''וידבר אלקים אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (ו, ב)
על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רבי משה בן חיים, בעל ה''אלשיך'': שנינו במסכת סוטה (י''ד, ע''א): ''תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב''ה ממידת אכזריות למידת רחמנות'' (ממידת הדין למידת רחמים). אולם לגבי המצרים היה תהליך הפוך, ככתוב בסוף פרשת ''שמות'': ''ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה...'' (ו, א); וכוונת הכתוב היא, שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל מארצו. משום כך מדגישה התורה בתחילת פרשתנו: ''וידבר אלקים (כינוי למידת הדין) אל משה, ויאמר אליו אני ה''' (כינוי למידת הרחמים). בכך בא הכתוב לומר, שכלפי ישראל - העשוקים והנרדפים במצרים - ינקוט ה' בדרך הפוכה מזו הנקוטה כלפי פרעה והמצרים: לגביהם תיהפך מידת הדין למידת הרחמים, וכך יושיעם ה' במהרה מצרתם ויגאלם משעבוד מצרים המפרך.

''וידבר אלקים אל משה, ויאמר אליו אני ה'' (ו, ב)
הצדיק רבי ברוך ממזבוז, נכדו של הבעל-שם-טוב, דרש פעם על הכתוב בתהילים ע''ג, א: ''אך טוב לישראל, אלהים לברי לבב'' את הדרשה באה: ''אך טוב לישראל - כלפי כלל ישראל מתנהג ה במידת הטוב והחסד; ''אלהים לברי לבב'' - במידת הדין הוא מתנהג עם ''ברי לבב'', אלה מנהיגי העם. העיר על כך האדמו''ר רבי ישראל מרוזין: אמת הדבר, שמנהיג בישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתב של מנהיגות, אלא אם קיבל עליו לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים, שכלל ישראל צריך לסבול. וזו בעצם היתה טענת משה לה, בשובו מארמון מלך מצרים: ''למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?'' (ה, כ''ב) - כוון ששלחת אותי אל פרעה ועשית אותי מנהיגם של ישראל, הרי אני - ולא עמך ישראל - צריך לסבול! ומה השיב הקב''ה למשה על דברים אלה? את זאת אנו קוראים בתחילת פרשת ''וארא'': ''וידבר אלהים אל משה'' - למשה דיבר ה במידת הדין, כפי שיאה וראוי למנהיג העם; ''ויאמר אליו אני ה'' - והבטיח לו להתנהג עם ישראל במידת הרחמים, ולגאול במהרה משעבוד מצרים.

''וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב'' (ו, ג)
רש''י מפרש פסוק זה: ''וארא'' - אל האבות. נשאלת השאלה: כלום לא ידענו, שאברהם יצחק ויעקב קרויים ''אבות''; מה אפוא מוסיף לנו רש''י בדבריו כאן? הסביר עניין זה הצדיק העממי, רבי מאירל מפרימישלן: רש''י הקדוש מתכוון להדגיש בפנינו, שהקב''ה לא נראה ליצחק משום שהוא בנו של אברהם, והתגלותו ליעקב לא באה משום שהוא נכדו של אברהם; אלא ''וארא אל האבות'' - כל אחד מהם הוא ''אב'' לעצמו ומכוח זכותו ומעמדו שלו זכה לדבר עם השכינה.

''והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים'' (ו, ו)
האדמו''ר רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'', היה אומר על פסוק זה: הקב''ה חש, שכל עוד מסוגלים בני ישראל לסבול את חיי הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. לכן הוא מבטיח לבני ישראל: אוציא אתכם מן הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, על כל תועבותיה, עד שלא תוכלו עוד לשאתה - ובדרך זו ייפתחו שערי הגאולה לפניכם.

''ולקחתי אתכם לי לעם...והבאתי אתכם אל הארץ...ונתתי אתה לכם למורשה'' (ו, ח)
על פסוק זה מעירים חכמי ישראל: שנינו במסכת ברכות (ה, ע''א): ''תורה וארץ ישראל (והעולם הבא) לא ניתנו לישראל אלא על-ידי ייסורים''. מאמר זה מבוסס על ההבטחה שנתן הקב''ה למשה בתחילת פרשת ''וארא'': ''ולקחתי אתכם לי לעם'' - זה מתן תורה; ''והבאתי אתכם אל הארץ'' - זו הכניסה לארץ ישראל. בפסוקים אלה ניתנת לישראל הבטחה ברורה ומפורשת, שהשעבוד הקשה במצרים עתיד לעשותם ראויים לקבלת שתי המתנות היקרות ביותר: התורה והארץ.

ומדייק כאן רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (''הנצי''ב מוולוזין'') בפירושו לתורה: הבטחת הארץ ניתנה לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לכל הדורות העתידים לקום בישראל. משום כך נאמר בכתוב: ''ונתתי אותה לכם מורשה'' - ירושה היא לכם מאת ה', ואתם תורישו אותה לבניכם אחריכם. בדומה לכך כותב הרב יעקב צבי מקלנבורג בפירושו ''הכתב והקבלה'': כשם שהתורה ניתנה לא רק לבני הדור שזכו לעמוד בהר סיני, אלא לכל דור ודור בישראל; כך ניתנה גם ארץ ישראל כמורשה עולמית לכל הדורות העתידים לקום בישראל.

רבנו יעקב בן אשר, ''בעל הטורים'' מפרש: בכך התורה כולה אנו מוצאים פעמיים בלבד את המלה ''מורשה''. בפרשת ''וארא'' נאמר על ארץ ישראל: ''ונתתי אותה לכם מורשה''; ובפרשת ''וזאת הברכה'' נאמר על התורה: ''תורה ציווה לנו משה מורשה'' (דברים ל''ג, ד). בכך באה התורה לקשור את ארץ ישראל ולומר, שבזכות התורה יירשו בני ישראל את הארץ, ככתוב בתהילים: ''ויתן להם ארצות גויים...בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו'' (ק''ה, מ''ד-מ''ה). וכן אמרו חז''ל: גדולה תורה, שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות.

''והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים'' (ו, ו)
האדמו''ר רבי יצחק מאיר מגור, בעל ''חידושי הרי''ם'', היה אומר על פסוק זה: הקב''ה חש, שכל עוד מסוגלים בני ישראל לסבול את חיי הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. לכן הוא מבטיח לבני ישראל: אוציא אתכם מן הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, על כל תועבותיה, עד שלא תוכלו עוד לשאתה - ובדרך זו ייפתחו שערי הגאולה לפניכם.

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (ו-ו)
הצעד הראשון לקראת הגאולה היה זה, שהגלות נמאסה בעיני בני ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא.

וזהו שאמר הכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – אוציא אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות. עד כי לא תוכלו לשאתה עוד (מעינה של תורה).

''ובני קהת: עמרם ויצהר וחברון ועזיאל'' (ו, י''ח)
מעיר כאן הרשב''ם בפירושו: ברשימה של ארבעת בני קהת מפרטת התורה בניהם של שלושה: עמרם, יצהר ועוזיאל. לעומת זאת אין התורה מזכירה כלל בניו של חברון, השלישי בבני קהת. ושמא נאמר, שלחברון בן קהת לא היו בנים? אין הדבר כך; בפרשת ''פינחס'' מוזכרת במפורש ''משפחת החברוני'' (במדבר כ''ו, נ''ח)! אלא - אומר הרשב''ם - אין הכתוב בפרשתנו מונה את בני חברון, כוון שלא מסופר עליהם דבר בתורה. לעומת זאת מוזכרים בשמותיהם בני עמרם, בני יצהר ובני עוזיאל, שעליהם מסופר אחרי-כן בתורה. בני עמרם היו: משה, אהרן ומרים, המוזכרים בפרשיות רבות; קורח בן יצהר התפרסם לגנאי במחלוקת שעורר על מנהיגותם של משה ואהרן (במדבר ט''ז); ובני עוזיאל - מישאל ואלצפן - מוזכרים בסיפור מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן (ויקרא י, א-ה).

''הוא אהרן ומשה, אשר אמר ה להם: הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים...''(ו, כ''ו)
מעיר על כך רש''י, על-פי המדרש: יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן; לומר ששקולים כאחד.

שואל על כך האדמו''ר רבי יעקב יצחק הורוביץ, ה''חוזה'' מלובלין: היאך ייתכן, ששני אנשים יהיו שקולים כחוט השערה ויימצאו כל הימים באותה מדרגה? והרי כבר הורונו חכמינו הדגולים: כשם שאין פרצופיהם של בני-אדם שווים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות!

אלא - משיב ה''חוזה'' - עניין זה אפשר ליישב על-פי המובא במסכת חולין (פ''ט, ע''א): גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. שכן אברהם קרא באזני ה: ''ואנוכי עפר ואפר'' ( בראשית י''ח, כ''ז); ואילו משה ואהרן אמרו על עצמם: ''ונחנו מה'' (ט''ז, ז). באמירה זו הציגו משה ואהרן מידה מופלגת של ענווה, בהצהירם שרואים עצמם כלא כלום - אפילו פחות מ''עפר ואפר'' - ובכך נתייחדו מכל שאר בני-אדם. שכן אנשים הרואים עצמם כ''משהו'', לעולם אינם שווים זה לזה. אבל כשהם מגיעים - כמשה ואהרן - לביטול עצמיותם באורח מוחלט, אפשר לומר עליהם בלא כל פקפוק, שהם ''שקולים כאחד''...

''ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים'' (ז, ג)
הפרשנים הקדמונים מציינים, שתשע המכות הראשונות שבאו על המצרים (עד למכת בכורות) מתחלקות לשלוש קבוצות, המקבילות זו לזה. בכל קבוצה של שלוש מכות היה קיים הסדר הבא: בשתי המכות הראשונות היה משה מתרה בפרעה, ובמכה השלישית לא היה מתרה כלל. כך, למשל, התרה משה על בואן של מכות הדם והצפרדע, ובמכת הכינים לא התרה. אחר-כך התרה משה על בואן של מכות הערוב והדבר, ולא התרה על מכת השחין (השישית בעשר המכות). ושוב התרה משה על בואן של מכות הברד והארבה, ולא התרה על מכת החושך (התשיעית בעשר המכות). רבנו משה בן נחמן (הרמב''ן) מציע לעניין זה הסבר הגיוני. לדעתו, אין הקב''ה מתרה לפרעה אלא במכות שבהן עלולה לבוא מיתה לאדם (מה שאין כן במכות הכינים, השחין והחושך).

כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' (ט-כ)
אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גילולים, (עיין רש"י), ומדוע באמת דווקא במכת הברד הקפיד משה לצאת מחוץ לעיר ולהתפלל, ואילו בשאר המכות התפלל בתוך העיר? דהנה ידוע שעבודה זה של המצרים הם הצאן, והנה כאן במכת ברד כתוב: "הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", נמצא שהיו הצאן שהם ע"ז של המצרים בתוך העיר, משום הכי יצא משה מחוץ לעיר להתפלל, אבל בשאר המכות היו הצאן בשדות מחוץ לעיר, ולכן היה יכל להתפלל בתוך העיר, או בפשטות כי היו קולות וברקים בתוך העיר ולכן לא היה יכול להתפלל שם.(אמרי חן)

מאורי הדורות בראי הפרשה
וַיִּשְׁלַח פַּרְעה וְהִנֵּה לא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעה וְלא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ט/ז) – נראה לכאורה, שיש כאן תמיהה גדולה. כיצד פרעה לאחר שראה את גודל הנס, שבמכת הדבר לא מת אפילו אחד ממקנה ישראל, דוקא המשיך בעיקשותו שלא לשלח את בני ישראל ולא ריכך את ליבו? הרב אברהם ליסא מפרנקפורט: אין כאן תמיהה. משום שאחר שראה פרעה שלא מת אחד ממקנה ישראל, אמר בליבו, מעתה אין חשש בליבי וסרה דאגה ממני, שמא יהא חסרון בבהמות, שכן לבני ישראל יש מקנה רב, וביכולתי להחרימו מהם כל אימת שאחפוץ, ולפיכך המשיך ודבק בעיקשותו.

אברהם [אביש] ליסא בר' צבי הירש מחשובי חכמי הדור. נולד בפולין שנת ת"ס (1700 למנינם). כיהן כרבה של מזריטש וליסא והיה מראשי "ועד ארבע ארצות". בסתו שנת תקכ"א (1761), נבחר פה אחד ע"י קהילת פרנקפורט לכהונת רב ראשי והיה אהוב ונערץ עליה. לצד גדולתו בתורה, התפרסם כבעל מזג טוב וכאיש נוח לבריות וביתו היה פתוח לרווחה יום ולילה לכל עובר-אורח, ולעולם נהג ביד נדיבה ובעין יפה. נודע בהתנגדותו לגט שסידר ר' ישראל ליפשיץ רבה של קליווא ומחבר "אור ישראל" [וזקנו של ר' ישראל לפשיץ בעל "תפארת ישראל"], למרות שהרבה מחכמי הדור הכשירו את הגט, כגון: ר' יעקב עמדיין, ר' שאול מאמסטרדם [בעל "בנין אריאל"], ר' אריה ליב גינצבורג [בעל "שאגת אריה"], ר' יחזקאל לנדא [בעל "הנודע ביהודה] ועוד. מחיבוריו: קנה אברהם [פירושים לתורה], ברכת אברהם [חידושים על הש"ס] ועוד. אביהם של: ר' משה יעקב הירש ור' צבי הירש. נפטר בשנת תקכ"ט (1769) וירש אותו ר' פנחס הורוביץ בעל "ההפלאה" ומרבותיו של החת"ם סופר.
מב

סיפורים לשבת
א'

במעלה הר-המנוחות, לא-הרחק מקברו של האדמו"ר הקודם מבלז, שוכן לו קבר שעל מצבתו חקוקות השורות האלה: "פ"נ הרה"ח ר' אליעזר-יוסף בן הרה"ח ר' יצחק הלוי לדרברג זצ"ל. הרביץ תורה ברבים, למד וחזר בעל-פה למעלה מארבעת-אלפים פעם מסכתות ביצה וראש-השנה. נלב"ע בכ"ג בסיוון תשי"ד. תנצב"ה. בצוואתו כתב: כדאי לחרות זאת על המצבה, כדי שאולי גם הקורא יקבל עליו לעשות כך".

מה מסתתר מאחורי נוסח בלתי-שגרתי זה? ובכן, מעשה שהיה כך היה:

ר' אליעזר-יוסף זה, יהודי חינני ותוסס, תלמיד-חכם וחסיד, התגורר בבתי ורשה, ואת רוב עיתותיו הקדיש לתורה ולעבודת ה'. מדי יום ביומו מסר שיעור תורה בבית-הכנסת ואף חיבר ספר - 'אהבת השם' שמו - המבאר את מצוות אהבת ה' על-פי הסוד.

את פרנסתו מצא בחנות לממכר מכשירי כתיבה ליד שער יפו. בחנות זו נוהג היה ר' אליעזר-יוסף גם מידה מרובה של הכנסת-אורחים. עוברים ושבים, יגעים מטורח הדרך ומחום השמש, היו נכנסים פנימה, והוא היה מוזג להם כוס מים צוננים להשיב את הנפש. אגב כך היה מחליף עם תלמידי-החכמים שבהם דברי-תורה ואילו באוזני פשוטי-העם היה משמיע דבר-תורה נאה לפרשת השבוע וכיוצא בזה.

יום אחד הופיע בחנות לקוח ממורמר: "ביקשתי נייר לבן וחלק ובמקומו ארזת לי נייר אפור ומחוספס". יצא ר' אליעזר-יוסף החוצה עם גליל הנייר בידו, הביט בו לאור החמה ונוכח כי הצדק עם הקונה. התופעה חזרה ונשנתה. או-אז הבין ר' אליעזר-יוסף כי ראייתו החלה להשתבש.

ביקור אצל רופא מומחה אישר את חששו. בדיקה יסודית של העיניים גילתה בעיה של ממש, שעל-פי טבע תחריף ותלך. "יהיה עליך לעבור ניתוח מסובך", פסק הרופא, "ניתוח שמצד אחד יש סיכוי כי יציל את ראייתך, אך מצד שני יש בו סיכון לא-מועט כי תאבד בכלל את הראייה". על-אף הסיכון תמך הרופא בניתוח, שכן בלעדיו תיחלש הראייה בוודאות עד שתיעלם לגמרי.

חזר ר' אליעזר-יוסף לביתו ברוח נסערת. נכנס פנימה, הליט את פניו בין שתי כפות ידיו וזרם של דמעות פרץ מעיניו. בקול רועד סיפר לבני משפחתו את דברי הרופא. "אם לא אנותח, אאבד בוודאות את הראייה. ואם אנותח, גם אז מסתכן אני באבדן ראייתי. ותורה מה תהא עליה? האומנם נגזר עליי שלא אוכל עוד לעיין בספר, להתעמק בסוגיה, ולקיים מצוות תלמוד-תורה השקולה כנגד כל המצוות?!", התייסר.

חלפו כמה ימים ור' אליעזר-יוסף שב אל הרופא. ישב אצלו כמה שישב, נבדק שוב, ויצא משם כשחיוך דק נסוך על פניו. מבית הרופא פנה היישר אל בית-הכנסת, הוציא גמרא מארון הספרים והתיישב להגות בה. שישה חודשים רצופים בילה את רוב שעות היום כשראשו טמון בין דפי הגמרא ופיו אינו פוסק מלימוד.

לאחר חצי שנה שב בשלישית אל הרופא, הפעם כדי לעבור את הניתוח שעליו המליץ. הניתוח בוצע ועיניו של ר' אליעזר-יוסף נחבשו לתקופת-מה, עד אשר יתאחו החתכים והפצע יגליד. מתח וחרדה אפפו את בני-המשפחה, ואילו רוחו של המנותח בעצמו הייתה טובה עליו.

יום אחד העז אחד הסועדים אותו לשאול, כיצד בשעה שהכול אכולי מתח ודאגה, מצליח הוא לשמור על שלוות-רוחו. השיב לו ר' אליעזר-יוסף: "ברור לך שגם אני חרד שמא אהיה סומא שעליו נאמר כי חשוב הוא כמת. מיותר להסביר כמה איני רוצה לאבד את כוח הראייה, שהרבה מצוות והידורי מצווה תלויים בו. ואולם מן הרגע הראשון שבו נתוודעתי לחומרת מצבי הייתה עיקר דאגתי נתונה לעניין לימוד התורה.

"כששמעתי לראשונה את חוות דעת הרופא נחרדתי והתמלאתי צער עמוק. בימים שלאחר מכן התעשתי וחיזקתי את עצמי באמונה ובביטחון בה'. לאחר בחינת המצב מכל צדדיו, חזרתי אל הרופא ושאלתיו, בכמה זמן אפשר לדחות את הניתוח בלי להסתכן יתר על המידה. 'חצי שנה', פסק הרופא. ממנו שמתי את פעמיי אל בית-הכנסת, בהחלטה נחושה להקדיש את ששת החודשים הבאים לשינון של מסכת או שתיים בגמרא, כדי שאם הניתוח ייכשל חלילה, אזכור מסכתות אלו על בוריין. וכך אמנם עשיתי. במשך תקופה זו שיננתי חזור ושנן את המסכתות ביצה וראש-השנה ואני בקיא בהן עכשיו. התבין אפוא מדוע אינני שותף לחרדה האופפת את כולכם?"...

חלפו כמה שבועות והרופא בא לביתו של ר' אליעזר-יוסף להסיר את התחבושות מעיניו ולקבוע את תוצאות הניתוח. בעוד הסובבים ממלמלים פרקי תהילים ונושאים תחינה נרגשת לה' - הוסרו התחבושות והרופא הציץ לתוך שני האישונים המתרחבים. "אדוני רואה", קבע הרופא.

מאז והלאה ניצל ר' אליעזר-יוסף את שליטתו המושלמת במסכתות ביצה וראש-השנה כדי לשוב ולשננן על-פה בכל עת. עד ערוב ימיו הספיק לחזור ולסיימן למעלה מארבעת-אלפים פעמים.

בצוואתו לבניו כתב ר' אליעזר-יוסף את המשפט הנ"ל, בהסבירו כי "אנשים יעברו ליד המצבה, יראו את המילים החקוקות עליה וסקרנותם תתעורר. או-אז ישאלו וייענו כי פעם התגורר בעיר-הקודש יהודי שאהב את התורה, ומאהבתו אותה חזר ושינן שתי מסכתות בש"ס יותר מארבעת-אלפים פעמים".

ב'
זֶלִיג הָיָה חוֹכֵר שֶׁהִתְפַּרְנֵס מִפּוּנְדָּק בִּכְפָר קָטָן וְנִדָּח. אִישׁ פָּשׁוּט וְעַם-הָאָרֶץ הָיָה, אַךְ בַּעַל לֵב יְהוּדִי חַם. מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם נָהַג לִנְסֹעַ לַחֲצֵרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי מִנֶּשְׁכִיז וּלְהִתְחַמֵּם לְאוֹרוֹ.

יוֹם אֶחָד נִזְדַּמְּנָה לְזֶלִיג עִסְקָה מֻצְלַחַת שֶׁהֵנִיבָה לוֹ רֶוַח כַּסְפִּי נָאֶה. בַּכֶּסֶף שֶׁהִרְוִיחַ עָשָׂה עִסְקָה נוֹסֶפֶת שֶׁגַּם הִיא צָלְחָה בְּיָדוֹ. נְכָסָיו שֶׁל זֶלִיג גָּדְלוּ וְהָלְכוּ, עֲסָקָיו הִסְתַּעֲפוּ וְהוּא נִשְׁאַב לְתוֹכָם כָּלִיל.

מִכֵּיוָן שֶׁהָיָה טָרוּד מְאוֹד, חָדַל לִנְסֹעַ אֶל הָרַבִּי. לִבּוֹ הַיְּהוּדִי הַחַם הִצְטַנֵּן בְּהַדְרָגָה, עַד שֶׁהִתְנַתֵּק כִּמְעַט לְגַמְרֵי מֵחַיֵּי תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

בְּעֹמֶק לִבּוֹ עֲדַיִן נִמְשַׁךְ זֶלִיג לְסִגְנוֹן חַיָּיו הַיָּשָׁן, אַךְ בְּמַעֲשָׂיו נָהַג כְּגוֹי לְכָל דָּבָר. מַצָּב זֶה הֵצִיק לוֹ מְאוֹד וְהוּא הֶחְלִיט לִנְקֹט צַעַד קִיצוֹנִי וּלְהִתְנַתֵּק מִיַּהֲדוּתוֹ. זֶלִיג הִתְכַּוֵּן לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ.

רֶגַע לִפְנֵי בִּצּוּעַ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּמְהָר, נִמְלַךְ בְּדַעֲתוֹ וְהֶחְלִיט כִּי קֹדֶם לָכֵן יִסַּע אֶל הָרַבִּי וְעַל-פִּי הִתְיַחֲסוּתוֹ שֶׁל הָרַבִּי אֵלָיו יְכַלְכֵּל אֶת צְעָדָיו הַבָּאִים. "אִם יַרְחִיקֵנִי הָרַבִּי מֵעָלָיו, אֵדַע כִּי נָכוֹן אֲנִי נוֹהֵג", אָמַר בְּלִבּוֹ, "אוּלָם אִם בְּכָל-זֹאת יְקַבְּלֵנִי וְיַסְבִּיר לִי פָּנִים – אֶחְזֹר בִּי מִכַּוָּנָתִי וְאֶשָּׁאֵר יְהוּדִי".

בְּאוֹתָם יָמִים שָׁהָה בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק מִנֵּשְׁכִיז תַּלְמִידוֹ הֶחָבִיב, רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי מֵרוֹפְּשִׁיץ. בֹּקֶר אֶחָד קָרָא הַצַּדִּיק מִנֶּשְׁכִיז לְרַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי וּשְׁלָחוֹ לְבֵיתוֹ. "מָה חֶטְאִי וּמָה פִּשְׁעִי כִּי יְסַלְּקֵנִי הָרַבִּי מֵעָלָיו?", בָּכָה רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי.

"עֲשֵׂה כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים לְךָ", סָתַם הַצַּדִּיק וְלֹא פֵּרֵשׁ.

הָלַךְ רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי אֶל רַעְיָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְהִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ. פָּנְתָה הָרַבָּנִית לְבַעֲלָהּ וּבִקְּשָׁה הֶסְבֵּר לְגֵרוּשׁוֹ הַפִּתְאוֹמִי שֶׁל הַתַּלְמִיד הֶחָבִיב. "לֹא הַכֹּל מְגַלִּים לִי וְגַם אֲנִי עַצְמִי אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת טַעַם הַדָּבָר", עָנָה הַצַּדִּיק לְרַעְיָתוֹ, "וְאַף-עַל-פִּי-כֵן סְבוּרַנִי כִּי עָלָיו לִנְסֹעַ לְבֵיתוֹ". הִפְצִירָה הָרַבָּנִית לְמַעַן הַתַּלְמִיד. "טוֹב", אָמַר לְבַסּוֹף הַצַּדִּיק, "בִּרְאוֹתִי אֶת צַעֲרוֹ שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי וּמִכֵּיוָן שֶׁגַּם אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְמַעַנוֹ, מְבַטֵּל אֲנִי אֶת דַּעְתִּי וְחוֹזֵר אֲנִי מֵהוֹרָאָתִי".

כַּעֲבֹר יוֹם-יוֹמַיִם הִגִּיעַ זֶלִיג לַחֲצַר הַצַּדִּיק. קֹדֶם שֶׁיָּצָא לְדַרְכּוֹ הֶעֱמִיס עַל עֶגְלָתוֹ מִכָּל טוּב – פֵּרוֹת, יְרָקוֹת, עוֹפוֹת וְעוֹד – מַתָּנָה לַצַּדִּיק.

בְּבוֹאוֹ לְבֵית הָרַבִּי לֹא הָיָה הָרַבִּי בְּחַדְרוֹ, אֶלָּא בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ. אֶת פָּנָיו קִדֵּם רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי, שֶׁהִבְחִין תֵּכֶף וּמִיָּד בְּמַצָּבוֹ הָרוּחָנִי הַיָּרוּד. בְּעֵינָיו הַטְּהוֹרוֹת לֹא הָיָה יָכֹל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי לִסְבֹּל אֶת מַרְאֵהוּ שֶׁל זֶלִיג, וְהוּא הֵחֵל לִצְעֹק עָלָיו וּלְבַיְּשׁוֹ. "אֵיךְ מֵעֵז חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ שֶׁכְּמוֹתְךָ לְהַרְאוֹת אֶת פָּנָיו בְּבֵיתוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הָרַבִּי! אֵינְךָ מִתְבַּיֵּשׁ?! הִסְתַּלֵּק מִכָּאן, חֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְרַק אָז תַּצִּיג אֶת רַגְלֶיךָ בַּמָּקוֹם הַטָּהוֹר הַזֶּה!".

כְּשֶׁשָּׁמַע זֶלִיג אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹכָחָה שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי הִתְמַלֵּא בּוּשָׁה. חָזַר בִּמְהִירוּת אֶל עֶגְלָתוֹ, סוֹבֵב אֶת הַסּוּסִים לְאָחוֹר וְיָצָא בִּדְהָרָה. "זֶהוּ זֶה", הֶחְלִיט, "יוֹתֵר אֵין לִי מָה לְחַפֵּשׂ בֵּין יְהוּדִים".

לֹא חָלַף רֶגַע קַל וְהַצַּדִּיק מִנֶּשְׁכִיז, שֶׁהֵד צַעֲקוֹתָיו שֶׁל תַּלְמִידוֹ הִגִּיעַ לְאָזְנָיו, יָצָא בְּבֶהָלָה מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת. "מִי הָיָה הָאִישׁ שֶׁגֵּרַשְׁתָּ מִכָּאן?", שָׁאַל, חִוֵּר כַּסִּיד.

"זֶלִיג הַחוֹכֵר", עָנָה רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי.

"מָה עָשִׂיתָ!", הִזְדַּעְזֵעַ הַצַּדִּיק. "רוּץ אַחֲרָיו בְּכָל כּוֹחוֹתֶיךָ, הַשֵּׂג אוֹתוֹ וֶאֱמֹר לוֹ שֶׁאֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתוֹ; מִשְׁתּוֹקֵק בְּכָל לִבִּי!".

אֵין לְתָאֵר אֶת גֹּדֶל תִּמְהוֹנוֹ כְּמוֹ גַּם בּוּשָׁתוֹ שֶׁל רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי. זֶה עַתָּה גֵּרֵשׁ מֵהַבַּיִת יְהוּדִי שֶׁהָרַבִּי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתוֹ!...

חָסִיד הוּא חָסִיד – וְרַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי לֹא הִסֵּס לְרֶגַע. חִישׁ-מַהֵר יָצָא בְּרִיצָה אַחֲרֵי עֶגְלָתוֹ הַמִּתְרַחֶקֶת שֶׁל זֶלִיג. כַּעֲבֹר דַּקָּה שֶׁל רִיצָה לְלֹא נְשִׁימָה הִבְחִין בָּעֲגָלָה, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁפָּנְתָה בְּעִקּוּל הַדֶּרֶךְ. "זֶלִיג! חֲזֹר לְאָחוֹר! הָרַבִּי קוֹרֵא לְךָ!", צָעַק רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי בְּכָל גְּרוֹנוֹ, "הָרַבִּי מִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹתְךָ! בְּכָל לִבּוֹ מִשְׁתּוֹקֵק הוּא!".

אָזְנָיו שֶׁל זֶלִיג קָלְטוּ אֶת הַקְּרִיאָה וְהוּא עָצַר אֶת הָעֲגָלָה. לְמִשְׁמַע מִלִּים כָּאֵלֶּה לֹא הָיָה יָכֹל לְהִשָּׁאֵר אָדִישׁ. שׁוּב סוֹבֵב אֶת עֶגְלָתוֹ לְאָחוֹר, הַפַּעַם לְעֵבֶר בֵּית הַצַּדִּיק.

הַצַּדִּיק בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ עָמַד בְּפֶתַח בֵּיתוֹ וְקִבֵּל אֶת זֶלִיג בְּמָאוֹר-פָּנִים וּבְיָד מוּשֶׁטֶת. "שָׁלוֹם-עֲלֵיכֶם, זֶלִיג יַקִּירִי!", קָרָא לְעֶבְרוֹ וְהִכְנִיסוֹ פְּנִימָה, לְחַדְרוֹ. שָׁעָה אֲרֻכָּה מְאוֹד חָלְפָה עַד שֶׁזֶּלִיג יָצָא מֵהַחֶדֶר, פָּנָיו לוֹהֲטוֹת וְעֵינָיו רְטֻבּוֹת מִדְּמָעוֹת.

לְאַחַר צֵאתוֹ מֵהַבַּיִת קָרָא הַצַּדִּיק לְתַלְמִידוֹ רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי. "רוֹאֶה אֲנִי כִּי בְּכָל-זֹאת צָדַקְתִּי כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּיךָ לִנְסֹעַ לְבֵיתְךָ", אָמַר. רַבִּי נַפְתָּלִי-צְבִי לֹא הֵעֵז לְהָרִים אֶת עֵינָיו. "חָלִילָה לְךָ לְהָבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן", הִמְשִׁיךְ הַצַּדִּיק, "אוֹהֵב אֲנִי אוֹתְךָ כְּבֵן. אוּלָם הַיּוֹם כִּמְעַט דָּחִיתָ בְּמוֹ-יָדֶיךָ יְהוּדִי מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל".

הַצַּדִּיק מִנֶּשְׁכִיז הִתְכַּנֵּס לְרֶגַע בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. "עַם יִשְׂרָאֵל מָשׁוּל לְאִילָן רַב עֲנָפִים", שָׁב לְדַבֵּר, הַפַּעַם בְּקוֹל רַךְ. "כָּל הָעֲנָפִים מְקַבְּלִים אֶת חַיּוּתָם מֵהַגֶּזַע הַמֶּרְכָּזִי, שֶׁיּוֹנֵק מִן הָאֲדָמָה. לִפְעָמִים נוֹצֶרֶת חֲסִימָה כָּלְשֶׁהִי בִּתְעָלוֹת הַיְּנִיקָה הַפְּנִימִיּוֹת, וְעָנָף קָטָן וְרָחוֹק חָדֵל לְקַבֵּל מַיִם. אַט-אַט הֶעָנָף מִתְיַבֵּשׁ וּלְבַסּוֹף נוֹשֵׁר מֵהָאִילָן.

"זֶלִיג נִתֵּק בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֶת הַקֶּשֶׁר עִם מְקוֹר חַיּוּתוֹ. הַלַּחְלוּחִית הַיְּהוּדִית בְּנַפְשׁוֹ הִתְיַבְּשָׁה וְהָלְכָה וְהוּא הִגִּיעַ לְשָׁלָב אֶחָד לִפְנֵי שֶׁנִּתַּק כָּלִיל מִן הָאִילָן. לוּלֵא הִרְעַפְתִּי עָלָיו מִדָּה עֲצוּמָה שֶׁל אַהֲבָה, הָיָה זֶלִיג מֵמִיר הַיּוֹם אֶת דָּתוֹ. רַק בְּנֵס נִצְּלָה הַיּוֹם נִשְׁמָתוֹ וְהוּא חָזַר לְהִתְחַבֵּר מֵחָדָשׁ אֶל הָאִילָן הַגָּדוֹל, אֶל עַם יִשְׂרָאֵל".

ג'
אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל הָיָה מִוָּתִיקֵי הָעוֹבְדִים בְּמִפְעַל הַנֶּשֶׁק הַגֶּרְמָנִי 'וַארְטָה' בִּצַ'נְסְטֶחוֹב. מַצָּבוֹ הַבְּרִיאוּתִי הָיָה רָחוֹק מִלִּהְיוֹת טוֹב. תָּשׁוּשׁ וְרָזֶה הָיָה אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל, בְּגָדָיו הַמְּקוֹרִיִּים בָּלוּ וְנִקְרְעוּ, וּבְגָדִים אֲחֵרִים לֹא הָיוּ בְּהֶשֵּׂג יָד. לְבוּשׁוֹ הָיָה מֻרְכָּב אֵפוֹא בְּעִקָּר מִנְּיָר שֶׁל שַׂקֵּי מֶלֶט.

הוּא עָבַד בִּקְבוּצַת הַ'טְרַאנְסְפּוֹרְט', בִּסְחִיבַת מַשָּׂאוֹת. הָיְתָה זוֹ עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ מַמָּשׁ, אוּלָם מִצַּד שֵׁנִי יָכְלוּ עוֹבְדִים אֵלֶּה 'לִסְחֹב' מִדֵּי פַּעַם פְּרוּסַת לֶחֶם נוֹסֶפֶת, וּלְשֵׁם כָּךְ הָיָה כְּדַאי כָּל הַמַּאֲמָץ. אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל כְּבָר אִבֵּד צוּרַת אֱנוֹשׁ, פְּרָט לְעֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת, הָעֲצוּבוֹת, שֶׁנִּבְּטוּ מִתּוֹךְ הַפָּנִים הַכְּחוּשׁוֹת.

דּוֹמֶה הָיָה, שֶׁאָדָם בְּמַצָּבוֹ אֵין בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא עִנְיְנֵי הַקִּיּוּם הַבְּסִיסִיִּים: לֶחֶם, בֶּגֶד וְשֵׁנָה. אַךְ אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל הָיָה מֻטְרָד מֵעִנְיָן חָשׁוּב מִכָּל אֵלֶּה – כֵּיצַד לְהַשִּׂיג תְּפִלִּין... בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מַגִּיעַ מִשְׁלוֹחַ חָדָשׁ שֶׁל יְהוּדִים, הָיָה עוֹבֵר מֵאֶחָד לְאֶחָד וְשׁוֹאֵל אִם יֵשׁ לוֹ תְּפִלִּין.

קְשָׁיֵי הַקִּיּוּם, הָרָעָב וְהָעֲבוֹדָה הַמְּפָרֶכֶת, כָּל אֵלֶּה לֹא שָׁבְרוּ אֶת רוּחוֹ כְּמוֹ עוֹד יוֹם שֶׁחָלַף מִבְּלִי שֶׁיּוּכַל לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת הֲנָחַת תְּפִלִּין.

וְיוֹם אֶחָד הִצְלִיחַ לְהַשִּׂיג זוּג תְּפִלִּין. אֵיךְ? זֹאת לֹא יָדַע אִישׁ. אֲבָל עֻבְדָּה: בִּרְשׁוּתוֹ הָיוּ תְּפִלִּין. קֶרֶן אוֹר זָרְחָה בְּעֵינָיו. כְּאִלּוּ דָּם חָדָשׁ הוּעֲרָה לְתוֹכוֹ. הָאִישׁ מַמָּשׁ נֶהֱפַךְ לְאִישׁ אַחֵר.

מֵעַתָּה הִתְחִיל עִנְיָן חָדָשׁ לְהַעֲסִיקוֹ: כֵּיצַד לְהָנִיחַ אֶת הַתְּפִלִּין מִבְּלִי לְהִתְגַּלּוֹת. נוֹסַף עַל הַגֶּרְמָנִים שֶׁשָּׁרְצוּ בַּמַּחֲנֶה, הָיוּ בּוֹ גַּם פּוֹעֲלִים אַנְטִישֵׁמִים, וְקָשֶׁה הָיָה לִמְצֹא מָקוֹם שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין מִבְּלִי לְהִתְגַּלּוֹת. בַּדַּקּוֹת הַפְּנוּיוֹת הַמְּעַטּוֹת שֶׁעָמְדוּ לִרְשׁוּתוֹ הָיָה אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל תָּר מִדֵּי יוֹם אַחַר מְקוֹם מִסְתּוֹר שֶׁבּוֹ יִהְיֶה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לִכְרֹךְ אֶת רְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין עַל זְרוֹעוֹ וְרֹאשׁוֹ. כְּשֶׁהִצְלִיחַ בְּכָךְ, לֹא הָיָה מְאֻשָּׁר מִמֶּנּוּ.

יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל, שֶׁהַמִּסְתּוֹר הַטּוֹב בְּיוֹתֵר הוּא בְּתוֹךְ לֹעַ הָאֲרִי מַמָּשׁ: בְּתוֹךְ אוּלַם בֵּית הַדְּוָדִים שֶׁל הַמִּפְעָל. הָיָה זֶה מִפְעָל עֲנָק, שֶׁעָבְדוּ בּוֹ עַשְׂרוֹת יְהוּדִים וּפוֹלָנִים, וְדַוְקָא שָׁם הֶחְלִיט אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל לְחַפֵּשׂ לוֹ מָקוֹם לַהֲנָחַת הַתְּפִלִּין.

הוּא פָּנָה אֶל אַחַד הָעוֹבְדִים הַיְּהוּדִים, מֹשֶׁה פוּטֶרְמַן שְׁמוֹ, וּבִקְּשׁוֹ לְאַתֵּר עֲבוּרוֹ מָקוֹם מַתְאִים. פִּנּוֹת נִסְתָּרוֹת לֹא חָסְרוּ בְּבֵית הַדְּוָדִים, אֲבָל כַּאֲשֶׁר בַּמָּקוֹם עוֹבְדִים פּוֹלָנִים אַנְטִישֵׁמִיִּים וּלְלֹא הֶרֶף נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים לָאוּלָם גֶּרְמָנִים מִכָּל מַחְלְקוֹת הַמִּפְעָל – הַדָּבָר מְסֻכָּן לְמַדַּי.

לְבַסּוֹף, לְאַחַר מַחְשָׁבָה, הִצִּיעַ לוֹ מֹשֶׁה מָקוֹם לַהֲנָחַת תְּפִלִּין: מֵאֲחוֹרֵי הַתַּנּוּר הָעֲנָק הָיָה שֶׁקַע צַר וְאָרֹךְ, שֶׁהוֹבִיל לְאֶשְׁנַב הֲצָצָה אֶל הַתַּנּוּר הַלּוֹהֵט. הַחֹם בְּשֶׁקַע זֶה הָיָה אָיֹם, כִּבְכִבְשָׁן מַמָּשׁ. הַפּוֹלָנִים הִתְעַצְּלוּ לָגֶשֶׁת לְשָׁם, וְהֶעֱדִיפוּ לְשַׁגֵּר לִמְשִׂימוֹת אֵלֶּה אֶת הַיְּהוּדִים. כָּךְ שֶׁמָּקוֹם זֶה הָיָה מִחוּץ לִטְוַח עֵינֵי הַפּוֹלָנִים וְהַגֶּרְמָנִים.

שֶׁקַע לוֹהֵט זֶה הִצִּיעַ מֹשֶׁה לְאַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל. הוּא קִבֵּל אֶת הַהַצָּעָה בְּשִׂמְחָה. מָה לוֹ חֹם לוֹהֵט וּמַחְנִיק; יֵשׁ לוֹ מְקוֹם מִסְתּוֹר שֶׁאֵלָיו הוּא יָכוֹל לִבְרֹחַ מִדֵּי יוֹם, לְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ לִפְנֵי קוֹנוֹ.

מֵאָז הָיָה אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל אוֹרֵחַ שֶׁל קֶבַע בַּמִּפְעָל. יוֹם-יוֹם הָיָה מַגִּיעַ לַמָּקוֹם, מִסְתַּתֵּר בַּשֶּׁקַע הַלּוֹהֵט וּמֵנִיחַ אֶת תְּפִילָיו.

הַכֹּל הִתְנַהֵל עַל מֵי מְנוּחוֹת עַד שֶׁאַחַד הַפּוֹלָנִים, שָׁמֵן מְגַמְגֵּם, אַנְטִישֵׁמִי בִּמְיֻחָד, שָׂם לֵב, שֶׁבְּכָל יוֹם מַגִּיעַ אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל לַמָּקוֹם וְנִכְנָס לַשֶּׁקַע הַצַּר. יוֹם אֶחָד פָּנָה לְמֹשֶׁה: "לְשֵׁם מָה נִכְנָס הַיְּהוּדוֹן הַקָּטָן הַזֶּה לַגֵּיהִנּוֹם?" (כָּךְ כִּנּוּ הַפּוֹלָנִים אֶת הַשֶּׁקַע הַלּוֹהֵט). מֹשֶׁה עָנָה לוֹ מָה שֶׁעָנָה וְקִוָּה שֶׁתְּשׁוּבָתוֹ תַּרְגִּיעַ אֶת סַקְרָנוּתוֹ שֶׁל הַפּוֹלָנִי.

אוּלָם חַשְׁדוֹתָיו שֶׁל הַפּוֹלָנִי לֹא שָׁכְכוּ. יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהִבְחִין בְּאַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל שֶׁחָמַק אֶל מְקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ, הִפְתִּיעוֹ וְנִכְנַס גַּם הוּא לְשָׁם. לְמַרְאֵה הַיְּהוּדִי הֶעָטוּר בִּתְפִלִּין, פָּרַץ הַחוּצָה בְּזַעֲקוֹת אֵימִים: "הַיְּהוּדוֹן הַקָּטָן עוֹשֶׂה שָׁם כְּשָׁפִים!". הַפּוֹלָנִי הַנִּבְעָר לֹא הָיָה יָכֹל לְהָבִין אֶת פֵּשֶׁר הַקֻּבִּיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת עִם הָרְצוּעוֹת שֶׁכָּרַךְ הַיְּהוּדִי עַל זְרוֹעוֹ וְרֹאשׁוֹ, וְהָיָה בָּטוּחַ שֶׁזֶּהוּ סוּג שֶׁל כִּשּׁוּף...

בַּמָּקוֹם נוֹצְרָה מְהוּמָה, כְּשֶׁהַיְּהוּדִים מְנַסִּים לַשָּׁוְא לְהַרְגִּיעַ אֶת הָרוּחוֹת. לְרֹעַ הַמַּזָּל נִכְנַס בְּאוֹתוֹ רֶגַע לְבֵית הַדְּוָדִים הַמְּפַקֵּחַ הַגֶּרְמָנִי. אֵימָה וָפַחַד נָפְלוּ עַל כָּל הַנּוֹכְחִים. אִם יִתְגַּלֶּה הַדָּבָר לַגֶּרְמָנִים, צָפוּי אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל לְמָוֶת מִיָּדִי, וְגַם שְׁאָר הָעוֹבְדִים הַיְּהוּדִים עֲלוּלִים לְהֵעָנֵשׁ.

הַפּוֹלָנִי מִהֵר אֶל הַמְּפַקֵּחַ, וּכְשֶׁהוּא מַצְבִּיעַ לְעֵבֶר מְקוֹם הַמִּסְתּוֹר שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל, הֵחֵל לְגַמְגֵּם: "יוּ-יוּ-יוּ-דֶא טַ-טַ-טַ-אַם" (יְהוּדִי שָׁם), כְּשֶׁהוּא מַזְמִין בִּתְנוּעַת יָדוֹ אֶת הַמְּפַקֵּחַ לָבוֹא וְלִרְאוֹת בְּעַצְמוֹ.

לִבּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הֶחְסִיר פְּעִימָה. כְּמִי שֶׁהָיָה מֻפְקָד עַל אֵזוֹר זֶה שֶׁל הַמִּפְעָל, הָיָה בָּרוּר שֶׁהָאַשְׁמָה תָּחוּל גַּם עָלָיו. הוּא כְּבָר רָאָה בְּעֵינֵי רוּחוֹ אֶת הֶעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ.

וְאָז אֵרַע הַבִּלְתִּי צָפוּי: הַמְּפַקֵּחַ הַגֶּרְמָנִי הֵבִין מִשּׁוּם מָה, שֶׁהַפּוֹלָנִי מְנַסֶּה לְהַאֲשִׁים אֶת מֹשֶׁה כְּאִלּוּ הוּא מְנַהֵל מִסְחָר אָסוּר בְּטָבָּק. הוּא הִתְפָּרֵץ עָלָיו בְּזַעַם: "פּוֹלָנִי נָבָל! אֵינְךָ מִתְבַּיֵּשׁ לְהַלְשִׁין עַל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר עוֹשִׂים נֶאֱמָנָה אֶת מְלַאכְתָם וְגַם אֶת מְלַאכְתְךָ, עַצְלָן פּוֹלָנִי מְטֻנָּף?! אִם עוֹד פַּעַם תָּעֵז לָבוֹא בְּהַלְשָׁנוֹת, אֶשְׁלַח אוֹתְךָ לַחֲפִירוֹת!".

כָּךְ נִצְּלוּ בְּנֵס אַבְרָהָם יִצְחָקְ'ל וְהַיְּהוּדִים הָאֲחֵרִים. מֵאָז חָדַל לָבוֹא לְמָקוֹם זֶה וּמָצָא לוֹ מְקוֹם מִסְתּוֹר בַּמִּטְבָּח הַפּוֹלָנִי. שָׁם הֵנִיחַ תְּפִלִּין עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן בַּמַּחֲנֶה.

ד'
גּוֹי פּוֹלָנִי טִיפּוּסִי הִתְקָרֵב בִּצְעָדִים גְּדוֹלִים אֶל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל הָרַב הַיְּהוּדִי, רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים מִלּוֹדְז'. הוּא נָקַשׁ קַלּוֹת בַּדֶּלֶת, וְהָרַב נִגַּשׁ לִפְתֹּחַ לוֹ.

"יִסְלַח נָא לִי כְּבוֹד הָ'רַאבִּין' עַל שֶׁאֲנִי מַטְרִידוֹ בְּעִנְיָנַי", אָמַר הַגּוֹי בְּהַכְנָעָה, "אֲבָל אֲנִי שָׁרוּי בְּצָרָה גְּדוֹלָה, וַאֲנִי מַאֲמִין שֶׁרַק הָ'רַאבִּין' יוּכַל לַעֲזֹר לִי".

רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים הִזְמִינוֹ לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, הִצִּיעַ לוֹ כִּסֵּא וּבִקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו.

"תּוֹשַׁב לוֹדְז' אֲנִי", פָּתַח הַגּוֹי בְּסִפּוּרוֹ. "בֵּיתִי נִמְצָא בִּשְׁכוּנָה פְּלוֹנִית. בִּימֵי מֶרֶד הַפּוֹלָנִים בְּרוּסְיָה הַצָּארִית, הָיִיתִי גַּם אֲנִי בֵּין הַמּוֹרְדִים. נָשָׂאתִי בְּתַפְקִיד חָשׁוּב, תַּפְקִיד הַגִּזְבָּר.

"עִם תֹּם הַמֶּרֶד נִשְׁאֲרוּ בְּיָדַי כַּעֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים רוּבָּל. לְהַפְקִידָם בְּבַּנְק כָּלְשֶׁהוּ לֹא יָכֹלְתִּי, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יְגִיעַ הַדָּבָר לְאָזְנֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת. לְפִיכָךְ הִטְמַנְתִּי אֶת הַכֶּסֶף בְּמַרְתֵּף בֵּיתִי. שָׁמַרְתִּי עַל הַכֶּסֶף כְּבָבַת-עֵינַי. מִזְּמַן לִזְמַן הָיִיתִי יוֹרֵד בַּלַּיְלָה לְתוֹךְ הַמַּרְתֵּף וּמוֹנֶה אֶת הַמָּעוֹת. כָּךְ עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים. הַכֶּסֶף הָיָה טָמוּן בַּמַּרְתֵּף וְאִישׁ לֹא יָדַע עַל כָּךְ דָּבָר.

"לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים יָרַדְתִּי, כְּמִנְהָגִי, בַּלַּיְלָה אֶל הַמַּרְתֵּף – וְעֵינַי חָשְׁכוּ: הַכֶּסֶף נֶעֱלַם! פָּרַצְתִּי בִּבְכִי מַר. מִפִּי נִפְלְטָה זְעָקָה. שְׁכֵנִים, שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת צַעֲקָתִי, נִכְנְסוּ אֵלַי כְּדֵי לִשְׁאֹל מַה קָּרָה, אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר לָהֶם עַל הַגְּנֵבָה.

"מֵאָז אֵין לִי יוֹם וְאֵין לִי לַיְלָה", סִיֵּם הַגּוֹי אֶת סִפּוּרוֹ. "אֵינֶנִּי יָכוֹל לְסַפֵּר עַל כָּךְ לְאִישׁ, וַאֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁעוֹלָמִי חָרֵב עָלַי".

"הַאִם חוֹשֵׁד אַתָּה בְּמִישֶׁהוּ?", שָׁאַל הָרַב, בְּנִימָה שֶׁל הִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעַר הַגּוֹי.

"יִמְחַל נָא לִי כָּבוֹד הָ'רַאבִּין'", אָמַר הַגּוֹי בְּהִסּוּס. "יֵשׁ לִי סִבָּה לַחְשֹׁד כִּי יַד יְהוּדִי בַּגְּנֵבָה. אֶחָד מִשְּׁכֵנַי הוּא יְהוּדִי, נַגָּר עָנִי, שֶׁכָּל יָמָיו חַי חַיֵּי צַעַר. אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי-בֵּיתוֹ לָבְשׁוּ בְּגָדִים קְרוּעִים וּבְלוּיִים. וְהִנֵּה, פִּתְאוֹם הֵחֵל לִחְיוֹת בְּהַרְחָבָה. קָנָה לוֹ רָהִיטִים נָאִים וְגַם בְּגָדִים נָאִים קָנָה לִבְנֵי בֵּיתוֹ. זֶה נִרְאֶה לִי מוּזָר".

"הַאִם שָׁאַלְתָּ יְהוּדִי זֶה, מֵהֵיכָן בָּא לוֹ עָשְׁרוֹ הַפִּתְאוֹמִי?", חָקַר הָרַב.

"כֵּן", הֱשִׁיבוֹ הַגּוֹי, "לֹא רַק אֲנִי. הַכֹּל תָּמְהוּ עַל כָּךְ, וּשְׁאָלוּהוּ אֵיךְ הִתְעַשֵּׁר בְּיוֹם אֶחָד. לִדְבָרָיו, קָרוֹב עֲרִירִי שֶׁלּוֹ מֵת בְּאַנְגְלִיָּה וְהֵנִיחַ לוֹ יְרֻשָּׁה גְּדוֹלָה. אֲבָל אֲנִי, וְכֵן שְׁאָר הַשְּׁכֵנִים, מְפַקְפְּקִים בַּאֲמִתּוּתוֹ שֶׁל סִפּוּר זֶה".

