''וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען'' (ל''ז, א)
נשאלת השאלה: מה מלמדנו הכתוב, המדגיש בסוף פסוק זה, שיעקב ישב ''בארץ כנען''? כלום לא ידענו מכבר, שארץ מגורי אביו יצחק היתה ארץ כנען? אלא - אומרים חכמי ישראל - בציון המלים ''בארץ כנען'' בא הכתוב להורות לנו, שאין דבר העומד בפני מצוות ישיבת ארץ ישראל. ובל יאמר אדם: טובה ישיבתי בגולה, במקום תורה, מלעלות לארץ שיש בה תופעות של ''כנעניות'' והתרחקות ממסורת אבות. ועל כך כבר אמרו חז''ל בסוף מסכת כתובות (ק''י, ע''ב): ''לעולם (תמיד) ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי-כוכבים; ואל ידור בחוצה-לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כפי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה-לארץ דומה כפי שיש לו אלוה. בפסוק שלפנינו מציין אפוא הכתוב, שיעקב בא לשבת ''בארץ כנען'' - שהיתה מלאה עובדי-כוכבים - משום שהיתה זו ''ארץ מגורי אביו'', היעודה לזרעו אחריו. וכבר גילה יעקב את דעתו על חשיבות הישיבה בארץ, כשנשא תפילה לה בשעה שנאלץ לנטוש לזמן-מה את גבולות ארץ אבותיו: ''ושבתי בשלום אל בית אבי - והיה ה לי לאלהים'' (כ''ח, ''א). בכך יש משום קביעה לדורות, שרק בארץ האבות אפשר לעבוד את ה' בשלמות ולהיות תמים עם ה'.


הצדיק רבי מנחם מנדיל מרימנוב השמיע פעם באזני חסידיו: כל אדם מישראל נקרא בשם ''יעקב'', ועל כל אחד ואחד אומרת התורה: ''אלה תולדות יעקב''; ומה הן ה''תולדות''? ''יוסף'' - שלא יעמוד במקום אחד, אלא יוסיף בהתמדה תורה ומצוות ומעשים טובים, וילך מחיל אל חיל בעבודת ה. כי עמידה במקום אחד היא נסיגה; ובמקום שאין עלייה והתמקדות, שם יש ירידה...

''וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן-זקונים הוא לו''
תרגום אונקלוס מפרש ''בן זקונים'': ''בר חכים'' (בן חכם); ולפי זה מלמדנו כאן הכתוב, שיעקב מסר ליוסף את כל התורה שלמד בבית-המדרש של שם ועבר (השווה רש''י).

מעיר על כך רבנו יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'': אותיות ''זקנים'' מרמזות לחמישה מששת סדרי המשנה: ז - זרעים; ק - קדשים; נ - נשים; י - ''ישועות'' (כינוי לסדר נזיקין - שבת ל''א, ע''א); מ - מועד (וכאשר כותבים ''זקונים'' בכתיב מלא, מרמזת הו''ו על השישי בסדרי המשנה, סדר ''טהרות''). נמצאנו אפוא למדים בדרך הרמז, שיעקב למד עם יוסף בנו כל התורה כולה...

''ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'' (ל''ז, ב)
נתגלגלו הדברים ובני ישראל נשתעבדו למצרים. ואילו יהודה, שקרא באזני אחיו: ''מה בצע כי נהרוג את אחינו?'' (ל''ז, כ''ח) - אף-על-פי שחטא אחרי-כן בתמר כלתו - נתגלגל הדבר ויצא מחטאו מלך המשיח. מכאן נמצאנו למדים, שגילויי שנאה - אפילו הם אמיתיים ומוצדקים - מביאים פורענות לעולם; ואילו גילויי אהבה ורחמים סופם להביא גאולה לעולם...

