''ויאמר ה'' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו''
כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע נאמר כאן ''בוא אל פרעה'' - ולא ''לך אל פרעה''? בעניין זה כותב רבי חנוך צבי מבנדין, חתנו של רבי יהודה ליב מגור (בעל ''שפת אמת''), בספרו ''יכהן פאר'': זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך: מדוע אומר ה'' למשה ''בוא אל פרעה'', ואינו אומר לו ''לך אל פרעה''? שהשם יתברך, כביכול, מרגיע את משה לקרא השליחות הקשה אל מלך מצרים ואומר לו: בוא אתי, ושנינו יחד נלך אל פרעה... הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק העיר על לשון הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: ''לך אל פרעה'', כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה'' יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי ''מלוא כל הארץ כבודו'' (ישעיה ו", ג"). משום כך קורא כאן ה" למשה: בוא אתי אל פרעה, והנני אתך בכל אשר תלך! על פסוק זה שבפתח הפרשה היה אומר הצדיק רבי יחיאל מיכל מתלמידי הבעל-שם-טוב: ''כי אני'' - האומר על עצמו ''אני'', בחינת אני ואפסי עוד; סימן הוא ש''הכבדתי את לבו'' - שאין לבו לב בשר, אלא חמת (=נאד) מלא דם, ככבד שבבטן האדם.
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים (י-כא)
על הפסוק בתהילים (קה, כח) שאמר שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אומר המדרש בשעה שהקב"ה רצה להביא את מכת חושך על ארץ מצרים נתייעץ עם המלאכים וכולם הסכימו למכה זו על מצרים, שנאמר שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, שכולם הסכימו פה אחד לזאת, ופרוש הדברים שהרי במכת חושך גילו בני ישראל את כל הכסף וזהב שהיו למצריים, ותבעו זאת מהם לאחר מכן בהשאלה, והמצרים נתנו להם בחפץ לב, כי אמרו אם היו רוצים לקחת זאת היו לוקחים בימי החושך ולא היינו מרגישים, לכן האמינו להם ונתנו להם ככל אשר בקשו, וכך יצאו ברכוש גדול מארץ מצרים, אמנם ריבוי כסף וזהב זה גרם להם לעשות את העגל, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, וא"כ אם יבואו מלאכי השרת לקטרג בעוון זה על בני ישראל יאמר להם הקב"ה שאין להם כל טענה, כי הם הסכימו במכת חושך ולא המרו דבריו של הקב"ה (וידבר יוסף).
''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך...וידעתם כי אני ה''
הכתוב מדגיש כאן, שאם ''תספר באזני בנך ובן-בנך'' - אם תעבירו את עלילות ה" על-פני שלושה דורות רצופים - שוב לא תיפסק מכם האמונה בה" וידיעת התורה והמצוות. וכן שנינו משמו של רבי יוחנן: ''כל שהוא תלמיד-חכם, ובנו תלמיד-חכם, ובן-בנו תלמיד-חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם'' (בבא מציעא פ''ה, ע''א). לפי רעיון זה, מתקשרת תחילת הפסוק שלפנינו (''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך'') עם דברי הסיום שבו: ''וידעתם כי אני ה".אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה ''ולמען''. בתחילת פרשת ''וארא'' נאמר: ''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך''; ובפרת ''עקב'' נאמר: ''ולמען תאריכו ימים על האדמה'' (דברים י''א, ט"). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו - זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה" לעמו. רבי יהושע מאוסטרובה, בעל ''תולדות אדם'', קושר כאן ראשיתו של הכתוב (''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך'') לדברי הסיום: ''וידעתם כי אני ה''. לדבריו, עלינו להפיק מכאן מוסר-השכל לחשיבות היתרה של חינוך הבנים. אם נחדיר בלב בנינו ובני-בנינו את ההכרה בגדולת ה בעולם - נתעלה גם אנו למדרגה גבוהה בידיעת ה" ויקוים בנו ''וידעתם כי אני ה".
''ושמרתם את המצות''
על כתוב זה שנינו במדרש מכילתא: אמר רבי יאשיה: אל תהי קורא ''את המצות'', אלא ''את המצוות''. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין (=דוחים ומשהים) את המצוות.
העיר על מדרש זה הצדיק רבי פנחס מקוריץ (מגדולי תלמידיו של הבעש''ט): כשם שמצה שהחמיצה - לו זו בלבד שאין באכילתה בפסח משום מצווה, אלא גם חייבים על כך עונש כרץ; כך עלינו לדעת, שכאשר מחמיצים מצווה כלשהי - לא רק מפסידים שכר מצווה, אלא גם נענשים על כך בעונש חמור מן השמים...
ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות (בא יב-יט)
שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ.
אל הגאון רבי יוסף שאול נתנזון הגיע יהודי מבוהל וביקש תיקון לחטאו.
"רבי, שתיתי בחג הפסח כוס של שכר, והרי זה חמץ גמור" אמר, וכאן החל לגולל לפני הרב את סיפורו. "בימי חול המועד פסח הגעתי אל הפריץ כדי לדון בעניני מסחר ולאחר שהתכבדתי מידי הגוי בכוס שכר - שכחתי כי פסח אתה וגמעתי את הכוס על תומה. מה אעשה?" בכה היהודי לפני הרב, "כיצד אכפר על חטאי?" שלחו רבי יוסף שאול אל רבי יהושע מבלז כדי שיתן לו תיקון על חטאו, וביקש מהיהודי שיבוא לומר לו מה היתה תשובתו של הרבי מבלז.
בהגיע היהודי אל הרבי מבלז סיפר לו שוב את מעשה החטא ובקול בוכים שאל שוב מה עליו לעשות כדי לכפר על חטאו. השיב לו הרבי: "עליך לעלות לארץ ישראל!"
כשמוע הגאון רבי יוסף שאול נתנזון את תשובת הרבי מבלז תהה היכן המקור לתשובה זו, ואכן כעבור זמן מה נודע לו מפי רבי יהושע מבלז המקור. במגילת איכה מבואר: מכיון שאכלו חמץ בפסח חיבים הם גלות. ואם כן, חייב יהודי זה, בשל אכילתו חמץ בפסח לגלות מביתו. ואם כך מוטב שיגלה לארץ הקודש... כששמע רבי יוסף שאול נתנזון תשובה זו הוסיף ואמר: "ראו כיצד הצדיקים בחכמתם ובהבנתם מבינים כל תג וסימן בתורה". בתורה, על המילה "ונכרתה" (שם יב -יט), שנכתבה אודות אוכל חמץ בפסח יש גרשיים, בעוד שבשאר המקומות בתורה בהם כתוב 'ונכרתה' אין גרשיים (גרשיים=גרוש, גר-שם), אין זה אלא בא לרמז התיקון לאכילת חמץ בפסח הוא גלות...
ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף (בא יב-כג)
ותמוה, הרי בפירוש כתוב: שמכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך" וא"כ מדוע אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" אלא ההסבר הוא: אמנם מכת בכורות היתה ע"י הקב"ה בעצמו, אבל הרי היו בלילה הזה גם מתות "טבעיות" אלו שהגיעה שעתן למות באותו לילה, ואומר הכתוב שבאותה לילה, לא יתן ה' למשחית לבוא אל בתיכם, כדי שלא לתת פתחון פה למצרים לומר, שגם בני ישראל ניגפו על ידי מכת בכורות. (הגר"א).
מאורי הדורות בראי הפרשה
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך... : ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו... : כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבולך" - מהיכן ידע משה שהמדובר במכת ארבה והרי הקב"ה לא הזכירה קודם? ר' שמשון מאוסטרופולי: התשובה טמונה בפסוק הראשון של הפרשה. "בא אל פרעה...למען שִתִי אֹתתי אלה בקרבו" – למען אשים אותיות של תיבת "בא" בקרבו, היינו בשם "פרעה". האות "ב" תבוא במקום האות "פ" שמוצא אחד להן מהשפתים, והאות "א" תהא במקום האות "ע" שמוצא שתיהן מהגרון, ובכך תתקבל תיבת "ארבה" (מעינה של תורה). "והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" – רבנו בחיי: מכאן שמניחין קודם תפילין של יד ואח"כ של ראש. שתפילין של יד הוא בבחינת "אות" ותפילין של ראש נקרא "זכרון", והאות הוא סיבת הזכרון. וחולצין קודם תפילין של ראש ואח"כ של יד, שאם יחלוץ קודם של יד, הרי שישאר הזכרון ואין זכרון אלא באות. "ולטוטפות בין עיניך" – כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים (של ראש ושל יד). ר' שמשון בר' פסח מאוסטרופולי ת"ח נודע ו"מקובל אלקי". כיהן ברבנות בפודוליה. קרובו של ר' יהושע בר' יוסף מקראקא [מחבר "מגיני שלמה"]. בגזירות חמלינצקי בשנת ת"ח (1648 למנינם), כשנוכח כי אין רחמים בגויים והמות עומד בפתח, אסף את בני קהילתו, התעטפו בטליתות, נשאו תפילה למרום, עד לרגע מותם על קדוש השם. מחיבוריו: מחנה דן (פירוש על הזהר), בן מנוח (פירוש על האידרות), שמש נגה, נזר אלהים, דן ידין ועוד.
