 'כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל ב' לְבֵין רְחוֹב בְּצַלְאֵל. עַל חֶלְקָה זוֹ הוּקְמוּ 'בָּתֵּי מִינְסְק', שֶׁנִּקְרְאוּ בַּתְּחִלָּה 'שְׁכוּנַת בֵּית הַלֵּוִי', עַל-שֵׁם בְּנֵי מִשְׁפַּחַת זְלִידוֹבִיץ הַלְּוִיִּים. בְּמִקְצָת הַשֶּׁטַח זָרְעוּ גַּבָּאֵי הַ'כּוֹלֵל' חִטָּה לְמַצָּה שְׁמוּרָה. בְּאַחַת מִפִּנּוֹת הַחֶלְקָה הֵקִימוּ טַחֲנַת קֶמַח (שֶׁל ר' מוֹטְל מִילְנֶר), וּבְפִנָּה אַחֶרֶת נִבְנְתָה מַאֲפִיַּת הַמַּצּוֹת שֶׁל ר' חַיִּים-יִשְׂרָאֵל הַלְפְּרִין, הֲלוֹא הִיא מַאֲפִיַּת הַלְפְּרִין הַמְּפֻרְסֶמֶת.

​

ד'

בָּעִיר לֶמְבֶּרְג הִתְגּוֹרֵר חַיָּט יְהוּדִי, אֲשֶׁר הִתְפַּרְנֵס מִתְּפִירַת בְּגָדִים בְּחַצְרוֹת הַפְּרִיצִים. יָמִים שְׁלֵמִים הָיָה עוֹשֶׂה בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם וְכָךְ עָבְרוּ עָלָיו הַשָּׁנִים, כְּשֶׁהוּא מְבַלֶּה אֶת זְמַנּוֹ בְּחֶבְרַת בַּעֲלֵי הָאֲחֻזּוֹת וּמְשָׁרְתֵיהֶם.

קִרְבָה זוֹ אֶל הָאֲצִילִים גָּרְמָה עִם הַזְּמַן יְרִידָה רוּחָנִית אֵצֶל הַחַיָּט. מִבְּלִי מֵשִׂים סָפַג מֵרוּחַ הַהוֹלְלוּת וְהַלֵּיצָנוּת שֶׁל הַפְּרִיצִים וּמְשָׁרְתֵיהֶם, עַד שֶׁהֵחֵל לְהִדַּרְדֵּר בִּשְׁמִירַת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. רִנְּנוּ עָלָיו כִּי הוּא נִכְשַׁל בַּעֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת בְּיוֹתֵר.

מֵעֲבוֹדָתוֹ בְּבָתֵּי הַפְּרִיצִים הִשְׂתַּכֵּר הַחַיָּט יָפֶה, קָנָה בַּיִת נָאֶה וְצָבַר סְכוּם כֶּסֶף נִכְבָּד לִימֵי זִקְנָה. עִם זֹאת, הָיוּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ חֲשׂוּכֵי-יְלָדִים, וּכְבָר אִבְּדוּ אֶת הַתִּקְוָה לַחְבֹּק בֵּן מִשֶּׁלָּהֶם.

עֶרֶב אֶחָד, בְּשׁוּבוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ, פָּגַשׁ בְּדַרְכּוֹ יְהוּדִי עָנִי, לָבוּשׁ קְרָעִים, שֶׁנָּפַל עַל אֵם הַדֶּרֶךְ מֵחֲמַת הַקֹּר הַגָּדוֹל. הָיָה זֶה לַיְלָה חָרְפִּי קַר, וְהֶעָנִי הָיָה קָפוּא לְגַמְרֵי וְלֹא הָיָה יָכֹל לְהוֹסִיף לָלֶכֶת. הִכִּיר בּוֹ הַחַיָּט, כִּי עוֹד מְעַט תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל הָאִישׁ.

הַחַיָּט הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים יָפִים וְחַמִּים, כַּיָּאוּת לְמִי שֶׁמִּסְתּוֹבֵב בְּחֶבְרַת הָאֲצִילִים. בְּלִי לְהַרְהֵר הַרְבֵּה פָּשַׁט אֶת מְעִיל הַפַּרְוָה שֶׁעָלָיו וְהִלְבִּישׁוֹ עַל הֶעָנִי הָרוֹעֵד מִקֹּר. הוּא לָקַח אוֹתוֹ אֶל בֵּית-מֶרְחָץ סָמוּךְ, וְשָׁם, אַחֲרֵי שֶׁהֶעָנִי רָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַמִּים וְרוּחוֹ שָׁבָה אֵלָיו, הִתְחַלֵּף עִמּוֹ הַחַיָּט בִּבְגָדָיו: הוּא נָתַן לֶעָנִי אֶת בְּגָדָיו הַחַמִּים וְהַיָּפִים וְאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ לָבַשׁ עַל בְּשָׂרוֹ אֶת הַבְּגָדִים הַקְּרוּעִים וְהָעֲלוּבִים שֶׁל הֶעָנִי.