מה אמר לו יוסף? רבותינו אומרים: אמר לאביו: אחי נוהגים בבני בלהה וזלפה מנהג עבדם וקורין אותם עבדים, ואני נוהג בהם מנהג אחווה, שנאמר: ''והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה'' (ל''ז, ה). אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: חייך (לשון שבועה), בו בדבר תלקה, שנאמר: ''לעבד נמכר יוסף'' (תהילים ק''ה, י''ז). רבי יהודה אומר: אמר לו יוסף לאביו: אחי אוכלים אבר מן החי. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אפילו בשעת קלקלה (השחתה ומעשה חטא; הכוונה למכירת יוסף) לא יעשו אלא בשחיטה, שנאמר: ''וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכותונת בדם'' (ל''ז, ל''א). רבי יוסי אומר: יוסף היה אומר לאביו, שהיו אחיו נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: חייך, בו בדבר אתה תלקה; הרי אדונתך (גברתך, אשת פוטיפר) נותנת עיניה בך, שנאמר: ''ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף'' (ל''ט, ז).

''וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם'' (ל''ז, ד)
על פסוק זה העיר פעם רבי יהונתן אייבשיץ: עיקר הצרה כאן היתה, ש''לא יכלו דברו לשלום''. שאילו נדברו האחים עם יוסף, היו מוצאים דרך לשיכוך השנאה. והוסיף רבי יהונתן: זוהי בעצם הגדולה בכל מחלוקת הפורצת בקרב אנשים, שאין איש נדבר עם רעהו ואין צד אחד מוכן לשמוע ולהבין את דברי יריבו. שכן במקרים רבים אילו נדברו האנשים זה עם זה, היו נוכחים לדעת שכל המחלוקת ביניהם תלויה על בלימה ויסודותיה הבל וריק...

אמר רבי אחא בר זעירא: מתוך גנותם של שבטים אתה יודע שבחם. להלן - בפרשת אמנון ואבשלום - נאמר: ''ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב'' (שמואל ב, י''ג, כ''ב); מה שבלב - בלבו (אבשלום הסתיר בלבו את שנאתו לאמנון). ברם (אבל) כאן (באחי יוסף) נאמר: ''ולא יכלו דברו לשלום''; מה שבלב - בפה.

ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (לט -כב)
הצדיק ר משה ליב מסאסוב ז"ל קודם שנתפרסם היה שוקד על התורה בכל יום עד שעות בלילה ואחר כך קם והולך אל בית מועד הבחורים הפריצים, במקום שהם מרקדים ואוכלים ושותים ומשחקים וכדומה והיה לובש גם הוא בגדים אחרים, כאחד מהם ובא בתוכם ורוקד ומזמר בקולו הערב וממתן עד עלות השחר, ואז היה שב לביתו ולובש בגדיו הראשונים ועומד להתפלל כך עשה כמה פעמים ועל ידי כך הצילם והרחיקם ממעשי תועבה.

לאחר כמה שנים כשנתפרסם לצדיק גדול, ונאספו אליו אנשים למאות בכל שבת, בא לשם גם אחד מן הבחורים הפריצים אשר רקדו ביחד עמו בימי נעורי כשראה את הרבי ר' משה לייב ז"ל הכירו, וחשב בליבו כמה יודע הוא לרמות את העולם שהרי זכור אני כי שיחק ורקד עמי יחד והוא איש כמוני. אחר כך כששמע את תורתו וחכמתו וראה את גודל קדושתו אמר בלי ספק גם אז היתה כוונתו להצילנו מחטאים ומיד קם והשתחווה לפניו ויאמר אלף תודות לאדוני, אשר הצילני אז מהרבה וחטאים.

ואמר גדול אחד, שבמעשה זה של הרב ר' משה ליב ז"ל נבין מה שכתוב בתורה על יוסף "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים...ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו וג' הפירוש הוא בבית הסוהר היו כמה אנשים פחותים ועשו כל התועבות שם ועל כן עשה יוסף הצדיק כמו הרבי ר' משה לייב ז"ל ונתחבר להם ושיחק ביחד עמהם למען הרחיקם מן העבירות כל הרואה היה דן שגם יוסף הוא כמותם, אבל שר בית הסוהר הבין כי הוא עושה זאת לשם שמים באשר ראה שהוא משכיל בכל דרכיו. וזהו שאמר הכתוב "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה",שגם הוא יוסף, עשה כמעשיהם ואף על פי כן "אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו", ותרגם אונקלוס "ליחת חזי כל סרחן בדיה", ''באשר ה' אתו" שמתכוון לשם שמים והא ראיה "ואשר הוא עושה ה' מצליח". מכאן נילמד מוסר כדי להחזיר בתשובה יהודים רחוקים צריכים לרדת לעם חנוך את הנער על פי דרכו גם שיגדל לא יסור ממנה אך כדי לרדת לעם ולעלות בחזרה צריך להיות אדם חזק ביראה כמו יוסף הצדיק ושעליו נאמר עז פנים לגהנם כלומר בעוז והתלהבות רץ להחזיר בתשובה במקומות הטמאים והמשוקצים מבחינת גהנם.

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (וישב מ-כג)

מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק היות אסור עוד שתי שנים (רש"י)
אל משה חיים רוטנברג אחיו העשיר של בעל "חידושי הרי"ם מגור, הגיע חסיד עני ובידו מכתב מהאדמו''ר רבי מנחם מנדל מקוצק. במכתב בקש האדמו"ר מרבי משה חיים לתרום לצרכי הוצאותיו של העני המתעד להשיא את בתו למזל טוב. העניק לו רבי משה חיים רובל אחד ופטרו לשלום. נדהם העני ואמר "כלום יתכן הדבר? הן הוצאות הדרך עלו יותר מרובל!" אך רבי משה חיים לא הוסיף אף פרוטה אחת. יצא העני מביתו בפחי נפש, ובלב שבור ונדכא התכון לשוב לביתו.עודני בדרך והנה אץ בעקבותיו שליחו של רבי משה חיים "המתן! המתן!" קרא השליח והעניק לעני סרכום נכבד סכום שיספיק לכל הוצאות החתונה. התפלא העני על המעשה והחליט לשוב על עקבותיו, אל ביתו של רבי משה חיים ולברר את הענין. "מדוע נהג כך בתחילה" שאל את רבי משה חיים, "ומדוע שינה לבסוף את דעתו?"

השיב רבי משה חיים "כשראיתיך בא אלי ובידך מכתבו של האדמו"ר הבנתי כי אתה סמוך ובטוח כי הכסף כבר בכיסך כה בטחת בי שהעניק לך כסף עד כי שכחת שיש בורא עולם ורק בו צריך לבטוח! משום כך דחיתיך לשעה קלה קויתי כי על ידי כך תזכור מיהו אדון עולם ובמי עליך לבטוח ואז ורק אז הענקתי לך מכספי" (מעשיהם של צדיקים)

מאורי הדורות בראי הפרשה
"ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני" – אחיך רועים בשכם מקום סכנה להם, ולפיכך "ואשלחך", אני ממנה אותך שליח מצוה, שהרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים. ואע"פ שיוסף יודע שאחיו שונאים אותו נזדרז לעשות מצוות אביו (רשב"ם, אוה"ח, רש"י). כשנמכר יוסף, כל אימת שהיה יעקב נזכר בתשובת יוסף: "הנני", היו מעיו מתחתכים. יודע היה שאחיו שונאים אותו והוא אומר לי הנני (ב"ר פד). "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה" – ויעקב עושה את יוסף שליח מצוה גם בחזרתו, שאומר לו "והשיבני דבר". אבל יוסף הלך דותיינה ולא הלך לשכם לשם שלחו אביו, ולפיכך לא עמדה לו זכות של שלוחי מצוה ונתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו. ויעקב ליווה אותו עד עמק חברון והיו עסוקים בדרכם בפרשת עגלה ערופה ומשם שלחו (אוה"ח, חזקוני, תנח' ויגש יא). "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש: ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים: ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן" (ברא' לז/טו-יז) - א"ר ינאי: ג' מלאכים נזדווגו לו: ,וימצאהו איש", "וישאלהו האיש", "ויאמר האיש" (ב"ר פד). ולדעת רש"י: המלאך גבריאל. שהרי אם סתם איש, כיצד ידע שיוסף תועה? שמא זו היתה הדרך שיוסף רגיל לטייל בה. ומצאו "תועה בשדה", תועה בדעתו בהליכתו לאחיו. כי פניו לשלום ואין שלום לאחיו עמו. והנה כביכול אין "האיש" משיבו לענין על שאלתו "הגידה נא לי איפה הם רועים", אלא "ויאמר האיש נסעו מזה". נסעו מן האחוה וממידותיו של הקב"ה. או מז"ה מי"ב שבטים [ז"ה בגימטריא י"ב], די להם בי"א שבטים (ראה כל"י, ב"ר פד ודזמ"ת). אולם יוסף לא הבין הרמזים בדברי המלאך, או ששם נפשו בכפו למלא מצוות אביו "וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן". "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו: ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא: ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו" (ברא' לז/יח-כ) - היו מחשבים תחבולות היאך יסבבו לו מיתה, בלא שיצטרכו להמיתו הם עצמם בידיהם. ומזה דרשו רז"ל שאמרו (ב"ר פד): נשסה בו את הכלבים [כפי שנאמר בפסחים קיח, למשל: כל המספר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים], אך לא עלתה בידם וניצל מהכלבים. כשראו שניצל מהכלבים, אמרו להרגו בידים והוא שכתוב "ועתה לכו ונהרגהו" (רבב"א) [ר"ת: דזמ"ת – דעת זקנים מבעלי תוספות / כל"י – כלי יקר / רבב"א – רבינו בחיי בר אשר]
מב"י