מב"י
סיפורים לשבת
א'
בשנת תרפ''ג- 1923 עת שהה מרן ה'חפץ-חיים' זצ''ל בעיר וינה בירת אוסטריה לרגל השתתפותו בכינוס הגדול הראשון של אגודת ישראל, התאכסן בבית הנגיד ר' עקיבא שרייבר. על הבית צבאו אלפי אנשים אשר היה עז חפצם, לכל הפחות לראות את הרב ורק יחידי סגולה זכו להכנס אליו לתוך הבית בין הבאים היה גם עסקן מפורסם של היהדות החרדית באנגליה של אותם ימים אשר פנה בבקשה לר' עקיבא שרייבר שיאפשר לו להכנס לחדרו של 'החפץ-חיים' ולו לרגעים ספורים כי יש לו שאלה גורלית מאוד אשר כל חייו וכל עתידו תלויים בזה. נענה בעל האכסניה לעסקן הנ''ל כי העריך אותו ואת מעשיו הכבירים, והושיבו ליד השולחן אשר עליו סעד ה'חפץ-חיים' באותה שעה את סעודתו, והבטיח לו שמיד לאחר ברכת המזון יציג אותו לפני ה'חפץ-חיים' ויוכל לשטוח את שאלתו.
בינתיים החל ה'חפץ-חיים' כדרכו בקודש בעת הסעודה לומר את המזמור מתהילים, ''מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר'' וכשסיים בפסוק אחרון ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'' פנה אל העסקן הנ''ל (שאף פעם לא ראהו ולא שמע אודותיו) בביאור כדלהלן: ''פליאה עצומה היא על דוד מלך ישראל, איך זה אומר שטוב וחסד ירדפוהו, היתכן ששני הדברים האלה יהפכו לרודפים, הלא רוצח וחומס הם אלו הרודפים את האדם, אבל טוב וחסד?! התשובה היא שלפעמים נדמה לו לאדם שעסק הטוב והחסד נעשה לו כרודף ויורד לחייו וגוזל את זמנו היקר לו, מפריע בעסקיו וגורם לו הפסדים וכו' והיצר מפתהו לעזוב את עסק הטוב והחסד, ומה יעשה האדם אז? ולכן מייעצהו דוד המלך, שמע בני אפילו אם לדעתך הטוב והחסד רודפים אותך, אל תעזבם, אלא התפלל ל-ה' ש''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'' והיינו שיהיה לך רק כאלה רודפים ולא רודפים אחרים, כגון הצער הסבל ושאר יסורים רחמנא-לצלן, ויתפלל ל-ה' שיקויים בו ''ושבתי בבית ה' לאורך ימים''.(משום שמסבל אי אפשר לברוח, אבל אפשר לבחור בסבל של מצוות ומעשים טובים).כשסיים ה'חפץ-חיים' את ביאורו על הפסוק הנ''ל קם האורח כשכולו נרגש ופנה את בעל האכסניה רבי עקיבא שרייבר בברכת פרידה. בעל האכסניה הביע את תמיהתו לאורח שהתאמץ מקודם לקבל רשות כניסה ל-'חפץ-חיים' רק בכדי לשאול שאלת חיים גורלית והנה לפתע אין לו כל צורך בשאלה זו, אבל האורח שהרגיש בתמיהתו של ר' עקיבא ענה בבת צחוק על שפתיו כי ה'חפץ-חיים' נדרש לשאלתו בטרם שאל אותה, וטרם הספיק להרצות את שאלתו קיבל תשובה קולעת. והסביר את דבריו;
הוא העסקן הנ''ל הקים בעירו תלמוד תורה וקופת גמ''ח (גמילות חסדים) שניהל בעצמו. המוסדות והגמ''ח התפתחו יפה והעבודה בשני המישורים האלה גוזלים באמת את זמנו והוא נאלץ להזניח את עסקיו הפרטיים, והוא ורעיתו סובלים מזה עד, כדי כך שרעייתו דרשה ממנו במפגיע שימסור את הנהלת המוסדות הנ''ל לאחרים, והוא העסקן הוותיק הפועל לשם שמים מסרב לשמוע לבקשת אשתו. ומשום שלום-בית החליטו ביניהם למסור את הכרעת העניין לרב ה'חפץ-חיים', וכאשר יכריע כן יהיה. ועכשיו ששמע מפורש מפי ה'חפץ-חיים' כי ''אף טוב וחסד'' רודפים לאדם באמת ומפריעים לו בעסקיו הפרטיים, בכל זאת אל יזניחם וימשיך עסקו בהם'', קיבל תשובה מספקת לשאלתו הגורלית, ועתה ממהר הוא לבשר לרעייתו את הכרעת ה'חפץ-חיים' זצ''ל.
ב'
הַקְּרָב עַל נְהַר הַוִּיפְּרָז הָיָה קָשֶׁה. הַגֶּרְמָנִים יָדְעוּ כִּי אַחֲרֵי הַנָּהָר הַזֶּה בָּאִים הַוִּיסְטוֹלָה וּוַרְשָׁה, וְאַחֲרֵי וַרְשָׁה בָּאָה בֶּרְלִין! הֵם הֵקִימוּ בִּצּוּרֵי בְּטוֹן בִּשְׂפָתוֹ הַמַּעֲרָבִית שֶׁל הַנָּהָר, וּכְדֵי לְהַרְוִיחַ זְמַן הִשְׁאִירוּ כּוֹחוֹת קְטַנִּים גַּם בְּעֶבְרוֹ הַמִּזְרָחִי.
הַמְּשִׂימָה שֶׁהֻטְּלָה עַל חַיָּלֵי הַפְּלֻגָּה הַפּוֹלָנִית הָיְתָה לִכְבֹּשׁ תַּחֲנַת רַכֶּבֶת קְטַנָּה בְּצִדּוֹ הַמִּזְרָחִי שֶׁל הַנָּהָר. עֶמְדָּה זוֹ הָיְתָה חִיּוּנִית לְהוֹבָלַת הַגְּשָׁרִים הַטְּרוֹמִיִּים שֶׁהָיוּ נְחוּצִים לַפּוֹלָנִים כְּדֵי לַחְצוֹת אֶת הַנָּהָר. הַמְּשִׂימָה הַבָּאָה לְאַחַר כִּבּוּשׁ הַתַּחֲנָה הָיְתָה שִׁחְרוּר לוּבְּלִין, אַחַת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת בְּפוֹלִין.
חַיִּים שַׁפִּירָא, בַּחוּר יְשִׁיבָה שֶׁגֻּיַּס לַמַּאֲמָץ הַמִּלְחַמְתִּי, פִּקֵּד עַל כּוֹחַ וּבוֹ שְׁלֹשָׁה טַנְקִים, שֶׁנִּשְׁלַח לְאַגֵּף אֶת הַגֶּרְמָנִים מֵאָחוֹר. לְפִי הַמֵּידָע הַמּוֹדִיעִינִי, הַגֶּרְמָנִים לֹא הֶחְזִיקוּ טַנְקִים בַּצַּד הַמִּזְרָחִי. לָכֵן כְּשֶׁהוֹפִיעוּ פִּתְאוֹם מוּלוֹ חֲמִשָּׁה טַנְקִים עֲנָקִיִּים, הַהַפְתָּעָה הָיְתָה גְּדוֹלָה וְלֹא נְעִימָה כְּלָל.
הַקְּרָב הָיָה קָשֶׁה. הָיוּ נִפְגָּעִים מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים. לְבַסּוֹף הִצְלִיחוּ חַיָּלֵי הַפְּלֻגָּה לִגְבֹּר עַל הַגֶּרְמָנִים, לֹא-מְעַט בִּזְכוּת תּוּשִׁיָּתוֹ וְעֹז-לִבּוֹ שֶׁל חַיִּים, שֶׁהוֹסִיף לְהִלָּחֵם מֵהַטַּנְק שֶׁלּוֹ גַּם לְאַחַר שֶׁזֶּה סָפַג פְּגִיעָה שֶׁנָּטְלָה מִמֶּנּוּ אֶת כֹּשֶׁר הַתְּנוּעָה.
רֶגַע בְּטֶרֶם עָמַד הַטַּנְק לְהִתְפּוֹצֵץ, קָפַץ מִמֶּנּוּ וְאָז חָשׁ מַכָּה חֲזָקָה בְּעָרְפּוֹ. הוּא שָׁלַח אֶת יָדוֹ לִמְקוֹם הַכְּאֵב וְהִיא הִתְמַלְּאָה דָּם. קֹדֶם שֶׁאִבֵּד אֶת הַכָּרָתוֹ הִסְפִּיק לִלְחֹשׁ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".
הוּא הִתְעוֹרֵר עַל מִטַּת-שָׂדֶה צָרָה. כְּשֶׁהֵבִין שֶׁנִּפְצַע, הֵחֵל לְהָנִיעַ אֵיבָר אַחַר אֵיבָר כְּדֵי לְאַתֵּר אֶת מְקוֹם הַפְּצִיעָה. לְבַסּוֹף, כְּשֶׁנִּסָּה לְהָזִיז אֶת רֹאשׁוֹ, חָשׁ כְּאֵב חָרִיף. הוּא הוֹשִׁיט יָד וְחָשׁ בַּתַּחְבּוֹשׂוֹת שֶׁעָטְפוּ אֶת צַוָּארוֹ. "אַל תִּדְאַג, אֵינְךָ פָּצוּעַ קָשֶׁה", הִרְגִּיעָה אוֹתוֹ הָאָחוֹת. "לוּ הָיָה הַכַּדּוּר חוֹדֵר עוֹד מִילִימֶטֶר, הָיִיתָ מֵת אוֹ נִשְׁאָר מְשֻׁתָּק לְכָל יְמֵי חַיֶּיךָ".
חַיִּים הֻרְשָׁה לְשׁוֹטֵט בְּבֵית-הָרְפוּאָה. קְבוּצָה חֲדָשָׁה שֶׁל חַיָּלִים פְּצוּעִים הִגִּיעָה וְהוּא עָקַב אַחַר הַטִּפּוּל בָּהֶם. אָח אָסַף אֶת מַדֵּיהֶם הַמְּלֻכְלָכִים וְהִשְׁלִיךְ אוֹתָם עַל מַשָּׂאִית. פִּתְאוֹם הִכְּתָה בְּרֹאשׁוֹ הַמַּחְשָׁבָה: "הַתְּפִלִּין! הֵיכָן הַתְּפִלִּין וְהַתָּנָ"ךְ וְלוּחַ-הַשָּׁנָה הָעִבְרִי שֶׁהֶחְזִיק בְּכִיס מִכְנָסָיו?".
הוּא רָץ אֶל הָאָח וְשָׁאַל בְּבֶהָלָה לְאָן מוּבָלִים הַמַּדִּים. הָאִישׁ הֵשִׁיב, כִּי בְּמֶרְחַק כִּשְׁנֵי מִילִין מֵהַמָּקוֹם מֻפְעֶלֶת מִכְבָּסָה זְמַנִּית שֶׁבָּהּ מְכֻבָּסִים כָּל הַמַּדִּים. חַיִּים בִּקֵּשׁ אֶת רְשׁוּתוֹ לַעֲלוֹת לַמַּשָּׂאִית וּלְהִצְטָרֵף לַנְּסִיעָה, אֲבָל הָאָח דָּחָה אֶת הַבַּקָּשָׁה בְּתֹקֶף בְּאָמְרוֹ, כִּי חָל אִסּוּר חָמוּר עַל הַחוֹלִים לְהִתְקָרֵב לַמַּשָּׂאִית, מִשּׁוּם שֶׁהַכְּבִיסָה שֶׁבָּהּ מְזֹהֶמֶת.
לִבּוֹ שֶׁל חַיִּים נִשְׁבַּר. הַתְּפִלִּין שֶׁנָּשָׂא עִמּוֹ כָּל הַשָּׁנִים, וְשֶׁמֵּאָז בַּר-הַמִּצְוָה לֹא עָבַר עָלָיו יוֹם בְּלֹא שֶׁיַּנִּיחֵן – אָבְדוּ. הוּא הָיָה נָחוּשׁ בְּדַעְתּוֹ לְאַתְּרָן וִיהִי מָה.
לְיַד בֵּית-הָרְפוּאָה רָאָה תְּלַת-אוֹפַנּוֹעַ גֶּרְמָנִי. זֶה הָיָה כַּנִּרְאֶה 'שְׁלַל מִלְחָמָה' שֶׁל אַחַד הַקְּצִינִים אוֹ הָרוֹפְאִים. בַּסַּל הַצָּמוּד אֵלָיו הָיוּ כַּמָּה בַּקְבּוּקֵי וִיסְקִי וְרוֹבֶה אוֹטוֹמָטִי. אַף-עַל-פִּי שֶׁהָיָה לָבוּשׁ פִּיגָ'מָה שֶׁל בֵּית-הָרְפוּאָה, עָלָה חַיִּים בִּמְהִירוּת עַל הַמּוֹשָׁב וְיָצָא לְדַרְכּוֹ.
בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל שָׂדֶה הִבְחִין בְּתִימְרַת עָשָׁן סָמִיךְ וְהֵבִין כִּי זוֹ הַמִּכְבָּסָה הַמְּאֻלְתֶּרֶת. כְּשֶׁהִתְקָרֵב נוֹכַח שֶׁצָּדַק. סִיר גָּדוֹל עָמַד עַל הָאֵשׁ וּסְבִיבוֹ נֶעֶרְמוּ עֲרֵמוֹת שֶׁל מַדִּים. אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים, לוֹבְשֵׁי מַדִּים, הִשְׁרוּ אֶת הַבְּגָדִים בַּמַּיִם הָרוֹתְחִים.
חַיִּים מִהֵר אֲלֵיהֶם וְסִפֵּר לָהֶם כִּי יֵשׁ רִמּוֹן-יָד בְּכִיס הַמַּדִּים שֶׁלּוֹ וְכִי בָּא לְהַזְהִירָם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. הֵם גִּחֲכוּ. "אַתָּה חוֹשֵׁב אוֹתָנוּ לְטִפְּשִׁים? אֲנַחְנוּ בּוֹדְקִים אֶת הַכִּיסִים", אָמְרוּ.
חַיִּים לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא הִצִּיעַ בַּקְבּוּק וִיסְקִי לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם אִם יִמְצְאוּ אֶת מִכְנָסָיו. חִישׁ-מַהֵר חָדְלוּ הָאַרְבָּעָה מִכָּל עִסּוּק אַחֵר וְהִתְרַכְּזוּ בִּמְצִיאַת מִכְנָסָיו. עַד מְהֵרָה נִמְצְאוּ הַמִּכְנָסַיִם וּבְתוֹכָם הָאוֹצָר הַיָּקָר.
כְּשֶׁחָזַר לְבֵית-הָרְפוּאָה הִמְתִּין לוֹ חַיָּל זוֹעֵם. "זֶה הַסּוֹף שֶׁלְּךָ", צָעַק וְהִצְבִּיעַ עַל הָאוֹפַנּוֹעַ. "אַתָּה יוֹדֵעַ לְמִי זֶה שַׁיָּךְ? לַקּוֹלוֹנֶל, הַמְּנַתֵּחַ הָרָאשִׁי, דּוֹקְטוֹר קְרַבִיץ! בּוֹא אַחֲרַי!".
"דּוֹקְטוֹר קְרַבִיץ?", חָשַׁב חַיִּים, "הֲרֵי זֶה שֵׁם יְהוּדִי!". הוּא הֻבְהַל לְאֻרְוָה קְטַנָּה לְיַד אֹהֶל הַנִּתּוּחִים – לִשְׁכָּתוֹ שֶׁל הַמְּנַתֵּחַ הָרָאשִׁי. הַקּוֹלוֹנֶל נָתַן בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב וּבִקֵּשׁ הֶסְבֵּר לַשִּׁמּוּשׁ בָּאוֹפַנּוֹעַ וּלְהַעֲלָמַת בַּקְבּוּקֵי הַוִּיסְקִי. "הִשְׁאַרְתִּי בְּמִכְנָסַי תְּמוּנוֹת שֶׁל הוֹרַי וְהָיִיתִי חַיָּב לְמָצְאָן", שִׁקֵּר חַיִּים.
"תֵּן לִי לִרְאוֹתָן", דָּרַשׁ הַמְּנַתֵּחַ. חַיִּים נָבוֹךְ. הוּא אָמַר לוֹ כִּי יַרְאֶה לוֹ אוֹתָן בִּפְרָטִיּוּת. הַמְּנַתֵּחַ בִּקֵּשׁ מֵהַנּוֹכְחִים לָצֵאת מֵהַלִּשְׁכָּה.
בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת הוֹצִיא חַיִּים אֶת הַתְּפִלִּין וְהִנִּיחָן עַל הַשֻּׁלְחָן. "נָשָׂאתִי אוֹתָן עִמִּי בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַמִּלְחָמָה", אָמַר בְּהִתְרַגְּשׁוּת, "לֹא עָבַר עָלַי יוֹם מִבְּלִי לְהָנִיחָן. הָיִיתִי חַיָּב לְהָשִׁיבָן אֵלַי!".
