top of page

''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' (כא - א)
מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. (רש''י)
כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוקיות אלא יצירות אנושיות - על כן העידה התורה, שהם ''מסיני'' כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם-יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן... (חידושי הרי''מ)

לפיכך אמר רש''י, כי היה בדעתו של משה שלא לפרש לבני ישראל את טעמי המשפטים, עד שאמר לו השם-יתברך: ''אשר תשים לפניהם'' - כי סבור היה משה, שכאשר יפרש להם את הטעמים יעשו בני-ישראל את המשפטים מפני הטעם ולא מפני רצון השם. אמר לו השם-יתברך, שבכל זאת יפרש להם את הטעמים ועם זה ילמדם לעשות את המשפטים מפני רצון השם, על אף ידיעת הטעמים. (שפת אמת)

"וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות'' (כא - יד)
לאמיתו של דבר יש מקום לפטור כל רוצח מעונש, שמא היה הנרצח אדם טריפה, שלא היה יכול לחיות בין כה וכה. ברם, אין אנו משגיחים בכך, משום שאנו הולכים אחר הרוב, ורוב בני אדם בריאים הם ואינם טריפות. דבר זה, שבדין תורה הולכים אנו אחר הרוב ולא אחר המיעוט, למדו חכמינו מן הקורבנות שהיו מקריבים אותם מבלי להשגיח על כך, שמא הבהמה טריפה מבפנים ופסולה היא לקרבן, לפי שהולכים אנו אחרי רוב בהמות שאינן טריפות. (חולין י''א).

לפיכך אמרה התורה: ''וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה'' - שירצה לפטור עצמו מעונש בטענה, שההרוג היה טריפה, אזי ''מעם מזבחי'' - מהקורבנות שמקריבים על המזבח - ''תקחנו'' - תלמד לקח ותדע את הדין, כי ''למות'' - שחייב הוא עונש, שכן מהקורבנות אנו למדים שהולכים אחר הרוב...(הרב חיד''א בשם חכמי אשכנז).

''ורפא ירפא'' (כא - יט)
מכן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש''י)

לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר נתייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול לחיות עוד.

נענה הצדיק ואמר: ''התורה נתנה לרופאים רשות רק לרפאות אבל לא לייאש את החיים. לכן אין להם כל זכות, שכן לא קבלו רשות על כך''.

הרבי מקוצק ז''ל היה אומר על כך: ''יאוש שלא מדעת'' - כל יאוש בא מתוך שאין דעת...

''אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה'' (כא - יט)
אמנם המזיק משלם בעד הכל: נזק, צער, רפוי, שבת ובושת, אולם הרי גרם לניזוק גם ביטול תורה ותפילה בעת מחלתו, ומי איפוא ישלם את ההפסד הזה? ואכן דבר זה נשאר כמעמסה תמידית על המכה ולעולם איננו יכול להיטהר מכך. במה דברים אמורים, רק אם אמנם עוסק המוכה בתורה ועבודה בקומו מחוליו, אבל אם יקום והתהלך ב ח ו ץ על משענתו'' - שהוא מתהלך בטל בחוצות, ולא זו בלבד שאיננו מצטער על אשר החסיר בעת מחלתו ואינו שואף למלא את החסר, אלא שהוא עוד מתבטל בחוצות, הריהו מוכיח בזה שהמכה לא גרם לו שום ביטול תורה, ועל כן ''ונקה המכה''... (כרם הצבי)

''אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא'' (כא - כא)
כל ימות השנה בולע אדם את תפילתו בחטיפה. ואף אם ביום אחד בשנה - ביום כיפור - או יומיים בשנה - בראש השנה - הריהו מאריך קימעה בתפילתו, גם אז ''לא יוקם'' - איננו קם ועומד עמידה איתנה בתפילתו ''כי כספו הוא'' - שאפילו אז מתכוין הוא לעצמו, שתהיה לו פרנסה בריוח, ואין דעתו נתונה על התיקון הרוחני האמיתי, הדרוש לאדם... (הרבי ר' בונם ז''ל מפשיסחה).

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (כב,ו-ד)
קורא נעים, נא לשים לב בזה הפסוק, כי הוא מזעזע כל גופו של האדם מלשמוע, כי יתן איש אל רעהו איש דא קודשא ברוך הוא, רעהו זה ישראל, כסף – כמשמעו, למי שהקדוש ברוך הוא נתן לו כסף צריך שיהיה נאמן לה' וישמור, ואין שמירה אלא בצדקה במקום קדוש, כמו שעשה מונבז המלך כידוע, או כלים לשמור, כלים אלו האברים של האדם, נתן לו הקדוש ברוך הוא ידים, רגלים, עינים, וכיוצא גם אבר קטן יש לאדם הנקרא "חותמא דמלכא קדישא" שלא יגנוב, ואם חס וחלילה לא שמר בקדושה וגנב מבית האיש חס ושלום, שהוא פגם והוציאו מן הקדושה, סוף סוף ימצא שהוא גנב, ואם חס ושלום מת פתאום בלי תשובה אזי אוי ואבוי לו שפגם "בחותמא דמלכא קדישא", בעל כרחו יבוא לשלם שנים, כדכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, אבל אם לא ימצא הגנב, כומר כבר של בתשובה אז ונקרב בעל הבית אל האלקים, זאת אומרת קרוב אל האלקים יותר מצדיק מעיקרו, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ואז אף על פי שחטא ישראל הוא, למדנו מכאן עד כמה צריך האדם לשמור כל כליו, שגוף האדם ישמור את הכלים שלא יגנבו, ובפרט בזמננו הזה ה' יצילנו.

הפסוק מסיים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממש רוצה לומר שלא חטא בינו לבין חברו, אבל אם חס ושלום נגע ברעהו, אז אפילו יום הכיפורים לא מכפר עד שירצה את חברו (אהבת חיים).

''וכי ישאל איש מעם רעהו... אם בעליו עמו לא ישלם'' (כב – יג, יד)
כל אדם קיבל את נשמתו ואת חייו בהשאלה מן השמים, על מנת שישתמש בהם לטובה, והרי שואל חייב אפילו באונסין, ואם-כן כיצד יכול אדם לפטור עצמו מן העבירות שהוא עושה באונס או בשוגג? רק כאשר ''בעליו עמו'' – שהוא זוכר תמיד את השם יתברך ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, אזי ''לא ישלם''. הוא אשר אמר דוד המלך: ''אחת שאלתי מאת ה''' (תהילים כז) – הרי נשמה אחת ויחידה זו רק שאלתי אותה מאת הבורא, אם כן קיים החשש פן אתחייב אפילו באונסין, אך מכיון ''אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי'' – ששאפתי תמיד להתקרב אל השם יתברך ולהיות עמו, הרי זה איפוא שאילה בבעלים... (הרבי ר' בונם מפשיסחא ז''ל).

בעל חידושי הרי''ם ז''ל היה אומר: ''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'' – השם יתברך מעלים עיניו מהרבה עוונות וחטאים בישראל, באם ''ה' אלוקיו עמו'' – אם מוסיפים לקבל עול מלכות שמים. עבירות כאלו, שאינן נוגעות בעול מלכות שמים ונשאר גם להבא ''ה' אלוקיו עמו'' – עליהן מוחלים מן השמים, לפי ש''בעליו עמו''.

''כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים'' (כב - יז).

''כי יתן איש'' – כאשר ה' יתברך, שנקרא ''איש'', נותן ''אל רעהו'' – אל היהודי, שהוא בבחינת רעהו (''רעך ורע אביך אל תעזוב'') – ''כסף או כלים'' – את כל הצטרכויותיו החומריות והגופניות, ''לשמור'' – כדי שישמרם ויחזיקם בקדושה, ולבסוף ''וגנב מבית האיש'' – הוא פוגם, הוא מקלקל את אבריו ואת כספו וע''י כך הוא מוציא את כל זאת מתוך הקדושה, הרי ''אם ימצא הגנב'' – אם בעת נתנו דין-וחשבון על מעשיו ימצא, שהוא עדיין אשם ולא עשה תשובה, אזי ''ישלם שנים'' – הריהו נענש עונש כפול לפי חטאו (''כי לקחה מיד ה' כפלים מכל חטאתיה''- ישעיה מ). אבל ''אם לא ימצא הגנב'' – לא מתברר שעשה תשובה מיד, אזי ''ונקרב בעל הבית אל האלוקים'' – ע''י תשובתו הריהו מתקרב אל האלוקים עוד יותר מאשר לפני החטא, שכן ''במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד''... (חתם-סופר בשם הגאון מהר''ר נתן אדלר זצ''ל).

ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ( כב-ל)
מדוע כתוב "בשר בשדה טריפה" וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר? (עיין בפירוש אבן עזרא).
אלא ניתן לפרש על דרך הדרש. כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול או במילואים וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, חוץ מבורא עולםולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שיהיה.

ומעשה בעיירה אחת שהממשלה גזרה לפנות את בית הקברות שלה לצורך כביש, ופינו את כל המתים ובכל בית הקברות נמצאו רק עצמות, חוץ משני קברים שהיו גופות שלמות האחת היתה של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש. והשניה של חייל אחד וכולם תמהו איזו זכות היתה לחייל הפשוט הזה שנשאר גופו שלם? לאחר שחקרו נודע שאותו חייל היה משרת בצבא הפלוני והיה תמיד נזהר שלא לטעום מפיגוליהם. פעם אחת ספרו לקצין הגוי שכך נוהג היהודי שלא טועם מהאוכל שלהם. חרה לו מאוד וציוה לכמה חיילים להאכילו בכוח בשר חזיר. השכיבו את החייל היהודי ודחפו לתוך פיו בשר חזיר ולא בלע עד שנחנק ומת. וכעת לאחר מאה שנה נתגלה קברו והיה גופו שלם ורענן ונכתב כל זה בספר חברה קדישא ונעשה על ידי זה קידוש ה' גדול (קול יהודה).

''כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו... עזב תעזב עמו'' (כג – ה)
כאשר מסייעים לשונא המצוה גדולה יותר, לפי שבכך מדכאים גם את יצר השנאה.

אף על פי שאין הכוונה כאן לשונא אישי, שהרי אסור סתם כך לשנוא אדם מישראל, אלא הכוונה כאן לאדם שראה בחברו דבר עבירה, שאז מצוה לשנוא אותו – בכל זאת עלולה כל שנאה של מצוה ליהפך במשך הזמן לשנאה אישית. שכן אם אני שונא אדם – אם כי לשם מצוה – מתחיל גם הלה לשנוא אותי, משום ''כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'', ושנאתו של הלה כלפי הרי איננה עוד לשם מצוה, כי אם שנאה פשוטה, אישית. ואם כן נהפכת גם שנאתי כלפיו לאישית והמצוה נשמטת והולכת. לפיכך אמרה התורה, שיש להושיט עזרה לשונא שכזה שהיותו נתון במצוקה, כדי לשמור בכך על תחומה של השנאה, שלא תהפך השנאה לשם מצוה לשנאה אישית, פשוטה וגסה... (תוספות פסחים קי''ז) זהו פשוטו של פסוק בתהילים (קלט-כא): ''הלא משנאיך ה' אשנא ומתקוממיך אתקוטט'' – ''תכלת שנאה שנאתים'' – שנאתי אליהם היא תכליתית, לשם מצוה; אבל ''לאויבים היו לי''- הרי הם נענשים לי לאויבים פשוטים, שלא לשם מצוה, ויש איפוא מקום לומר שלבסוף נהפכת גם שנאתי להיות אישית, לכן הנני מבקש – ''חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני ודע שערפי'' – הבט אל לבבי ומחשבותי ותראה, כי אין כאן שום נטיה אישית, כי אם רק ''תכלית שנאה'', משום שהם משנאיך ומתקוממיך''... (אדמו''ר מאוסטרובצה זצ''ל)

מאורי הדורות בראי הפרשה
"עין תחת עין שן תחת שן..." (כא/כד): ב"ק פד: רבי שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" – ממון. או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא (אחרים) קיטע וקיטע חיגר וחיגר, היאך אני מקיים בזה "עין תחת עין"? והתורה אמרה (ויקר' כד/כב): "משפט אחד יהיה לכם" - משפט השוה לכולכם! הגאון מוילנא: בתיבה "עין" רמוז, כי עונשו של הפוגע הוא בממון. שכן אחרי אות עי"ן באה האות פא ואחרי י"וד – באה האות כ"ף, ואחרי נו"ן – האות סמ"ך, ואלו אותיות תיבת "כסף". ר' שמעון בר יוחאי: מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא ונסמך ע"י ר' יהודה בן בבא [סנהדרין יד]. מרבותינו שבדרום שהעמידו תורה [יבמות סב] ונמנה על רבותינו שבאושא [שהש"ר, פס' סמכוני באשישות]. הוא רבי שמעון סתם. סתם ספרי - רבי שמעון אליבא דר"ע [סנהדרין פו]. ומחבר ספר 'הזוהר'. מתלמידיו: רבי יהודה הנשיא [שבת קמ"ז], ר' אלעזר בנו ר' שמעון בן יהודה [מסר הרבה], ר' דוסתאי בר' יהודה [חולין קכג], יהודה בן גרים [מו"ק ט'], יונתן בן עסמאי [שם] ועוד. "אמר רבי שמעון לתלמידיו: בני, שנו מידותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" [גיטין סז].


סיפורים לשבת
א'

ר' יוסף היה מחסידיו של המגיד מקוזניץ, ולמרבה צערו לא זכה לפרי-בטן. מדי חודש בחודשו היה נוסע אל רבו ומפציר בו לברכו בזרע של קיימא, אולם המגיד כמו התעלם מהפצרותיו או דחה אותן במילים סתומות.

אשתו של ר' יוסף לא הרפתה. היא לחצה על בעלה לתבוע מרבו ברכה ולא להרפות ממנו, עד אשר יזכה בה. ואמנם, פעם אחת התייצב ר' יוסף לפני רבו ואמר: "מורי ורבי הקדוש, איני זז מכאן עד שאזכה בברכתו!".

נתהרהר המגיד מקוזניץ, פניו הרצינו מאוד, ולבסוף אמר: "אם תסכימו לאבד את כל ממונכם, אברך אתכם בזרע של קיימא".

החסיד קפא על עומדו והמילים נעתקו מפיו. הוא הרגיש שאין לו הרשות להחליט החלטה כזאת בעצמו. הוא שב לביתו, להיוועץ ברעייתו. האישה הסכימה מיד לתנאי שהציב המגיד, והחסיד חזר לקוזניץ והודיע לרבו כי שניהם מוכנים לחיי עוני ומחסור אם בתמורה לכך יזכו לצאצאים. "אם-כן, סע אל ה'חוזה' מלובלין וכל אשר יאמר לך, עשה", הפטיר המגיד מקוזניץ.

עשה ר' יוסף כמצוות רבו ונסע ללובלין. סיפר ל'חוזה' מדוע בא אליו ובשליחות מי. "שב כאן עמי עד אשר יאיר ה' את עיניי", הורה לו ה'חוזה'.

יום אחד קרא לו ה'חוזה' ואמר: "בימי נעוריך היית משודך לנערה מבנות עירך, אך כשגדלת ביטלת את השידוך ופגעת בכבוד הנערה. מעולם לא טרחת לפייסה, ומשום כך נמנע ממך פרי-בטן. עד שלא תפייס אותה, לא יהיו לך ילדים. סע אפוא אל היריד הגדול אשר בבלטה, שם תמצא את המשודכת שלך לשעבר ובקש ממנה מחילה".

ר' יוסף היה נרעש. אמנם כן, בנעוריו שידכוהו הוריו לנערה בת-טובים, אסתר-שפרה שמה, אך כשהתבגר והגיע לפרק האיש מקדש, נשא עיניו להצעה אחרת. מעולם לא טרח – לא קודם החתונה ולא אחריה – לפייס את הנערה על הפגיעה שגרם לה.

נסע ר' יוסף לבלטה. כבר בדרכו לשם חקר כל מי שפגש אם הוא מכיר אישה ושמה אסתר-שפרה מעיר פלונית. גם ביריד עצמו ניסה לברר ולשאול, אך כל בירוריו העלו חרס.

שלושה ימים לפני תום היריד, בשעה שהסוחרים כבר החלו בהכנות לחזור לבתיהם, צעד ר' יוסף ברחובה של עיר, מבולבל ואובד-עצות. לפתע החל גשם עז ניתך ארצה. נכנס ר' יוסף לתוך אחת החנויות, למצוא מחסה מהגשם. בין האנשים שנדחקו עמו לחנות הייתה אישה צעירה. זז ר' יוסף הצידה, מטעמי צניעות. נעלבה האישה וקראה בקול רם באוזני כל הנוכחים: "ראו איש זה – בצעירותי נטשני וגם עכשיו אין הוא רוצה לעמוד בקרבתי"...

כששמע ר' יוסף את דבריה, הביט בה ומיד זיהה את המשודכת לו בעבר. מיד פנה אליה בדברי תחנונים וביקש ממנה לסלוח לו, בספרו לה כי הרחיק ובא עד בלטה רק כדי למוצאה ולבקש את מחילתה. בתוך כך פרץ בבכי שהעיד על כנות דבריו.

"מוכנה אנוכי לסלוח לך", אמרה האישה, "בתנאי אחד". ר' יוסף הנהן בראשו. "אקבל עליי כל תנאי שתשיתי עליי, אם רק אוכל לעמוד בו", אמר.

"ובכן", אמרה האישה, "סע לסובלק, שם מתגורר אחי המסכן. עני וחסר-כול הוא. תן לו מאתיים זהובים לנדוניית בתו. אם כך תעשה, אסלח לך על הפגיעה שפגעת בי בעודי משודכת לך".

חישב ר' יוסף ומצא, כי אם ימכור את כל רכושו ויצרף לכך את המזומנים שברשותו, יהיו בידיו כמאתיים זהובים. הסכים לתנאי וחזר לביתו. לאחר שהיו בידיו מאתיים זהובים, נסע לסובלק.

חיפש את אחי האישה עד שמצאו יושב בביתו, מדוכא ועלוב. "קרב ובא יום נישואי בתי ואין בידי פרוטה לפורטה", סיפר לו האח.

"הנה לך מאתיים זהובים, טבין ותקילין, להכין את כל צורכי החתונה, כאחד הנגידים!", אמר לו ר' יוסף והושיט לו צרור כסף שמן. פתח האיש את הצרור, והביט בזהובים ובר' יוסף כלא מאמין. "מי אתה ומה פשר המתנה שהבאת לי?!", השתאה.

"אל חשש!", הרגיעו ר' יוסף, "הכסף כשר ואני מוסר לך אותו במצוות אחותך, שפרה-אסתר. בצעירותי היינו משודכים זה לזה, עד שעזבתיה ונשאתי אישה אחרת. לפני ימים אחדים פגשתיה כדי לפייסה, והיא ציוותה עליי לתת לך מאתיים זהובים, תנאי לסליחתה לי".

עתה לבשו פני האח ארשת של תדהמה מוחלטת. הוא הביט בר' יוסף כפי שמביטים באדם לא-שפוי. "האם באת לשטות בי?! הלוא כבר חמש-עשרה שנים שאחותי אינה בין החיים; פה בסובלק נפטרה בדמי-ימיה, ואני בעצמי קברתיה!".

רעד אחז בגופו של ר' יוסף. לאחר שנרגע קמעה סיפר לבן-שיחו את השתלשלות הדברים – תחילה עם המגיד מקוזניץ ולאחר מכן עם ה'חוזה' מלובלין. לבסוף תיאר את דמות האישה שפגש בבלטה, ולאח לא נותר אלא לאשר כי הייתה אכן זו שפרה-אסתר אחותו, היא ולא אחרת!

כעבור פחות משנה נפקדו ר' יוסף ורעייתו בפרי-בטן. בשנים הבאות זכו לבנים נוספים ולבני-בנים וכולם הלכו בדרך התורה.

ב'
אַחַד הַמַּגִּידִים הַמְּפֻרְסָמִים הָיָה הַמַּגִּיד מִקֶּלְם. הוּא נָהַג לִנְדֹּד בֵּין הֶעָרִים וְהָעֲיָרוֹת וּלְעוֹרֵר אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אַחַת הֶעָרִים שֶׁנָּהַג לִפְקֹד מִדֵּי פַּעַם הָיְתָה מוֹגִילוֹב. הַשְׁפָּעָתוֹ עַל בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה שָׁם הָיְתָה רַבָּה. בִּזְכוּת דְּרָשׁוֹתָיו וּפְעֻלּוֹתָיו בָּעִיר, נוֹסְדוּ בָּהּ שִׁעוּרִים קְבוּעִים בְּסִפְרֵי מוּסָר וַהֲלָכָה. אַנְשֵׁי מְלָאכָה וְעוֹבְדֵי-כַּפַּיִם נַעֲשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן בְּקִיאִים בִּסְפָרִים כְּ'חוֹבַת הַלְּבָבוֹת', 'מְסִלַּת יְשָׁרִים' וּבְסִפְרֵי הֲלָכָה.

הַהַעֲרָכָה כְּלַפֵּי הַמַּגִּיד הָיְתָה כֹּה גְּדוֹלָה, שֶׁכָּל אֵימַת שֶׁהָיָה מַגִּיעַ לָעִיר, הָיוּ בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה עוֹזְבִים אֶת מְלַאכְתָם וְרָצִים לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו.

פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַמַּגִּיד בָּעִיר, בָּא אֵלָיו חַקְלַאי יְהוּדִי תּוֹשַׁב הַמָּקוֹם וְהֶעֱלָה לְפָנָיו בְּעָיָה. לִדְבָרָיו, עֲשִׁירֵי הָעִיר אָכֵן נוֹתְנִים צְדָקָה בְּעַיִן יָפָה, וְהָעֲנִיִּים וְהַנִּזְקָקִים מְקַבְּלִים אֶת צָרְכֵיהֶם, אוּלָם בְּנֵי הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי, בַּעֲלֵי-מְלָאכָה וְחַקְלָאִים כְּמוֹתוֹ, נִקְלָעִים לֹא אַחַת לִקְשָׁיִים כַּלְכָּלִיִּים.

"אֵינֶנּוּ רוֹצִים לְקַבֵּל צְדָקָה, חָלִילָה, אֶלָּא הַלְוָאָה. בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים רַבִּים יֵשׁ לָנוּ הוֹצָאוֹת רַבּוֹת, וְאֶת הַשָּׂכָר לַעֲמָלֵנוּ אֲנַחְנוּ רוֹאִים רַק בִּתְקוּפַת הָאָסִיף הַבָּאָה. כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת תְּקוּפַת הַבֵּינַיִם אָנוּ נִזְקָקִים לְהַלְוָאָה, וְאֵין מִמִּי לְקַבְּלָהּ", טָעַן הָאִישׁ.

עַל-פִּי חֻקֵּי הַיָּמִים הָהֵם, כְּדֵי לִפְתֹּחַ קֻפַּת-מִלְוֶה כָּזֹאת, הֶכְרֵחַ הָיָה שֶׁיִּמָּצְאוּ בָּהּ לְפָחוֹת חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים רוּבָּל. אַנְשֵׁי הָעִיר הֵחֵלּוּ לְיַסֵּד קֶרֶן כָּזֹאת, אֲבָל הַסְּכוּם שֶׁהִתְאַסֵּף הָיָה רָחוֹק מֵהַסְּכוּם הַנִּדְרָשׁ.

"כַּמָּה כֶּסֶף כְּבָר יֵשׁ בַּקֻּפָּה?", הִתְעַנְיֵן הַמַּגִּיד.

"אַלְפַּיִם רוּבָּל", הֵשִׁיב הָאִישׁ. הַמַּגִּיד הִבְטִיחַ לַעֲשׂוֹת כְּמֵיטַב יְכָלְתּוֹ.

מִיָּד הֵחֵל הַמַּגִּיד לִבְדֹּק מִי מִתּוֹשָׁבֵי הָעִיר מְסֻגָּל לְהַשְׁלִים אֶת הַסְּכוּם הֶחָסֵר. הַבֵּרוּר הִפְנָה אוֹתוֹ אֶל ר' יְשַׁעְיָה שׁוֹר. ר' יְשַׁעְיָה הָיָה אִישׁ בָּא-בַּיָּמִים, תַּלְמִיד-חָכָם וְעָשִׁיר מֻפְלָג.

ר' יְשַׁעְיָה הֵשִׁיב בִּשְׁלִילָה. הָאֱמֶת הִיא שֶׁלֹּא הָיָה קַמְצָן כְּלָל וּכְלָל. לְהֶפֶךְ, מַרְבִּיתָם שֶׁל אַלְפַּיִם הָרוּבָּלִים שֶׁכְּבָר הָיוּ בַּקֻּפָּה נִתְרְמוּ עַל-יָדוֹ. טַעֲנָתוֹ הָיְתָה, כִּי גַּם אֲחֵרִים צְרִיכִים לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמִּצְוָה.

כַּאֲשֶׁר הַמַּגִּיד נִסָּה לְהַפְצִיר בּוֹ טָעַן ר' יְשַׁעְיָה, כִּי בְּצַוָּאָתוֹ כְּבָר הִנְחִיל הוֹן רַב לְמַטְּרוֹת צְדָקָה וּבָהֶן גַּם לְקֻפַּת הַגְּמַ"ח. "כְּבָר נָתַתִּי אֶת חֶלְקִי", הִבְהִיר, "אָנָּא הַנִּיחוּנִי לְנַפְשִׁי".

לְר' יְשַׁעְיָה שׁוֹר הָיָה בֵּית-מִדְרָשׁ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁבּוֹ לֹא נִתְּנָה דְּרִיסַת-רֶגֶל לְדַרְשָׁנִים וּלְמַגִּידִים. הַמַּגִּיד מִקֶּלְם הֶחְלִיט שֶׁהַדֶּרֶךְ לְשַׁכְנֵעַ אֶת ר' יְשַׁעְיָה עוֹבֶרֶת עַל-יְדֵי דְּרָשָׁה בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ. הוּא נֶעֱזַר בַּסַּנְדְּלָר, שֶׁבְּדִיּוּק בְּאוֹתָם יָמִים תָּפַר נַעֲלַיִם לַגְּבִיר, וְזֶה הִצְלִיחַ לְשַׁכְנְעוֹ לְהַזְמִין אֶת הַמַּגִּיד לִדְרֹשׁ בְּאֹפֶן חַד-פַּעֲמִי בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ.

אֶת דְּרָשָׁתוֹ פָּתַח הַמַּגִּיד מִקֶּלְם בְּצִטּוּט פָּסוּק מִסֵּפֶר יְשַׁעְיָהוּ – "שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה". הַמַּגִּיד הִקְשָׁה: "אִם רְחוֹקִים הֵם מִצְּדָקָה, כֵּיצַד סָבוּר הַנָּבִיא כִּי יַאֲזִינוּ לִדְבָרָיו?".

וּמִיָּד הֵשִׁיב: "אֶלָּא מְדֻבָּר בִּנְדִיבִים שֶׁכָּל יְמֵיהֶם פָּתְחוּ אֶת יָדָם לִצְדָקָה, אַךְ בְּשָׁלָב כָּלְשֶׁהוּ בְּחַיֵּיהֶם הֵם עַצְמָם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנָּה!".

אַחַר-כָּךְ פָּתַח הַמַּגִּיד וְתֵאֵר דִּיּוּן הַנֶּעֱרָךְ בַּשָּׁמַיִם. תֵּאוּרוֹ הָיָה חַי כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁכָּל הַנּוֹכְחִים בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ חָשׁוּ כְּאִלּוּ הַוִּכּוּחַ מִתְנַהֵל מוּל עֵינֵיהֶם:

נוֹשֵׂא הַדִּיּוּן הָיָה מְצוּקָתָם שֶׁל הַחַקְלָאִים וּבַעֲלֵי-הַמְּלָאכָה בְּמוֹגִילוֹב, שֶׁנִּזְקָקִים לְקַבָּלַת הַלְוָאָה בְּעֵת הַצֹּרֶךְ וְאֵין יָדָם מַשֶּׁגֶת לְהָקִים קֶרֶן מַתְאִימָה.

הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל, מְגִנָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵבִיא לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד אֶת הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים, אֲשֶׁר הָגוּ בַּתּוֹרָה וְעָסְקוּ בִּמְלָאכָה. הַתַּנָּא הַקָּשִׁישׁ שַׁמַּאי, וּבְיָדוֹ כַּף סַיָּדִים וּפֶלֶס. בֶּן-הַפְּלֻגְּתָּא שֶׁלּוֹ, הִלֵּל הַנָּשִׂיא, וּבְיָדוֹ הַגַּרְזֶן לַחֲטִיבַת עֵצִים. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר וְרַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא הַבּוּרְסְקַאי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יִצְחָק הַנַּפָּחִים. גַּם אַבָּא זִמְרָא הַחַיָּט בָּא. וְכֻלָּם מַמְלִיצִים טוֹב עַל חַבְרֵיהֶם לְמַטָּה – בַּעֲלֵי הַמְּלָאכָה מִמּוֹגִילוֹב, הַהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם, בְּדֶרֶךְ הַמְּלָאכָה, הַתּוֹרָה וְהַמּוּסָר.

הַמַּגִּיד סוֹקֵר אֶת הַקָּהָל וְנוֹכָח כִּי ר' יְשַׁעְיָה הַגְּבִיר מְרֻתָּק לַדְּבָרִים. הוּא מַמְשִׁיךְ בִּדְבָרָיו:

"מִתְיַצֵּב הַמְּקַטְרֵג וְאוֹמֵר: בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה בְּמוֹגִילוֹב הֵם אָכֵן יְהוּדִים תְּמִימִים וְיִשְׁרֵי-דֶּרֶךְ, אֲבָל הֵיכָן הֵם הָעֲשִׁירִים שֶׁבְּיָדָם לָתֵת אֶת שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים הָרוּבָּלִים הַחֲסֵרִים וְאֵינָם נוֹתְנִים?.

"בְּאוֹתוֹ רֶגַע מִתְפָּרֵץ לַמָּקוֹם מַלְאַךְ-הַמָּוֶת. 'רַק תְּנוּ לִי רְשׁוּת וּמִיָּד אֶפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה', הוּא מְבַקֵּשׁ. 'עוֹד הַלַּיְלָה אָבִיא לְכָאן אֶת נִשְׁמָתוֹ שֶׁל יְהוּדִי יָשִׁישׁ וְרַב-נְכָסִים הַמִּתְגּוֹרֵר בְּמוֹגִילוֹב, וְכָךְ יֻשַּׂג הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּצַוָּאָתוֹ הִקְדִּישׁ מָמוֹן רַב לִצְדָקָה וְלִגְמִילוּת-חֲסָדִים'".

קוֹל בְּכִי חָנוּק נִשְׁמַע בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ. זֶה הָיָה קוֹלוֹ שֶׁל ר' יְשַׁעְיָה, שֶׁהֵבִין הֵיטֵב לְמִי מְכֻוָּנִים דִּבְרֵי הַמַּגִּיד.

בְּנִימָה רַכָּה וּמְלַטֶּפֶת פָּנָה הַמַּגִּיד אֶל ר' יְשַׁעְיָה וְאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי רְחַב-לֵב אַתָּה וְכִי בִּימֵי חַיֶּיךָ הִפְרַשְׁתָּ מָמוֹן רַב לִצְדָקָה. לָמָּה לְחַכּוֹת לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. עֲשֵׂה אֶת הַמִּצְוָה הַיּוֹם, בְּעוֹדְךָ חַי, מֵרְצוֹנְךָ הַטּוֹב!".

כְּשֶׁדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת עַל לְחָיָיו קָם ר' יְשַׁעְיָה וְהִבְטִיחַ קֳבָל עַם וְעֵדָה לְהַעֲבִיר מִיָּד אֶת שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי הָרוּבָּלִים לְקֻפַּת הַגְּמַ"ח שֶׁל בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה בְּמוֹגִילוֹב. כָּךְ קָם וְהָיָה הַגְּמַ"ח.

ג'
רִשְׁיוֹן הַדַּיִג הַבִּלְעָדִי בְּכָל הַנְּהָרוֹת שֶׁבִּשְׁלִיטַת הַפָּרִיץ, הָיָה בִּידֵי יְהוּדִי אֶחָד. הַהֶסְכֵּם בֵּינוֹ לְבֵין הַפָּרִיץ אָמַר, שֶׁחוּץ מִדְּמֵי הַחֲכִירָה הַחָדְשִׁיִּים עָלָיו לְהַעֲלוֹת לַאֲדוֹנָיו מִדֵּי יוֹם מַחֲצִית מִשְּׁלַל הַדָּגָה שֶׁהֶעֶלְתָה רִשְׁתּוֹ. עַל-פִּי הַחוֹזֶה, בְּמִקְרֶה שֶׁהִצְלִיחַ לָדוּג רַק דָּג אֶחָד – הָיָה הַדָּג שַׁיָּךְ לַפָּרִיץ.

שָׁנָה אַחַת בְּעֶרֶב פּוּרִים, יָצָא הַדַּיָּג, כְּהֶרְגֵּלוֹ, לִפְרֹשׂ אֶת רִשְׁתּוֹ עַל פְּנֵי הַנָּהָר. אוֹתוֹ יוֹם הֶעֱלָה חֶרֶס בְּחַכָּתוֹ. הַדָּגִים, כְּאִלּוּ נִדְבְּרוּ בֵּינֵיהֶם, לֹא נִלְכְּדוּ בָּרֶשֶׁת. הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה לַעֲרֹב, וְהוּא לֹא הִצְלִיחַ לָדוּג אֲפִלּוּ דָּג אֶחָד.

אִם הָיָה קוֹרֶה כַּדָּבָר הַזֶּה בְּיוֹם רָגִיל – נִיחָא. אַךְ בְּעֶרֶב פּוּרִים?! אֵיזוֹ צוּרָה תִּהְיֶה לִסְעוּדַת-פּוּרִים בְּלִי דָּגִים? וַהֲרֵי חֹדֶשׁ אֲדָר מַזָּלוֹ – דָּגִים!

הַשֶּׁמֶשׁ נָטְתָה לִשְׁקֹעַ כְּשֶׁהֶחְלִיט הַדַּיָּג לְנַסּוֹת אֶת מַזָּלוֹ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הָרֶשֶׁת, וּלְפֶתַע חָשׁ מְשִׁיכָה חֲזָקָה. דָּג גָּדוֹל וְשָׁמֵן פִּרְפֵּר בָּרֶשֶׁת, דָּג שֶׁזֶּה זְמַן רַב לֹא רָאָה כְּמוֹתוֹ.

שִׂמְחַת הַיְּהוּדִי הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְהוּא כְּבָר רָאָה בְּדִמְיוֹנוֹ אֶת הַדָּגִים הַמְּמֻלָּאִים שֶׁאִשְׁתּוֹ תָּכִין מֵהַדָּג לִכְבוֹד פּוּרִים...

בְּשׁוּטוֹ חֲזָרָה לִגְדַת הַנָּהָר נִזְכַּר, שֶׁבְּעֶצֶם הַדָּג אֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הֵן הִצְלִיחַ לְהַעֲלוֹת בְּרִשְׁתּוֹ רַק דָּג אֶחָד, וּלְפִי הַהֶסְכֵּם שַׁיָּךְ הוּא לַפָּרִיץ. הָיָה חֲבָל לוֹ לְוַתֵּר עַל הַדָּג הַיָּפֶה וּלְהִשָּׁאֵר בְּלִי דָּגִים לְפוּרִים. לִבְסוֹף הֶחְלִיט: הַפַּעַם יַשְׁאִיר אֶת הַדָּג לְעַצְמוֹ, וּבַהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה יָשִׁיב לַפָּרִיץ כִּפְלַיִם. הַפָּרִיץ הֲלוֹא אֵינֶנּוּ מְחֻיָּב בִּסְעוּדַת-פּוּרִים...

רֵיחַ הַדָּגִים הַמְּמֻלָּאִים מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת, וּמִסְתַּבֵּר שֶׁפָּרַץ אַף לֶחָצֵר. לְרֹעַ הַמַּזָּל הִגִּיעַ הָרֵיחַ לְאַפּוֹ שֶׁל אֶחָד מִמְּשָׁרְתֵי הַפָּרִיץ, וְהַלָּה מִהֵר לְסַפֵּר לַאֲדוֹנוֹ שֶׁהַיְּהוּדִי מְרַמֶּה אוֹתוֹ. הִנֵּה, בְּמִטְבַּח הַפָּרִיץ אֵין הַיּוֹם דָּגִים, וְאִלּוּ מִבֵּיתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי עוֹלֶה רֵיחַ נִפְלָא שֶׁל דָּג מְמֻלָּא.

חֲמַת הַפָּרִיץ בָּעֲרָה בּוֹ. מִיָּד צִוָּהּ לְהָבִיא לְפָנָיו אֶת הַדַּיָּג. הַיְּהוּדִי הוֹדָה בַּמַּעֲשֶׂה, וְהִתְנַצֵּל שֶׁחָשַׁב לְפַצּוֹת אֶת הַפָּרִיץ פִּי כַּמָּה וְכַמָּה.

"רָצִיתָ לְרַמּוֹת אוֹתִי?!", שָׁאַג הַפָּרִיץ לְעֻמָּתוֹ. הַיְּהוּדִי הַנָּבוֹךְ הֵחֵל לְסַפֵּר לָאָדוֹן עַל חַג הַפּוּרִים. בְּשָׂפָה מְגֻמְגֶּמֶת סִפֵּר עַל הַנֵּס הַגָּדוֹל, עַל הַסְּעוּדָה הַחֲגִיגִית, עַל הַמַּתָּנוֹת לָעֲנִיִּים.

"עַל חַג הַפּוּרִים שֶׁלָּכֶם אֲנִי יוֹדֵעַ", קָטַע אוֹתוֹ הַפָּרִיץ, "מָה זֶה נוֹגֵעַ לַדָּג שֶׁלִּי?".

"אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲרֹךְ סְעוּדָה בְּלִי דָּגִים?", תָּלָה הַדַּיָּג עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת בַּפָּרִיץ, "וּבִמְיֻחָד שֶׁמַּזָּלוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ אֲדָר – דָּגִים".

הַפָּרִיץ, שֶׁנִּרְגַּע מְעַט, הִתְעַנְיֵן לְמַשְׁמָעוּת הַמַּזָּל. הַיְּהוּדִי הִסְבִּיר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁעֵינֵיהֶם שֶׁל הַדָּגִים פְּקוּחוֹת תָּמִיד – כָּךְ גַּם עֵינֵי ה' פְּקוּחוֹת תָּמִיד לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַיְּהוּדִים.

אֵין לָדַעַת אִם הָרַעְיוֹן מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הַפָּרִיץ, אוֹ אוּלַי סְתָם נָחָה עָלָיו רוּחַ טוֹבָה. עַל-כָּל-פָּנִים, הוּא פָּטַר אֶת הַיְּהוּדִי לְדַרְכּוֹ, לֹא לִפְנֵי שֶׁהִזְהִירוֹ לְבַל יִשָּׁנֶה הַדָּבָר.

חָלְפוּ הַיָּמִים וְהַפָּרִיץ הֻזְמַן לְכִנּוּס חָשׁוּב. לָאֵרוּעַ הִגִּיעוּ כָּל הַ'מִּי וָמִי' בָּאֲצֻלָּה הַפּוֹלָנִית. פְּרִיצִים, בַּעֲלֵי אֲחֻזּוֹת, דֻּכָּסִים. עַל סֵדֶר-הַיּוֹם עָמְדוּ נוֹשְׂאִים חֲשׁוּבִים בְּעִנְיְנֵי הַנְהָגַת הַמְּדִינָה, אַךְ הַשִּׂיחָה הִתְגַּלְגְּלָה גַּם לַנּוֹשֵׂא הַיְּהוּדִי.