הֶעָנִי הוֹדָה לַחַיָּט בְּמִלִּים נִרְגָּשׁוֹת עַל שֶׁהִצִּיל אֶת חַיָּיו וְהִמְטִיר בְּרָכוֹת חַמּוֹת עַל רֹאשׁוֹ. אַחַר-כָּךְ נִפְרְדוּ הַשְּׁנַיִם – הֶעָנִי פָּנָה לְדַרְכּוֹ וְאִלּוּ הַחַיָּט מִהֵר לְבֵיתוֹ.

הַמָּקוֹם הָיָה רָחוֹק מֶרְחָק רַב מִבֵּיתוֹ שֶׁל הַחַיָּט. כְּשֶׁיָּצָא מִבֵּית-הַמֶּרְחָץ, הִכָּה בּוֹ הַקֹּר בְּעָצְמָה רַבָּה. עַכְשָׁו הִרְגִּישׁ הֵיטֵב מָה שֶׁהִרְגִּישׁ הֶעָנִי שֶׁלָּבַשׁ קֹדֶם בְּגָדִים עֲלוּבִים אֵלֶּה. הוּא הֵחֵל לָרוּץ לְבֵיתוֹ, כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַבַּיִת מַהֵר כְּכָל הָאֶפְשָׁר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִסְתַּיְּמָה בְּבָתֵּי-הַכְּנֶסֶת בָּעִיר תְּפִלַּת עַרְבִית, וַהֲמוֹנֵי יְהוּדִים מִלְּאוּ אֶת הָרְחוֹבוֹת בְּדַרְכָּם לְבָתֵּיהֶם. פִּתְאוֹם רָאוּ אֶת הַחַיָּט רָץ בָּרְחוֹב, לָבוּשׁ בִּבְגָדִים עֲלוּבִים וּקְרוּעִים, וְשִׁנָּיו נוֹקְשׁוֹת מִקֹּר. מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיָה רָגִיל לִבְגָדִים קְרוּעִים אֵלֶּה, נִכְשַׁל בָּהֶם לֹא אַחַת בְּמַהֲלַךְ רִיצָתוֹ וְנָפַל אֶל תּוֹךְ הַבֹּץ.

תּוֹשָׁבֵי הָעִיר, שֶׁהָיָה בְּלִבָּם עַל הָאִישׁ שֶׁסָּר מֵהַדֶּרֶךְ, צָחֲקוּ לְמַרְאֵה הַחַיָּט הָרָץ כִּמְשֻׁגָּע בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר, לָבוּשׁ קְרָעִים וּמְטֻנָּף בְּבֹץ. בְּכָל פַּעַם שֶׁנָּפַל, עָלָה שְׂחוֹק עַל פְּנֵיהֶם שֶׁל הָאֲנָשִׁים מִסָּבִיב. הַכֹּל חָשְׁבוּ שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ.

רוֹעֵד מִקֹּר, חָבוּל בְּכָל גּוּפוֹ, מְלֻכְלָךְ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, מֻשְׁפָּל וּמְבֻזֶּה הִגִּיעַ סוֹף-סוֹף הַחַיָּט לְבֵיתוֹ. חֲסַר-אוֹנִים נָפַל עַל מִטָּתוֹ, כְּשֶׁהוּא מַרְגִּישׁ חֻלְשָׁה גְּדוֹלָה. אַךְ בְּלִבּוֹ חָשׁ שַׁלְוָה מֻפְלָאָה. מַעֲשֵׂה הַצָּלַת-הַנְּפָשׁוֹת שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת חִמֵּם אֶת לִבּוֹ וְהוּא הִרְגִּישׁ שֶׁכְּדַאי הָיָה לִסְבֹּל אֶת כָּל הַצָּרוֹת שֶׁעָבַר לְמַעַן הַמִּצְוָה.

מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל הַחַיָּט עוֹרֵר רַעַשׁ גָּדוֹל בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. הוּא עַצְמוֹ לֹא יָדַע, כִּי הֶעָנִי שֶׁהִצִּיל מִמָּוֶת הָיָה תַּלְמִיד-חָכָם גָּדוֹל וְצַדִּיק נִסְתָּר. הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַחַיָּט עָלוּ עַד לְמַעְלָה-מָעְלָה וְהִתְיַצְּבוּ לִזְכוּתוֹ. הַמַּלְאָכִים הַטּוֹבִים הִמְלִיצוּ זְכוּת עַל הַחַיָּט וּבִקְּשׁוּ לִגְמֹל לוֹ עַל מַעֲשֵׂהוּ בְּכָךְ שֶׁיִּוָּלֵד לוֹ בֵּן תַּלְמִיד-חָכָם (כְּמַאֲמַר הַגְּמָרָא: הָאוֹהֵב חֲכָמִים, יִהְיוּ לוֹ בָּנִים חֲכָמִים). כְּנֶגְדָם בָּאוּ הַמְּקַטְרְגִים וְאָמְרוּ, שֶׁאָמְנָם מַגִּיעַ לוֹ בֵּן כָּזֶה עַל מַעֲשֵׂהוּ, אַךְ אֵיךְ יִתָּכֵן לָתֵת לְחוֹטֵא כְּמוֹתוֹ בֵּן צַדִּיק?