הִבְטִיחַ רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים לַגּוֹי כִּי יַחְקֹר בַּדָּבָר, וּבִקְּשׁוֹ לָשׁוּב אֵלָיו לְמָחֳרָת הַיּוֹם.

רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים נוֹדַע בְּיָשְׁרוֹ וּבְמִדַּת הָאֱמֶת שֶׁבּוֹ. נוֹסַף עַל גְּאוֹנוּתוֹ הָעֲצוּמָה בַּתּוֹרָה, חָכְמָתוֹ הָרַבָּה וִיכֹלֶת הַמַּנְהִיגוּת שֶׁלּוֹ, נֵחַן גַּם בְּלֵב רַחוּם וְנִכְמָר וּבִרְגִישׁוּת גְּבוֹהָה לֶאֱמֶת וּלְצֶדֶק. לְפִיכָךְ הֶעֱרִיצוּהוּ לֹא רַק הַיְּהוּדִים, אֶלָּא גַּם גּוֹיֵי הַסְּבִיבָה.

תּוֹשָׁבֵי הָעִיר וְהָאֵזוֹר יָדְעוּ, כִּי בְּכָל סִכְסוּךְ וּמַחֲלֹקֶת יוּכְלוּ תָּמִיד לִמְצֹא אֹזֶן קַשֶּׁבֶת אֵצֶל רַב הָעִיר. הוּא הָיָה מַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הַצְּדָדִים עַד תֹּם, חוֹקֵר לְעֹמֶק הַדְּבָרִים, נִכְנָס בָּעֳבִי הַקּוֹרָה, עַד שֶׁהַצֶּדֶק הָיָה יוֹצֵא לָאוֹר. חָכְמָתוֹ הָרַבָּה סִיְּעָה לוֹ לַחְשֹׂף אֶת הָאֱמֶת.

כְּשֶׁעָזַב הַגּוֹי אֶת בֵּית הָרַב, שָׁלַח וְקָרָא לַנַּגָּר. הַלָּה נִזְדָּרֵז לָבוֹא וְרַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים קִבְּלוֹ בִּידִידוּת וּבְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. הוּא נִכְנַס עִמּוֹ בִּדְבָרִים, שָׁאַל לְמַעֲשָׂיו, עַד שֶׁהַיְּהוּדִי הִרְגִּישׁ בְּנוֹחַ וְשׂוֹחֵחַ בְּחָפְשִׁיּוּת.

וְאָז פָּנָה אֵלָיו הָרַב וְאָמַר: "שָׁמַעְתִּי כִּי זָכִיתָ וְנַעֲשֵׂיתָ עָשִׁיר. מַדּוּעַ אֵפוֹא לֹא נִכְנַסְתָּ אֵלַי, כְּדֶרֶךְ שְׁאָר הָעֲשִׁירִים, כְּדֵי לְנַדֵּב לְעִנְיְנֵי הַצְּדָקָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בָּהֶם?".

פָּנָיו שֶׁל הַנַּגָּר הֶעֱלוּ חִוָּרוֹן קַל, וְהוּא הִתְנַצֵּל: "הַצֶּדֶק עִם רַבֵּנוּ. אָמְנָם לֹא נָהַגְתִּי כָּרָאוּי, אַךְ דּוֹמַנִי שֶׁעֲדַיִן אֵין זֶה מְאֻחָר מִדַּי".

"שָׁמַעְתִּי", הִמְשִׁיךְ רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים, "כִּי אֶחָד מִקְּרוֹבֶיךָ בְּאַנְגְלִיָּה הֵנִיחַ לְךָ יְרֻשָּׁה. הַאִם קָרוֹב זֶה עָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה?".

"כֵּן", הֵשִׁיב הַנַּגָּר, "עָשִׁיר שֶׁבָּעֲשִׁירִים".

"וְלֹא הֵנִיחַ אַחֲרָיו עוֹד יוֹרְשִׁים?", הוֹסִיף רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים לִשְׁאֹל, כְּאִלּוּ לְפִי תֻּמּוֹ.

הַנַּגָּר הֵחֵל לְגַמְגֵּם בְּדִבְרֵי תְּשׁוּבָתוֹ, וְרַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים הֵבִין, שֶׁעִנְיַן הַיְּרֻשָּׁה בָּדוּי הוּא.

פָּנָה הָרַב לַנַּגָּר וְאָמַר לוֹ בְּלַחַשׁ: "דַּע, שֶׁלֹּא קְרָאְתִּיךָ אֶלָּא לְטוֹבָתְךָ, לְהַצִּילְךָ מִצָּרָה הַמְּרַחֶפֶת עַל רֹאשְׁךָ. מִתְלַחֲשִׁים בָּעִיר שֶׁאַתָּה מוֹצִיא לַשּׁוּק כֶּסֶף מְזֻיָּף, וַהֲרֵי יוֹדֵעַ אַתָּה כַּמָּה חָמוּר עָנְשָׁהּ שֶׁל עֲבֵרָה זוֹ בְּדִין הַמַּלְכוּת".

פָּנָיו שֶׁל הַנַּגָּר הַמִּסְכֵּן הֶחְלִיפוּ צְבָעִים. הוּא לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ. בְּלִבּוֹ הִרְהֵר: "אִם-כֵּן, שְׁכֵנִי הַגּוֹי זַיְפָן הוּא, וְהֵפַצְתִּי כֶּסֶף מְזֻיָּף. וְאִם בָּעִיר מְדַבְּרִים עַל כָּךְ, וַדַּאי יַגִּיעוּ הַדְּבָרִים לַמִּשְׁטָרָה וַאֲנִי אֻשְׁלַךְ לַכֶּלֶא. מָה עוֹשִׂים? חַיָּבִים לְסַפֵּר לָרַב אֶת הָאֱמֶת וְלִשְׁאֹל בַּעֲצָתוֹ".

בְּרַעַד הֵחֵל לְסַפֵּר לָרַב: "רַבֵּנוּ, אֲגַלֶּה אֶת הָאֱמֶת. לֹא יָרַשְׁתִּי כָּל יְרֻשָּׁה. מְצִיאָה מָצָאתִי בַּמַּרְתֵּף שֶׁלְּיַד בֵּיתִי. מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף רַבִּים גִּלִּיתִי שָׁם, אוֹצָר שֶׁל מַמָּשׁ, וּלְקַחְתִּים. לְאַחַר זְמַן נוֹדַע לִי, שֶׁהַכֶּסֶף הוּא שֶׁל אֶחָד מִשְּׁכֵנַי, גּוֹי פּוֹלָנִי, וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי אוֹתוֹ גּוֹי עוֹסֵק בְּזִיּוּף כְּסָפִים".

"רוּץ מַהֵר לְבֵיתְךָ", הוֹרָה לוֹ הָרַב, "וְהָבֵא אֵלַי אֶת כָּל הַמָּעוֹת שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ. אוּלַי נוּכַל לְהַצִּילְךָ מֵהַסְּבַךְ".

עָשָׂה הַנַּגָּר כְּמִצְוַת הָרַב וְכַעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הָיָה הַכֶּסֶף מֻנָּח עַל שֻׁלְחָנוֹ. "מִכָּאן וָאֵילָךְ", הִזְהִירוֹ רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים, "אַל תִּגַּע בְּכַסְפָּם שֶׁל אֲחֵרִים. הַמָּעוֹת כְּשֵׁרוֹת הֵן וְלֹא מְזֻיָּפוֹת, אֲבָל לֹא שֶׁלְּךָ הֵן"...

לְמָחֳרָת הֵשִׁיב רַבִּי אֵלִיָּהוּ-חַיִּים לְאוֹתוֹ גּוֹי אֶת מְעוֹתָיו.