הַסִּפּוּרִים הֵחֵלּוּ לִזְרֹם. כָּל אֶחָד מִמִּשְׁתַּתְּפֵי הַכִּנּוּס סִפֵּר עַל הַיְּהוּדִי 'שֶׁלּוֹ'. זֶה מְסַפֵּר כֵּיצַד רִמָּה אוֹתוֹ הַחוֹכֵר הַיְּהוּדִי; זֶה, כֵּיצַד מְפַגֵּר הַמּוֹזֵג הַיְּהוּדִי בַּתַּשְׁלוּמִים; וְהַפָּרִיץ שֶׁלָּנוּ מְסַפֵּר עַל הַדָּג.

שׂוֹנְאֵי-יִשְׂרָאֵל נִצְּלוּ אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת כְּדֵי לְשַׁסּוֹת אֶת הַנּוֹכְחִים בַּיְּהוּדִים, וּמַעֲשֵׂה שָׂטָן הִצְלִיחַ. הֻחְלַט עַל דַּעַת הַכֹּל, לְהוֹצִיא צַו-גֵּרוּשׁ לְכָל יְהוּדֵי הַמְּדִינָה. הַצַּו נִכְתַּב וְהוּכַן לְהַעֲבָרָה מִיָּד לְיָד כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יַחְתְּמוּ עָלָיו.

לְפֶתַע נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת. בַּפֶּתַח עָמַד פָּרִיץ לָבוּשׁ הָדָר. מַדָּיו נוֹצְצִים וּמְקֻשָּׁטִים בְּיַהֲלוֹמִים. הוֹפָעָתוֹ הָיְתָה מַרְשִׁימָה מְאוֹד וְעוֹרְרָה הִתְפַּעֲלוּת. הַפָּרִיץ הוּשַׁב בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן. לְאוֹת כָּבוֹד, הֻגַּשׁ לוֹ הַמִּסְמָךְ עַל מְנַת שֶׁיַּחְתֹּם עָלָיו רִאשׁוֹן.

בְּכֹבֶד רֹאשׁ הִבִּיט בַּנְּיָר הַכָּתוּב. "שְׁטֻיּוֹת!", קָרָא כְּשֶׁסִּיֵּם לְעַיֵּן בַּמִּסְמָךְ, "וְכִי בְּשֶׁל דְּבָרִים פְּעוּטִים וְחַסְרֵי-עֶרֶךְ אֵלֶּה בִּרְצוֹנְכֶם לְגָרֵשׁ אֶת הַיְּהוּדִים? הַאִם מַאֲמִינִים אַתֶּם שֶׁחוֹכְרִים נוֹצְרִים יַעֲשׂוּ אֶת הַמְּלָאכָה טוֹב יוֹתֵר? הֵם הֲרֵי יִשְׁתּוּ לְשָׁכְרָה וְיַטְבִּיעוּ אֶת כָּל נִכְסֵיכֶם בְּיַם שֶׁל שִׁכְרוּת. אֵין חוֹכְרִים נֶאֱמָנִים יוֹתֵר מִן הַיְּהוּדִים".

תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ נָטַל הָאָצִיל אֶת הַמִּסְמָךְ וּקְרָעוֹ לִגְזָרִים. אַחַר קָם, בֵּרֵךְ אֶת הַיּוֹשְׁבִים לְשָׁלוֹם, וְיָצָא מִן הָאוּלָם. הַנֶּאֱסָפִים קָפְאוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם. הָאֲסֵפָה נִנְעֲלָה וּגְזֵרַת הַגֵּרוּשׁ בֻּטְּלָה.

"מִיהוּ הָאָצִיל הַנִּכְבָּד שֶׁקָּרַע אֶת הַמִּסְמָךְ?", שָׁאַל בְּלַחַשׁ אַחַד הַפְּרִיצִים אֶת יְדִידוֹ הַקָּרוֹב. "הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ", עָנָה חֲבֵרוֹ. אַט-אַט הִתְבָּרֵר, שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַכִּיר אֶת הָאָצִיל שֶׁבִּקְּרָם לְפֶתַע וְסִכֵּל אֶת מְזִמָּתָם.

"הַאִם אַתָּה זוֹכֵר שֶׁסִּפַּרְתָּ לִי עַל מַזַּל דָּגִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם?", שָׁאַל הַפָּרִיץ אֶת הַדַּיָּג הַיְּהוּדִי שֶׁזֻּמַּן לַטִּירָה. "אָמַרְתָּ לִי שֶׁלֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יֵשׁ עֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִשְׁמֹר עַל עַמּוֹ. וּבְכֵן, אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ, אֶת אֱלֹקֵיכֶם!".

הַפָּרִיץ גּוֹלֵל בְּאָזְנֵי הַחוֹכֵר אֶת כָּל סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה בָּאָצִיל הַזָּר שֶׁהוֹפִיעַ לְפֶתַע בְּכִנּוּסָם, וְהִבִּיעַ אֶת הַשְׁעָרָתוֹ שֶׁהָיָה זֶה אֱלֹקֵי הַיְּהוּדִים בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

"אֶת אֱלֹקֵינוּ לֹא יָכֹלְתָּ לִרְאוֹת", חִיֵּךְ הַדַּיָּג, "אוּלָם לְפִי תֵּאוּר לְבוּשׁוֹ שֶׁל הָאָצִיל, כַּנִּרְאֶה שֶׁהָיָה זֶה מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי מִן הַמְּגִלָּה, שֶׁיָּצָא בִּ"לְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וְחוּר"...

פרשת השבוע - משפטים

bottom of page