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֻחְלַט, שֶׁאָכֵן יִזְכֶּה לְבֵן תַּלְמִיד-חָכָם, אֶלָּא שֶׁתְּחִלָּה יִהְיֶה עָלָיו לְהִטַּהֵר לְגַמְרֵי מֵחֲטָאָיו, כְּדֵי שֶׁהַבֵּן שֶׁיִּוָּלֵד יֵצֵא מִגּוּף טָהוֹר וְקָדוֹשׁ. נִגְזַר עַל הַחַיָּט לַחְלוֹת תְּקוּפָה אֲרֻכָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסּוּרֵי הַמַּחֲלָה יְזַכְּכוּ אוֹתוֹ מִכָּל חֲטָאָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר כְּתִינוֹק.

וְאָכֵן, בַּבֹּקֶר לֹא הָיָה יָכֹל הַחַיָּט לָקוּם מִמִּטָּתוֹ. קַדַּחַת עַזָּה תָּקְפָה אוֹתוֹ וְכָל אֵיבָרָיו כָּאֲבוּ. שׁוּב לֹא חָזַר לַעֲבוֹדָתוֹ בְּבָתֵּי הַפְּרִיצִים. שָׁנִים רַבּוֹת שָׁכַב עַל מִטָּתוֹ, מִתְיַסֵּר בְּיִסּוּרָיו. בְּתוֹךְ כָּךְ שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים. הָיָה מַרְבֶּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים, מִתּוֹךְ לֵב נִשְׁבָּר וְכוֹאֵב. גַּם פָּנָיו הַגַּסּוֹת הִתְעַדְּנוּ, וְאוֹר שֶׁל טֹהַר הֵחֵל לִזְרֹחַ עֲלֵיהֶן.

חָלְפוּ הַשָּׁנִים וְהַחַיָּט הִבְרִיא וְחָזַר לִהְיוֹת כְּכָל הָאָדָם. אוּלָם עַכְשָׁו הָיָה אָדָם שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין מִכְּפִי שֶׁהָיָה עֶרֶב מַחֲלָתוֹ. בְּיָדוֹ הָיָה שָׁמוּר עֲדַיִן סְכוּם כֶּסֶף נִכְבָּד שֶׁדַּי הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְפַרְנְסוֹ בְּכָבוֹד, וְעַל-כֵּן הָיָה יָכֹל לְהַקְדִּישׁ אֶת חַיָּיו לַעֲבוֹדַת-הַשֵּׁם, כְּבַעַל-תְּשׁוּבָה גָּמוּר.

וּפִתְאוֹם, כַּאֲשֶׁר הַחַיָּט וְאִשְׁתּוֹ כְּבָר הֵחֵלּוּ לְהַזְקִין, הָרְתָה הָאִשָּׁה וְיָלְדָה בֵּן. הַיֶּלֶד הִתְגַּלָּה כְּבַעַל כִּשְׁרוֹנוֹת יוֹצְאִים מִגֶּדֶר הָרָגִיל. הַחַיָּט מָסַר אוֹתוֹ בִּידֵי הַמְּלַמְּדִים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְאָכֵן עָשָׂה הַיֶּלֶד חַיִל בְּלִמּוּדָיו וּכְבָר בְּגִיל רַךְ הָיָה לִגְאוֹן-עוֹלָם.

עִם הַשָּׁנִים גָּדַל הַיֶּלֶד וְהָיָה לְצַדִּיק וְגָאוֹן. כְּשֶׁהִתְפַּרְסֵם שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ, נָסַע אֵלָיו וְנַעֲשָׂה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַמְּסוּרִים. לְאַחַר פְּטִירַת הַמַּגִּיד, הִתְפַּרְסֵם שְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק וְנָהֲרוּ אֵלָיו אַלְפֵי חֲסִידִים וְלָמְדוּ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.

וְהָיוּ הַחֲסִידִים מְסַפְּרִים בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם אֶת הַסִּפּוּר הַמֻּפְלָא עַל הַחַיָּט מִלֶּמְבֶּרְג, אַךְ לֹא רָצוּ לְפַרְסֵם שֶׁבֶּן הַחַיָּט הֲלוֹא הוּא רַבָּם, מִכֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת הַסִּפּוּר אֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ...