'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם'' (מא' - א')
''ויהי מקץ'' - כאשר מגיע קצו של אדם עליו ליתן דין-וחשבון בעולם העליון, אזי ''שנתיים ימים'' - שנים הרבה נחשבות לימים מספר, כי מובאים בחשבון רק הימים שבהם עשה ופעל משהו בתורה, בתפילה וביהדות, וממילא ''ופרעה'' - מתגלה (מלשון ''פרעה אהרן''), כי ''חולם'' - שכל החיים עלי אדמות לא היו אלא חלום... (הה''ק מהר''א מיקאליאב זצ''ל)

אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו - זה יוסף, ולא פנה אל רהבים - שבשביל שאמר לשר-המשקים ''זכרתני והזכרתני'' נתוספו לו שתי שנים. (מדרש רבה).

לכאורה הרי המדרש סותר את עצמו, שבתחילה הוא קורא ליוסף ''גבר אשר שם ד' מבטחו'', ואחר-כך הוא אומר, כי יוסף נענש על שום ששם מבטחו בשר-המשקים? אלא, באמת מה חטא הוא זה, שהשתדל יוסף אצל שר-המשקים להשיג ממנו טובה, הלא חייב אדם לעשות כל אשר בידו כשהוא נתון בצרה, ואין זו כלל סתירה לבטחון? אך מכאן הראיה, שיוסף היה כל-כך מופלג במידת הבטחון, עד שלעולם לא רצה בשום השתדלות בשר-ודם, כי אם שם כל מבטחו בהשם-יתברך. לפיכך הוא עצמו ראה את הדבר לחטא, מה שהשתדל אצל בשר-ודם, וקיבל עונש על עצמו. ואם-כן, הרי עצם הדבר ''שבשביל שאמר לשר-המשקים זכרתני והזכרתני, נתוספו לו שתי שנים'' - שהשתדלות כזו המותרת לכל אדם, נחשבה לחטא לגביו - מוכיח בראיה ברורה, שיוסף היה ה''גבר אשר שם ד' מבטחו'' - שמדרגת הבטחון שלו היתה כל-כך גבוהה, עד שכל השתדלות קלה אצל בשר-ודם נחשבה לו לחטא ונענש על כך...(בית הלוי ועוד)

לפיכך נאמר למעלה (בסוף פרשת ויצא): ''ולא זכר שר-המשקים את יוסף וישכחהו''. שהרי לכאורה יש כאן כפילות בלשון, אם ''ולא זכר'' הרי מסתבר כי ''וישכחהו''? אלא, יוסף הצדיק נמלך בדעתו, שעשה מעשה רע בפנותו אל בשר-ודם בהשתדלות, והתפלל לפני השם-יתברך שישכח שר-המשקים את הענין, למען לא יפיק כל תועלת מהשתדלותו.

וזהו פשוטו של פסוק: ''ולא זכר שר-המשקים את יוסף'' - לפיכך לא זכר שר-המשקים את יוסף - משום ''וישכחהו'' - לפי שיוסף פעל להשכיח ממנו את הענין... (הה''ק מהר''ם מאמשינוב זצ''ל)

''ויריצהו מן הבור ויגלח'' (מא - יב)

מפני כבוד המלכות. (רש''י)
ואילולא כבוד-המלכות, כלום אינו צריך אדם לגזוז שערותיו, אחרי ישיבה כה ממושכת בבית-הסוהר?

ברם, הלא אמרו חכמינו: ''בראש-השנה יצא יוסף מבית-האסורים'' (ראש השנה י') - ואם-כן כיצד התגלח יוסף ביום טוב? על כך משיב רש''י: ''מפני כבוד המלכות'' - שפי שפוסק הש''ך (יו''ד סימן קצ''ח), שלצורך מצוה מותר... (תורת משה)

''בראש-השנה יצא יוסף מבית האסורים'' - בכל אדם מישראל מצויה נקודה פנימית של צדקות ויושר, שלעולם אינה נפגמת. כנגד נקודה זו אמרו חכמינו: ''צדיק גמור אינו בולע'' (מגילה ו') - אין היצר-הרע יכול לבלוע את הנקודה הזאת. כל ימות השנה נתונה אותה נקודה פנימית - הקרויה ''יוסף הצדיק'' - בבית-האסורים, בין כוחות הגשמיים ותאוות הגוף; ואילו שמגיע ראש-השנה, כאשר היהודי משליך מעליו את כל תאוות הגוף הוא מקבל עול-מלכות-שמים - אזי יוצאת נקודה זו מבית-האסורים ומתגלית... (ספרים)

''וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר '' (מא - יז)
הדא הוא דכתיב: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. (מדרש)

הלא באמת חלם פרעה ''והנה עמד על היאר'', ומדוע אמר ''על שפת היאר''? ברם, בכוונה תחילה שינה במקצת, כדי לנסות את יוסף, אם ידע להבחין בשינוי זה. ויוסף, שידע גם הוא את החלום, אכן אמר מיד לפרעה, שלא היה זה ''על שפת היאר'', כי אם ''על היאר''. דבר זה עורר אצל פרעה התפעלות יתירה והוא אמר: ''הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו'' - שיש בו רוח-קודש, לדעת לא רק את פתרון החלום, כי אם גם את החלום גופו לכל פרטיו ודקדוקיו. לפיכך מביא המדרש את הפסוק: ''עדות ביהוסף שמו'' - זה העיד לפני פרעה על יוסף, שהוא איש-אלוקים, שכן ''שפת לא ידעתי אשמע'' - ששמע פרעה מיוסף את המילים: ''שפת - לא ידעתי'' - זה שאתה אומר ''על שפת היאר'' לא ידעתי מהו, מאחר שבכלל לא היתה ''שפת'' בחלום... (מרגניתא דרבי מאיר).

''וישתחוו לו... ויכרם ויתנכר אליהם'' (מב - ו, ז)
דרך העולם הוא אדם המנוצח על ידי חברו, הרי הוא מצטער על כך צער גדול. ובכן, אילו היו האחים יודעים בשעה שהשתחוו ארצה, כי יוסף הוא זה, אשר כה לעגו לו בעת שסיפר להם את חלומו, שעתידים הם להשתחוות לו - הרי היו אז מלאי צער ודכאון, כיאות למנוצחים. לפיכך התנכר להם יוסף כעת, כדי למנוע מהם את הצער הזה.

התורה מספרת בזה שבחו של יוסף הצדיק. שכן אדם אחר הרי היה שמח לנצל הזדמנות כזו לשם נקמה, למען ירגיש השונא היטב את מפלתו וכניעתו; ואילו יוסף עשה את ההיפך מזה. דוקא בשעה אשר ''וישתחוו לו'', העלים מהם את הזהות האמיתית, ''ויתנכר להם'', אף כי ''ויכירם'' - כדי למנוע מהם את הצער והחרפה של המנוצחים... (קדושת הלוי)

''אבל אשמים אנחנו על אחינו... בהתחננו אלינו ולא שמענו'' (מב - כא)
אף-על-פי שלא עשינו עוולה במכרנו אותו, מכיון שעל-פי דין עשינו זאת, הרי מכל-מקום כשהתחנן אלינו היינו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולרחם עליו... (ספורני ומלבי''ם) אפשר לומר, כי זוהי הכוונה בדברי חכמינו: ''לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה'' (בבא מציעא ל') - שהרי מובא בספרים, כי חורבן בית שני נגרם בגלל חטא מכירת יוסף (ראה ספורני לז-כח), ובמעשה מכירת יוסף הלא היה החטא בזה, שלא נהגו ביוסף לפנים משורת הדין ולא ריחמו עליו... (אבני אזל) משראו האחים את גודל יראת-השמים של יוסף, שאף כי נשבע ''חי פרעה'', וכל הנשבע בחיי המלך ואינו מקיים הריהו חייב מיתה, ובכל-זאת הוא מעמיד חייו בסכנה ומשחררם מבית-הסוהר, בזמן שהם זרים לו לגמרי - רק אז התחילו להשיג את חטאם, שהם לא ריחמו אפילו על אחיהם, עצמם-ובשרם, והתיחסו כלפיו בכל חומר הדין.לפיכך אמרו: ''על כן באה אלינו הצרה הזאת'' - בא עלינו העונש מידה כנגד מידה. אנו לא רצינו לרחם על אח - הרי אנו זקוקים עכשיו לרחמיו של גוי נכרי... (שפתי כהן)

סיפורים לשבת
א'

אַחַד הַמּוֹעֲדִים שֶׁבָּהֶם הִרְבּוּ הַחֲסִידִים לְהַגִּיעַ לַחֲצֵרוֹ שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי מִצֶּ'רְנוֹבִּיל, הָיָה חֲנֻכָּה. אֲלָפִים נָהֲרוּ אָז מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ, כְּדֵי לִזְכּוֹת לַחְזוֹת בְּפָנָיו הַטְּהוֹרוֹת בְּעֵת הַדְלָקַת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה.

שָׁנָה אַחַת, בְּעֶרֶב לֵיל נֵר רִאשׁוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה, נוֹדַע מִפִּי הַמְּשַׁמֵּשׁ בַּקֹּדֶשׁ כִּי הַלַּיְלָה לֹא יַדְלִיק הָרַבִּי אֶת הַנֵּרוֹת בַּחֲנֻכִּיָּתוֹ הַמָּסָרְתִּית, שֶׁאוֹתָהּ יָרַשׁ מֵאָבִיו הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי נָחוּם, וְשֶׁבָּהּ נָהַג לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּכָל הַשָּׁנִים. "הָרַבִּי הוֹרָה לִי לְהוֹצִיא מִבֵּית-הַגְּנָזִים חֲנֻכִּיַּת-כֶּסֶף, מְהֻדֶּרֶת בְּיוֹתֵר, מַרְהִיבָה בְּיָפְיָהּ, שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן בָּאָה, וּלְהָכִינָהּ לִקְרַאת הַהַדְלָקָה בָּעֶרֶב", סִפֵּר הַמְּשַׁמֵּשׁ.

וְאָמְנָם, עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, נִכְנַס הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה. הֲמוֹנֵי הַחֲסִידִים כְּבָר הִמְתִּינוּ בְּרֶטֶט, עוֹמְדִים סְדוּרִים בְּמַעְגָּלִים צְפוּפִים וְעֵינֵיהֶם מְמֻקָּדוֹת בְּכָל תְּנוּעָה שֶׁל הָרַבִּי.

בַּמָּקוֹם הַקָּבוּעַ לַהַדְלָקָה נִצְּבָה הַפַּעַם מְנוֹרָה אַחֶרֶת. בְּיָפְיָהּ וּבַהֲדָרָהּ הָלְמָה בְּהֶחְלֵט אֶת תֵּאוּרוֹ שֶׁל הַמְּשַׁמֵּשׁ. הָרַבִּי בֵּרֵךְ וְהִדְלִיק. אַחַר-כָּךְ נָתַן מַבָּט אָרֹךְ וּמְמֻשָּׁךְ בַּשַּׁלְהֶבֶת הַקְּטַנָּה שֶׁל הַנֵּר הַיָּחִיד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְאֶה הָיָה הָרַבִּי כְּמִי שֶׁנִּשָּׂא אֶל מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים וּרְחוֹקִים.

כַּחֲלוֹף שָׁעָה קַלָּה הִתְנַעֵר הָרַבִּי, כְּאִלּוּ שָׁב אֶל קַרְקַע הַמְּצִיאוּת. הוּא אַף לֹא הֵרִים אֶת עֵינָיו כְּדֵי לִקְלֹט אֶת מַבְּטֵיהֶם הַשּׁוֹאֲלִים וְהַמְּיַחֲלִים שֶׁל הַחֲסִידִים. מֵעַצְמוֹ הֵחֵל לְסַפֵּר:

בְּאֶחָד מִמַּסְּעוֹתַי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת בִּקַּרְתִּי בָּעֲיָרָה זֶ'רְבִּין. קָהָל גָּדוֹל שֶׁל חֲסִידִים קִבְּלַנִי בְּחֹם וּבְאַהֲבָה, וְהֻזְמַנְתִּי לְהִתְאָרֵחַ בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַגְּבִיר ר' מֵאִיר זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁעוֹד נִמְנָה עִם חֲסִידֵי אָבִי הַקָּדוֹשׁ. הוּא הָיָה חָסִיד בְּכָל רַמַ"ח אֵיבָרָיו וְשַׁסַ"ה גִּידָיו. חִבָּתוֹ לַתּוֹרָה וּלְהִדּוּר מִצְוָה לֹא יָדְעָה גְּבוּל.

לִקְרַאת סוֹף בִּקּוּרִי בְּזֶ'רְבִּין, הִזְמִינַנִי ר' מֵאִיר לְחַדְרֵי אוֹצְרוֹתָיו, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לִי אֶת עָשְׁרוֹ הָרַב. בְּאַחַת הַפִּנּוֹת נִצְּבָה חֲנֻכִּיַּת-כֶּסֶף יָפָה וּמְהֻדֶּרֶת, שֶׁכְּמוֹתָהּ לֹא רָאִיתִי מֵעוֹדִי. ר' מֵאִיר סִפֵּר לִי כִּי רְכָשָׁהּ לֹא מִכְּבָר בִּמְחִיר רַב וְכִי בְּכַוָּנָתוֹ לְהַדְלִיק בָּהּ אֶת הַנֵּרוֹת בַּחֲנֻכָּה הַקָּרוֹב. נָטַלְתִּי אֶת הַחֲנֻכִּיָּה וּבָחַנְתִּי אוֹתָהּ הֵיטֵב.

"הֲתַסְכִּים לְהַעֲנִיק לִי חֲנֻכִּיָּה נֶהְדֶּרֶת זוֹ?", שָׁאַלְתִּי לְפֶתַע אֶת ר' מֵאִיר. דְּמָמָה הִשְׂתָּרְרָה בַּחֶדֶר. ר' מֵאִיר נֶאֱלַם דּוֹם. הוּא הִרְהֵר רֶגַע וּמִיָּד הִסְכִּים. "בִּשְׁבִיל הָרַבִּי אֶתֵּן כָּל הוֹן", אָמַר.

כְּשֶׁשַּׁבְתִּי מֵאוֹתוֹ מַסָּע לְצֶ'רְנוֹבִּיל, הוֹרֵיתִי לִבְנֵי-הַבַּיִת לִגְנֹז אֶת הַחֲנֻכִּיָּה. גַּם כְּשֶׁהִגִּיעַ חֲנֻכָּה בְּאוֹתָהּ שָׁנָה לֹא הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בָּהּ אֶלָּא בַּחֲנֻכִּיָּתִי הָרְגִילָה, שֶׁאוֹתָהּ יָרַשְׁתִּי מֵאָבִי הַקָּדוֹשׁ. הַצַּעַד הַזֶּה אָמְנָם הִפְתִּיעַ אֶת בְּנֵי-הַבַּיִת, שֶׁלֹּא הֵבִינוּ לְשֵׁם-מָה הֲבֵאתִיהָ. כַּעֲבֹר זְמַן נִשְׁכְּחָה מֵהֶם מְצִיאוּתָהּ שֶׁל הַחֲנֻכִּיָּה.

הַשָּׁנָה הֶחְלַטְתִּי לְשַׁנּוֹת מִמִּנְהָגִי וּלְהַעֲלוֹת בָּהּ אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה:

לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים הִסְתַּלֵּק לְעוֹלָמוֹ ר' מֵאִיר, הַגְּבִיר מִזֶּ'רְבִּין. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵית-דִּין שֶׁל מַעְלָה, הָיָה בָּרוּר לְכֻלָּם כִּי מְקוֹמוֹ בְּגַן-עֵדֶן. אַלְפֵי מַלְאָכִים מְלִיצֵי טוֹב הִתְיַצְּבוּ בָּזֶה אַחַר זֶה לִפְנֵי בֵּית-הַדִּין וְהִצִּיגוּ אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, אֶת אַהֲבַת הַתּוֹרָה וְאֶת הַהִדּוּר בְּמִצְווֹת שֶׁלּוֹ.

ר' מֵאִיר כְּבָר עָמַד לִפְנוֹת לְעֵבֶר שַׁעֲרֵי גַּן-עֵדֶן כְּשֶׁפִּתְאוֹם הוֹפִיעַ בַּמָּקוֹם מַלְאָךְ נְטוּל עֵינַיִם. "אֲנִי מְעַרְעֵר!", הִכְרִיז בְּקוֹל רָם וְעוֹרֵר תִּמָּהוֹן רַב בַּמְּרוֹמִים. הַמַּלְאָךְ חֲסַר הָעֵינַיִם קִבֵּל אֶת רְשׁוּת הַדִּבּוּר וְהוּא סִפֵּר.

הוּא סִפֵּר אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל חֲנֻכִּיַּת-הַכֶּסֶף הַיְּפֵהפִיָּה שֶׁנִּרְכְּשָׁה עַל-יְדֵי הַגְּבִיר בְּמָמוֹן רַב. "הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה", אָמַר הַמַּלְאָךְ בְּלַהַט, "אוּלָם מָה שֶׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים הוּא, כִּי חֲנֻכִּיָּה זוֹ נִרְכְּשָׁה מֵאֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי זֶ'רְבִּין שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו וְהִגִּיעַ לְפַת לֶחֶם. יְהוּדִי מִסְכֵּן זֶה יָרַשׁ אֶת הַחֲנֻכִּיָּה מֵאָבִיו, שֶׁיְּרָשָׁהּ גַּם כֵּן מֵאָבִיו. שְׁלֹשָׁה-עָשָׂר דּוֹרוֹת עָבְרָה הַחֲנֻכִּיָּה בִּירֻשָּׁה מֵאָב לִבְנוֹ וְהִיא הָיְתָה יְקָרָה מִכֹּל לְלִבּוֹ שֶׁל הֶעָנִי הַמִּסְכֵּן.

"הַגְּבִיר ר' מֵאִיר יָדַע הֵיטֵב אֶת גִּלְגּוּלֶיהָ שֶׁל הַחֲנֻכִּיָּה וְאֶת עֶרְכָּהּ בְּעֵינֵי בְּעָלֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים. בְּעַצְמוֹ נִסָּה לְשַׁכְנְעוֹ כַּמָּה פְּעָמִים לְמָכְרָהּ לוֹ, וְלַמְרוֹת הַסְּכוּם הֶעָצוּם שֶׁהִצִּיעַ לוֹ סֵרֵב הָאִישׁ לְהִפָּרֵד מִמֶּנָּה. רַק כַּאֲשֶׁר לֹא יָכֹל הָיָה עוֹד לַעֲמֹד מוּל שַׁוְעַת אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו הָרְעֵבִים נֶאֱלַץ לְמָכְרָהּ. ר' מֵאִיר יָדַע אֵפוֹא אֶת מְצוּקָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ וְנִצֵּל אוֹתָהּ רַק כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַשְׂבִּיעַ אֶת תַּאֲוָתוֹ לְהִדּוּר בְּמִצְווֹת!"...

טַעֲנָתוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ חֲסַר הָעֵינַיִם גָּרְמָה לְבֵית-הַדִּין לִפְתֹּחַ בְּדִיּוּן מְחֻדָּשׁ. לְבַסּוֹף הֻחְלַט כִּי חֶלְקוֹ שֶׁל הַגְּבִיר בְּגַן-הָעֵדֶן לֹא יְקֻפַּח. אַךְ כְּדֵי לְכַפֵּר עַל עָגְמַת-הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּגְרְמָה בַּעֲקִיפִין לֶעָנִי מִזֶּ'רְבִּין, הֻחְלַט כִּי אֶת הַדֶּרֶךְ לְגַן-עֵדֶן יַעֲשֶׂה הַגְּבִיר בְּלִוְיַת אוֹתוֹ מַלְאָךְ עִוֵּר. מֵאָז מְשׁוֹטֵט ר' מֵאִיר הַגְּבִיר בְּחֶבְרַת הַמַּלְאָךְ הָעִוֵּר בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וּמְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי גַּן-עֵדֶן...

הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי מִצֶּ'רְנוֹבִּיל סִיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ: "כְּשֶׁבִּקַּרְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַגְּבִיר רָאִיתִי אֶת הַצָּרָה שֶׁעֲתִידָה לְעוֹלֵל לוֹ חֲנֻכִּיָּה זוֹ, שֶׁאוֹתָהּ הִצִּיג לְפָנַי בְּגַאֲוָה. לְפִיכָךְ לְקַחְתִּיהָ עִמִּי, כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם אוּכַל לְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת הַסִּיּוּעַ הַדָּרוּשׁ. לָכֵן הֶחְלַטְתִּי לְהַדְלִיק בָּהּ הַשָּׁנָה אֶת נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַפְּגָם שֶׁפָּגַם בָּהּ וּכְדֵי לְהַחְזִיר לַמַּלְאָךְ שֶׁנִּבְרָא עֵקֶב רְכִישָׁתָהּ אֶת מְאוֹר עֵינָיו.

עֵינֵי הַכֹּל רֻתְּקוּ אֶל הַלֶּהָבָה הַקְּטַנָּה וְהַבּוֹדֶדֶת שֶׁרִצְּדָה בִּמְנוֹרַת-הַכֶּסֶף הַיָּפָה. לֶהָבָה קְטַנָּה שֶׁמְּאִירָה בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים...

ב'

הם עזבו את אירופה עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, והגיעו לחוף מבטחים באוסטרליה. כרבים שעשו אז את הצעד הזה, ניסו אף הם להשתלב בחיים המפותחים בארץ החופש. הם נעשו מתיישבים במרחבי האדמה הבלתי-מעובדת, באזורים מרוחקים של הארץ הענקית הזאת, ואט-אט החלה עבודתם להניב פירות. הם התחילו את חייהם שם בעוני ובמחסור, ועם הזמן מצבם הכלכלי החל להשתפר. ההצלחה האירה להם פנים ורווחיהם היו נאים.

אולם ככל שהצליחו בהישגיהם הכלכליים, התרופפה זיקתם לשמירת התורה ומצוות. ההורים עדיין הקפידו על קיום ההלכה, ואף שמרו מנהגים מסויימים שהביאו עמם מעיירת מולדתם, אך הבנים כבר נהפכו לאוסטרלים לכל דבר, באורחות-חייהם ובלבושם. העבודה הקשה בשדות האחוזה הייתה רבה ומפרכת, וריחוקם מן העיר, שבה התקיימו חיי קהילה, עשו את שלהם להתרחקות מחיים יהודיים.

ג'ק היה צעיר הבנים במשפחה. בברית שנעשתה לו נקרא שמו בישראל יעקב, אך בהשפעת הזמן והסביבה הוחלף שמו לג'ק. בכישרונותיו המיוחדים הצליח לסיים בהצטיינות את מסלול הלימודים בבית-הספר הכללי במקום מגוריו, ואף עלה ללימודים גבוהים יותר. ובכל-זאת, עם סיום לימודיו נרתם דווקא הוא לניהול חוותו של אביו, וגם את זה עשה במסירות ובהצלחה.

ברבות הימים נשא לאישה את דינה – אף היא מרקע משפחתי דומה – שאת שמה שינו לדיאנה. בתחילה חיו בסביבה יהודית, וכך שמרו על זיקה כלשהי ליהדות. בחלוף הזמן, עם המעבר לאחוזה מבודדת משלהם, עם שטחי מרעה נרחבים לכבשים שגידלו, לייצור הצמר האוסטרלי, במקום נידח בוויקטוריה, נשכחה יהדותם כמעט כליל.

סוג זה של ניתוק גאוגרפי קיצוני, היה גורם אופייני להתבוללות באוסטרליה. ואמנם, מציאות-חיים זו איימה לנתק לחלוטין את הקשר של בני-הזוג עם עברם היהודי הרופף ממילא.

"ראי", אמר הבעל לאשתו, "הלוא אנו חיים באושר, ואיני רואה עוד כל צורך לזהות את עצמי כיהודי. איזו משמעות יש ליהדות בעבורנו, מלבד זיכרונות כואבים מהעיירה הקטנה באירופה?!". האישה הנהנה בראשה להסכמה, שהרי גם לה לא הייתה סיבה לחשוב אחרת.

רצתה ההשגחה, וערב אחד, באחד מימי חודש כסלו, בשעה שישבה האישה מול האח הבוערת ועיתון בידיה, צדה את עינה של דיאנה כתבה שהופיעה בעיתון. בכתבה סופר כי באמצע דצמבר חוגגים היהודים בכל העולם את חג החנוכה.

העיתון הזה, שהיה מגיע אליהם מדי שבוע, היה בעצם האמצעי היחיד כמעט לקשר עם העולם הגדול שמחוץ להם. הידיעה על חג החנוכה תפסה משום-מה את ליבה. בדרך בלתי-מובנת תפסה הידיעה את התעניינותה והיא לא הצליחה להסיח את דעתה ממנה. בתוך כך החלו לעלות גם זיכרונות ומחשבות שלא נתנו לה מנוח.

חצי לילה התהפכה על משכבה, עד שהחליטה לקום ולעשות מעשה. היא הדליקה נר קטן על אדן חלון המטבח, ובתחושת סיפוק חזרה לישון.

שעה אחרי-כן התעורר בעלה. גם הוא קרא את הכתבה על חנוכה, גם בו החלו להתעורר זיכרונות העבר. הוא קם ונכנס למטבח. למראה הנר שעל אדן החלון עברה בו מחשבה, שהנה גם אשתו חשבה אותן מחשבות שעברו בו. הוא ניגש אל אדן החלון והדליק גם הוא נר קטן.

אך בכך לא תם הסיפור.

באותו לילה הִכה את האזור שבר ענן פתאומי, כפי שקורה מדי פעם בפעם בחלק זה של העולם. החוות ששכנו במקומות הנמוכים הוצפו במי הגשם ונותקו, ובתוכן גם חוותם של בני-הזוג שלנו. כוחות החילוץ חשו לאזור, אך השיטפון ניתק את זרם החשמל, והעלטה הייתה גדולה כל-כך, שצוותי המתנדבים התקשו להגיע אל החוות.

הגשם העז שניתך על הבית בעוצמה העיר את ג'ק ודיאנה. בבהלה נוכחו לגלות כי חצר ביתם מוצפת מים, והמים גואים ומציפים את רצפת הבית. הם מיהרו אל החלון לזעוק לעזרה, אך קולותיהם נבלעו ברעש המים האדיר שסביבם.

למרבה חרדתם של ג'ק ודיאנה הם נוכחו כי המחלצים לא ראו את ביתם באפלה, וחלפו על פניו הלאה, בחיפוש אחר לכודים אחרים. אלה היו רגעים קשים מנשוא שנראו כנצח. על שניהם השתלט הפחד מפני הנורא מכול.

אך לפתע פרץ אחד המחלצים בקריאה: "היי! הביטו לשם!". אור קטן שהבליח בחשֵכה משך את תשומת-ליבו. אלה היו שני אורות קטנים, מרצדים ומנצנצים בחלון הבית...

המחלצים שמיהרו אליהם מצאו את בני-הזוג כמעט על סף ייאוש. שניהם בכו וצחקו מהתרגשות ולא האמינו שזכו להינצל. אך עוד יותר התקשו לעכל את העובדה ששמעו מפי המחלצים, כי הנרות, 'נרות החנוכה' שלהם, הם שהביאו לידי הצלתם.

שני נרות של שתי נשמות רחוקות ונידחות עשו את נס חנוכה הפרטי שלהם, ונהפכו גם לסיפור שזכה לכותרות העיתונות באותם ימים. לבני הזוג גרם הסיפור לחולל שינוי ניכר בתפיסת-עולמם בדבר הקשר שלהם עם הקב"ה וערכי הנצח של העם היהודי.