הַמְּנַתֵּחַ הָרָאשִׁי הִבִּיט בַּתְּפִלִּין בִּדְמָמָה וּלְפֶתַע מָלְאוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. "גַּם אֲנִי נָהַגְתִּי לְהָנִיחַ תְּפִלִּין עַד גִּיל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה", מִלְמֵל. "אָבִי הָיָה חָסִיד, חַיָּט, וְרָצָה שֶׁאַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, אֲבָל אָז בָּאָה הַמַּהְפֵּכָה וַאֲנִי פָּנִיתִי לְלִמּוּדֵי רְפוּאָה".
הַקּוֹלוֹנֶל מָחָה אֶת דִּמְעוֹתָיו וְאָמַר: "עָתִיד הָיִיתָ לַחְזֹר לַחֲזִית בְּעוֹד שָׁבוּעַ, אֲבָל אֲנִי פּוֹקֵד עָלֶיךָ לָנוּחַ כָּאן שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת נוֹסָפִים. הַצָּבָא יוּכַל לְנַצֵּחַ בַּמִּלְחָמָה בִּלְעָדֶיךָ"...
ג'
זֶה הָיָה בַּתְּקוּפָה שֶׁהִרְבֵּיתִי לְבַקֵּר בַּמֶּרְכָּז הָרְפוּאִי אִיכִילוֹב בְּתֵל-אָבִיב, שֶׁבּוֹ נֻתַּח קְרוֹב-מִשְׁפַּחְתִּי נִתּוּחַ קָשֶׁה. לֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְהַבְחִין בָּאִישׁ שֶׁשָּׁכַב בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ. יְהוּדִי צָנוּם, בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים אוֹ הַשִּׁבְעִים לְחַיָּיו, שֶׁהַשֵּׂיבָה כְּבָר נִכֶּרֶת הֵיטֵב בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּבִזְקָנוֹ הַדָּלִיל.
שְׁנֵי דְּבָרִים מָשְׁכוּ אֶת תְּשׂוּמַת-לִבִּי: רֵאשִׁית, תָּמִיד – אֲבָל תָּמִיד! – מָצָאתִי אוֹתוֹ מְדַבֵּר אֶל מִישֶׁהוּ שֶׁעָמַד לְצִדּוֹ. לֹא מְשַׁנֶּה מִי הָיָה הַמַּאֲזִין – רוֹפֵא, אָחוֹת, אוֹ קְרוֹב-מִשְׁפָּחָה מִזְדַּמֵּן שֶׁל שָׁכֵן לַמִּטָּה – הוּא דִּבֵּר וְהַלָּה הִקְשִׁיב. הַדָּבָר הַשֵּׁנִי, מֵעַל לַפִּיגָ'מָה הָאֲחִידָה שֶׁלּוֹ, לָבַשׁ טַלִּית-קָטָן גְּדוֹלָה, צְהֻבָּה מִיֹּשֶׁן, שֶׁהִבְלִיטָה עוֹד יוֹתֵר אֶת מְמַדֵּי גּוּפוֹ הַכָּחוּשׁ.
כִּמְדֻמַּנִי שֶׁהַדָּבָר קָרָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן לְאִשְׁפּוּזוֹ שֶׁל קְרוֹב-מִשְׁפַּחְתִּי. כְּשֶׁבָּאתִי, לֹא עָמַד אִישׁ לְיַד מִטָּתוֹ וְהוּא בָּהָה נִכְחוֹ, כְּמַפְלִיג בְּהִרְהוּרָיו. אוּלָם כְּשֶׁהִבַּטְתִּי לְעֶבְרוֹ, הֵרִים אֶת יָדוֹ וְהִזְמִינַנִי לְהִכָּנֵס אֵלָיו. כָּךְ מָצָאתִי אֶת עַצְמִי עוֹמֵד לְיַד מִטָּתוֹ וּמְמַלֵּא אֶת תַּפְקִיד הַמַּאֲזִין שֶׁל הַמְּסַפֵּר הַבִּלְתִּי-נִלְאֶה.