סיפורים לשבת
א'

בהביטי ביומני גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, חג האור, יחול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה-עבודה בלב גרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה.

מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש-אמונם של תושבי הבלוק. בנצי התלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות חנוכה. כך נקיים את המצווה וגם נעלה את המורל בצריף. הכן תכנית, אך בזהירות!".

על שתי בעיות עיקריות היה עלינו להתגבר: צריך היה 'להשיג' שמן ולמצוא מקום שממנו האור לא ייראה. בבית-החרושת שבו עבדנו לא היה מחסור בשמן, אך הבעיה הגדולה הייתה כיצד להבריח ולו כמה טיפות אל צריפנו בעוד-מועד, לקראת יום שני בערב, ליל ראשון של חנוכה.

אמנם ידענו כי אין אנו חייבים על-פי ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום המצווה, אך אצל רבים מאיתנו פעל דחף מיוחד לנהוג במסירות-נפש למען המשך ניהול חיינו היהודיים, גם בתנאים הקשים שהיינו נתונים בהם. מלבד זאת היינו שרויים בדיכאון רוחני וגופני גם יחד, עד שהרגשנו כי נר חנוכה קטן אחד יכול לחמם את נפשותינו ולהחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ לעמוד בכל האתגרים שלפנינו.

החלטנו להטיל גורל. האיש ששמו יעלה ראשון בגורל יצטרך 'להשיג' את השמן; השני יופקד על המשימה להסתיר את השמן עד יום שני בערב; וכך הלאה - כל אחד ותפקידו. יצאתי חמישי בגורל ועליי הוטל לדאוג לפתילות.

גרינוולד, שעלה ראשון בגורל, מילא את תפקידו להפליא. הוא הצליח לשכנע את מנהל העבודה השנוא כי המכונה שלו תיטיב לעבוד אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר. לשם כך קיבל צנצנת שמן מכונות משובח. כעת היה לנו שמן שתפס את מקומו המכובד והגלוי בארגז הכלים. כך נפתרה גם בעיית הסתרתו של השמן. גם האחרים מילאו את משימתם באמונה.

בהגיע יום שני לפנות ערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים. הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר היה הכול מוכן, התיישבתי לאכול בחיפזון והזמנתי את חברינו להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה.

לפתע נזכרתי כי שכחנו לדאוג לגפרורים. לחשתי לבנצי: "על כל אחד ואחד להשאיר מעט מרק". בנצי הורה לחבריו הרעבים לעשות כן והסביר להם את הסיבה. בתוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק בסיגריה. הסיגריה הוענקה לממונה על המטבח תמורת השאלת קופסת גפרורים, ללא שאלות מיותרות.

לאחר הארוחה בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב מתחת לדרגשי. לא רק חבריי שומרי המצוות השתתפו, אלא כל דרי הצריף, ללא יוצא מן הכלל, הצטרפו לזמזום שירי חנוכה. לנגד עינינו צפו ועלו מחזות מלילות חנוכה עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו; כולם נאספים סביב חנוכיות הכסף היפות, שרים בשמחה 'הנרות הללו', 'מעוז צור' ועוד שירים. דמעות ירדו על לחיינו הנפולות.

לאחר מכן התיישב כל אחד ואחד על דרגשו, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה היה כי שום דבר אינו חשוב בעינינו באותם רגעים, מלבד אור הנר הקטן והמרצד.

אך אויה! החלום חלף מהר מדי. צעקת "הקשב!" החזירתנו באחת למציאות. זינקנו לעמידת דום. ה'אונטרשארפירר' הקטן עמד בדלת בדממה, כפי שנהג לעיתים קרובות בביקורי-פתע, שבהם חיפש בקפידה תירוץ, ולו הקלוש ביותר, כדי להצליף במגלב-הכלבים שלו. לפתע עיקם את אפו וצרח: "מה קורה פה? אני מריח ריח של שמן שרוף!".

לרגע חדל ליבי מלפעום. הגנבתי מבט אל נר החנוכה הקטן, בשעה שהמפקד וכלבו החלו לצעוד לאורך הדרגשים, מחפשים אחר השמן הבוער. לא העזתי להתכופף ולכבות את הנר בנעלי, פן ירגיש הכלב בתנועתי ויקפוץ עליי.

סקרתי בחטף את הפנים החיוורות כמוות שמסביבי. כך עשה גם המפקד. הוא בחן את פנינו והביט לתוך עיני כל אחד ואחד מאיתנו. בעוד רגע או שניים יגיע לשורת הדרגשים שלנו ואז שום דבר לא יצילנו מידיו.

אך פתאום... קול צפירה, המתריעה על התקפה אווירית, נשמע. המפקד נעצר ובאותו רגע כובו מבחוץ כל האורות שבמחנה. "אזעקה! אזעקה!", הדהד הקול בכל המחנה. במהירות-הבזק כיביתי בנעלי את הנר, ועל-פי הוראות המחנה פרצנו כולנו החוצה.

"עוד תהיה חקירה! עוד תהיה חקירה!", צווח המפקד בתוך הרעש הגדול וההמולה שיצרו האזעקות והאסירים הרצים אל מגרש המסדרים. אך אני לא דאגתי עוד. בשמחה תפסתי את ה'מנורה' הקטנה ורצתי עמה החוצה.

בעבורנו זה היה נס חנוכה ממש. נס חנוכה שבו ראינו את יד ה' גם בתוך מחנה-העבודה הנשכח הזה שבנידרארשל.

בחוץ, בלילה הקר כקרח, דלקו הכוכבים הנוצצים. וכשהרעש המזמזם של מפציצי בעלות-הברית מעל ראשינו, הוספתי להרהר בליבי בנוסח הברכה - "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם ובזמן הזה".

ב'

שְׁנֵיהֶם הָיוּ עֶגְלוֹנִים. הָאֶחָד נִקְרָא בְּפִי כֹּל "שִׁמְשׁוֹן בַּעַל הָעֲגָלָה", וַחֲבֵרוֹ כֻּנָּה אַף הוּא – "זַלְמָן בַּעַל הָעֲגָלָה". אֲבָל לַמְרוֹת הַדִּמְיוֹן בַּתֹּאַר, הַהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם הָיָה גָּדוֹל מְאוֹד, לַטּוֹב וְלָרַע.

שִׁמְשׁוֹן הָיָה גֶּבֶר צָעִיר וְחָסֹן, שֶׁכָּל-כֻּלּוֹ אוֹמֵר מַעֲשִׂיּוּת וְנִמְרָצוּת. סוּסָיו אַף הֵם לֹא נָפְלוּ מִבַּעֲלֵיהֶם – בְּרִיאִים, חֲזָקִים, וְקַלֵּי רַגְלַיִם. לְעֻמַּת זֹאת, זַלְמָן הָיָה יְהוּדִי מְבֻגָּר לְמַדַּי, וְגַם סוּסָיו, לְהַבְדִּיל, כְּבָר לֹא הָיוּ בְּמֵיטָבָם.

קְהַל הַלָּקוֹחוֹת שֶׁבָּעֲיָרָה הִכִּיר יָפֶה אֶת מַעֲלוֹתֵיהֶם וְחֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי הָעֶגְלוֹנִים הַמְּקוֹמִיִּים, וְאַף הִשְׂכִּיל לְנַצֵּל זֹאת לִצְרָכָיו. מִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַגִּיעַ בִּמְהִירוּת רַבָּה לָעִיר הַגְּדוֹלָה, הָיָה מִזְדָּרֵז לַעֲלוֹת עַל עֶגְלָתוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן. אוּלָם אִם הִתְעוֹרֵר צֹרֶךְ לְהַעֲבִיר חֵפֶץ יְקָר-עֶרֶךְ לְיַעַד כָּלְשֶׁהוּ, הָיוּ הָאֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל זַלְמָן, יְרֵא הַשָּׁמַיִם וִישַׁר הַלֵּב.

כְּעֵין תַּחֲרוּת סְמוּיָה שָׂרְרָה בֵּין הַשְּׁנַיִם. וְאַף שֶׁזַּלְמָן הֶאֱמִין בְּלֵב שָׁלֵם בַּהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְּזַמֶּנֶת לְכָל יְצוּר אֶת פַּרְנָסָתוֹ, לֹא אַחַת צָבְטוּ אֶת לִבּוֹ מַבְּטֵי הַבּוּז וְהַלַּעַג שֶׁנִּשְׁלְחוּ לְעֶבְרוֹ מִכִּוּוּן עֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר זֶה חָלַף עָלָיו בִּיעָף.

אוּלַם פַּעַם אַחַת אֵרַע דָּבָר שֶׁהֵרִים אֶת קַרְנוֹ שֶׁל זַלְמָן, וּמֵאָז נִשְׁתַּנָּה גַּם יַחֲסוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן כְּלַפָּיו.

אוֹתָהּ שָׁנָה חָל הַיְּרִיד הַגָּדוֹל בְּעִצּוּמָם שֶׁל יְמֵי הַחֲנֻכָּה. הוּא נִפְתַּח בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁלְּמָחֳרָת שַׁבַּת-חֲנֻכָּה. מוּבָן, שֶׁהַסּוֹחֲרִים הֶעֱדִיפוּ אֶת שִׁמְשׁוֹן, שֶׁהָיָה אָמוּר לְהוֹבִילָם לִמְחוֹז חֶפְצָם בִּמְהִירוּת וּלְאַפְשֵׁר לָהֶם לְהַגִּיעַ לַיְּרִיד מֻקְדָּם כְּכָל הָאֶפְשָׁר. אוּלָם לְאַחַר שֶׁכָּל הַמְּקוֹמוֹת בְּעֶגְלָתוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן נִתְפְּסוּ, נֶאֶלְצוּ הַסּוֹחֲרִים הַנּוֹתָרִים לְהַזְמִין מָקוֹם בְּעֶגְלָתוֹ שֶׁל זַלְמָן. שְׁנֵי הָעֶגְלוֹנִים תִּכְנְנוּ לָצֵאת מִיָּד עִם צֵאת הַשַּׁבָּת וּלְהַגִּיעַ הָעִירָה לְמָחֳרָת הַיּוֹם, בַּבֹּקֶר.

לִבּוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן עָלַז בְּקִרְבּוֹ כָּל מֶשֶׁךְ הַשַּׁבָּת. לֹא בְּכָל יוֹם מִזְדַּמְּנִים נוֹסְעִים כֹּה רַבִּים וּמְכֻבָּדִים בִּנְסִיעָה אַחַת. אַךְ יָצְאָה הַשַּׁבָּת, טָס שִׁמְשׁוֹן אֶל בֵּיתוֹ, הִדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בַּחֲנֻכִּיָּה, וּמִהֵר אֶל סוּסָיו וְעֶגְלָתוֹ. הוּא לֹא הֻפְתַּע לְגַלּוֹת מוּלוֹ אֶת חֲבוּרַת הַסּוֹחֲרִים שֶׁכְּבָר הִמְתִּינָה לוֹ. לֹא אָרְכָה הַשָּׁעָה וּשְׁרִיקַת הַשּׁוֹט הַמַּכָּה בַּאֲוִיר הַלַּיְלָה סִמְּנָה אֶת הַיְּצִיאָה לַדֶּרֶךְ.

זַלְמָן עֲדַיִן הִשְׁתַּהָה בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ. קָשָׁה הָיְתָה עָלָיו הַפְּרֵדָה מִן הַשַּׁבָּת, וְהוּא כְּאִלּוּ נִסָּה לְעַכֵּב אֶת הַשִּׁיבָה אֶל הַחֻלִּין. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ, הֻפְתַּע לִמְצֹא אֶת נוֹסְעָיו מַמְתִּינִים לוֹ לְיַד מִפְתַּן הַדֶּלֶת. "עֲמִיתְךָ, שִׁמְשׁוֹן, כְּבָר יָצָא לַדֶּרֶךְ לִפְנֵי שָׁעָה!", הֵטִיחוּ בּוֹ הַסּוֹחֲרִים בִּמְרִירוּת. הוּא הֵשִׁיב לָהֶם מַבָּט תָּמֵהַּ וְנִכְנַס הַבַּיְתָה.

לְאַחַר שֶׁהִבְדִּיל כַּדָּת וְכַדִּין, פָּנָה אֶל הַחֲנֻכִּיָּה. בִּדְבֵקוּת עִלָּאִית שָׁזַר אֶת הַפְּתִילוֹת. בְּחֶרְדַת-קֹדֶשׁ יָצַק אֶת הַשֶּׁמֶן לַבָּזִיכִים. רַק אַחֲרֵי כָּל הַהֲכָנוֹת, כִּנֵּס סְבִיבוֹ אֶת בְּנֵי-בֵיתוֹ וּבֵרֵךְ עַל הַנֵּרוֹת. כְּשֶׁשָּׁר בְּעַלִּיזוּת רַבָּה "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ", קִוּוּ הַסּוֹחֲרִים, שֶׁסַּבְלָנוּתָם כְּבָר פָּקְעָה, כִּי בַּזֹּאת תָּם הָעִנְיָן. אֲבָל זַלְמָן כְּלָל לֹא הֶעֱלָה עַל דַּעְתּוֹ לַעֲזֹב אֶת הַנֵּרוֹת בְּטֶרֶם יִכְבּוּ. וְחוּץ מִזֶּה, מָה עַל סְעוּדַת 'מְלַוֵּה מַלְכָּה'?

הַסּוֹחֲרִים הַזּוֹעֲמִים נֶאֶלְצוּ לְהִכָּנַע לַקֶּצֶב שֶׁל זַלְמָן, וְכָךְ, רַק כַּעֲבֹר שָׁעוֹת אֲחָדוֹת מִצֵּאת הַשַּׁבָּת, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ. הַסּוּסִים הִשְׁמִיעוּ אֲנָחוֹת חֲלוּשׁוֹת, הַגַּלְגַּלִּים חָרְקוּ וְהָעֲגָלָה הִתְנַהֲלָה בַּעֲצַלְתַּיִם.

קֶצֶב הַנְּסִיעָה הָאִטִּי הִשְׁרָה תַּרְדֵּמָה עַל יוֹשְׁבֵי הָעֲגָלָה. בָּזֶּה אַחַר זֶה עָצְמוּ הַסּוֹחֲרִים אֶת עֵינֵיהֶם וְנִרְדְּמוּ. גַּם עֵינָיו שֶׁל זַלְמָן נֶעֶצְמוּ אַט-אַט. מוֹחוֹ, שֶׁהָיָה מְעֻרְפָּל מְעַט מִיֵּין הַהַבְדָּלָה, נִכְנַע בְּקַלּוּת לַתְּנוּמָה הַנְּעִימָה. "אֵין דָּבָר", הִרְהֵר, "הֲרֵי הַסּוּסִים מַכִּירִים אֶת הַדֶּרֶךְ הֵיטֵב".

וְאָמְנָם, הַסּוּסִים יָדְעוּ אֶת דַּרְכָּם. חוּשֵׁיהֶם הַטִּבְעִיִּים מָנְעוּ אוֹתָם מִלִּצְעֹד בַּמַּסְלוּל הַחָרְפִּי, הַקָּצָר, שֶׁעָבַר עַל פְּנֵי הָאֲגַם הַקָּפוּא. הֵם בָּחֲרוּ לְהַקִּיף אֶת הָאֲגַם וּלְהַאֲרִיךְ אֶת דַּרְכָּם. כְּשֶׁפָּקַח זַלְמָן אֶת עֵינָיו, כְּבָר הִפְצִיעַ הַשַּׁחַר וְהָעֲגָלָה הָיְתָה קְרוֹבָה מְאוֹד לָעִיר.

כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה, כְּשֶׁהֵעִיר אֶת הַסּוֹחֲרִים מִשְּׁנָתָם, עֲדַיִן הָיוּ הַלָּלוּ זוֹעֲפִים. "חֲבֵרֵינוּ וַדַּאי כְּבָר קָנוּ אֶת כָּל הַמְּצִיאוֹת", הִרְהֲרוּ בְּרֹגֶז. הַפְתָּעָתָם הָיְתָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאַכְסַנְיַת הַסּוֹחֲרִים בָּעִיר וְנֶאֱמַר לָהֶם כִּי נוֹסְעָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן טֶרֶם הִגִּיעוּ.

חָלְפוּ שָׁעוֹת, וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַיְּרִיד, נִרְאֲתָה עֶגְלָתוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן מִתְקָרֶבֶת. כְּשֶׁעָצְרָה הָעֲגָלָה, יָצְאוּ מִמֶּנָּה שִׁמְשׁוֹן וְנוֹסְעָיו, כְּשֶׁהֵם רְטֻבִּים עַד לְשַׁד עַצְמוֹתֵיהֶם, בִּגְדֵיהֶם מְטֻנָּפִים לְגַמְרֵי וְהֵם רוֹעֲדִים מִקֹּר. הִתְבָּרֵר, כִּי שִׁמְשׁוֹן הִנְהִיג אֶת הַסּוּסִים בַּדֶּרֶךְ הַחוֹצָה אֶת הָאֲגַם, וְקָרוֹב לִשְׂפָתוֹ נִבְקַע הַקֶּרַח וְהָעֲגָלָה עַל נוֹסְעֶיהָ שָׁקְעוּ בַּמַּיִם הַקְּפוּאִים. רַק בְּנֵס הִצְלִיחוּ לְהֵחָלֵץ מִשָּׁם.

"הַאִם עֲבַרְתֶּם גַּם אַתֶּם עַל פְּנֵי הָאֲגַם?", שָׁאַל שִׁמְשׁוֹן אֶת נוֹסְעָיו שֶׁל זַלְמָן. אַךְ הַלָּלוּ לֹא יָדְעוּ לְהָשִׁיב, שֶׁכֵּן הָיוּ שְׁקוּעִים אָז בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה. זַלְמָן, שֶׁהֵבִין אֶת שֶׁאֵרַע, זָקַף אֶת רֹאשׁוֹ וְאָמַר: "נִרְאֶה שֶׁכִּכְלוֹת הַכֹּל, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם"...

חֲבוּרַת הַסּוֹחֲרִים הָרְטֻבָּה, וְשִׁמְשׁוֹן בְּרֹאשָׁם, הֵנִידוּ רֹאשָׁם בְּהַסְכָּמָה. וְזַלְמָן הוֹסִיף: "מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה שֶׁשָּׁמַרְתִּי עַל כְּבוֹדָם, הֵם שֶׁהֵאִירוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי סוּסַי!".