"קוֹרְאִים לִי דָּנִיֵּאל ב'", הִצִּיג אֶת עַצְמוֹ, וּבְטֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְהַצִּיג אֶת עַצְמִי, הִמְשִׁיךְ בִּדְבָרָיו. "וַדַּאי אַתָּה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמְךָ מַדּוּעַ אֲנִי לוֹבֵשׁ אֶת הַטַּלִּית הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵעַל בְּגָדַי", אָמַר, וְלֹא הִמְתִּין לִתְשׁוּבָתִי. נִרְאֶה הָיָה כְּאִלּוּ עָבַר לְעוֹלָם אַחֵר. כָּל כֻּלּוֹ הָיָה שָׁקוּעַ בְּסִפּוּרוֹ:
"נַעַר צָעִיר הָיִיתִי לִפְנֵי פְּרֹץ מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה. גָּדַלְתִּי בְּבַיִת חֲסִידִי בְּהוּנְגַרְיָה. בִּהְיוֹתִי כְּבֶן חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁלָחוּנִי הוֹרַי מִן הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁאֶלְמַד מִקְצוֹעַ. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים הִתְמַסַּרְתִּי לְלִמּוּד הַמִּקְצוֹעַ, וּלְאַחַר-מִכֵּן עָזַבְתִּי שׁוּב אֶת הַבַּיִת, הַפַּעַם כְּדֵי לַעֲבֹד בְּאוֹתוֹ מִקְצוֹעַ וּלְסַיֵּעַ בְּאֶמְצָעוּתוֹ לְפַרְנָסַת הַבַּיִת.
אֶת מַרְבִּית יָמַי עָשִׂיתִי רָחוֹק מִן הַבַּיִת וְרַק מֵעֵת לְעֵת שַׁבְתִּי אֵלָיו לְבִקּוּרִים קְצָרִים. בְּכָל פַּעַם, כְּשֶׁיָּצָאתִי מִן הַבַּיִת לְדַרְכִּי, נוֹהֵג הָיָה אָבִי זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְלַוּוֹתֵנִי כִּבְרַת-דֶּרֶךְ וְלִלְחֹשׁ בְּאָזְנַי דִּבְרֵי חִזּוּק וְעִידוּד לְהֶמְשֵׁךְ הֲלִיכָה בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי נִמְצָא רָחוֹק מֵהַבַּיִת.
קְשָׁיִים רַבִּים וְהַרְפַּתְקָאוֹת לֹא-מְעַטּוֹת עָבְרוּ עָלַי, אַךְ בְּחַסְדֵי ה' הִצְלַחְתִּי לַעֲמֹד בְּכֻלָּם וְנִשְׁאַרְתִּי נֶאֱמָן לַחִנּוּךְ שֶׁקִּבַּלְתִּי וּלְמוֹרֶשֶׁת אֲבוֹתַי.
לְאַחַר פְּרֹץ הַמִּלְחָמָה גֻּיַּסְתִּי לַצָּבָא הַהוּנְגָרִי, שֶׁבִּתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת הָיָה כָּפוּף לְשִׁלְטוֹנוֹת גֶּרְמַנְיָה הַנָּאצִית. גַּם בִּהְיוֹתִי חַיָּל בַּצָּבָא הִשְׁתַּדַּלְתִּי בְּכָל מְאוֹדִי לִשְׁמֹר וּלְקַיֵּם אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה. אוּלָם הָיְתָה מִצְוָה אַחַת, שֶׁבִּגְלַל הַקַּלּוּת הַיַּחֲסִית בִּשְׁמִירָתָהּ, הִשְׁתַּדַּלְתִּי בִּמְיֻחָד לְהַקְפִּיד לְקַיְּמָהּ – הִיא מִצְוַת צִיצִית. כָּל שֶׁהָיָה עָלַי לַעֲשׂוֹת הוּא לִלְבֹּשׁ אֶת הַצִּיצִית מִתַּחַת לִבְגָדַי, מִבְּלִי שֶׁאִישׁ אֲפִלּוּ יֵדַע עַל כָּךְ, וְכָךְ נָהַגְתִּי.
לִקְרַאת סוֹף הַמִּלְחָמָה, עִם הִתְקַדְּמוּת כּוֹחוֹת הַצָּבָא הָרוּסִיִּים, לָחַמְתִּי מַמָּשׁ בְּקַו הַחֲזִית. בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה שָׂרַר מֶזֶג-אֲוִיר קַר בְּיוֹתֵר וּשְׁלָגִים כְּבֵדִים יָרְדוּ בָּאֵזוֹר שֶׁבּוֹ הֻצַּבְנוּ. יוֹם אֶחָד מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, אֲנִי וְקֹמֶץ חַיָּלִים, מְבֻדָּדִים לְגַמְרֵי בְּתוֹךְ מְעָרַת קֶרַח קְטַנָּה, בְּלֵב אֵזוֹר מֻשְׁלָג, לְלֹא מָזוֹן, לְלֹא מַיִם וּלְלֹא צִיּוּד מַתְאִים.
לָצֵאת הַחוּצָה לֹא יָכֹלְנוּ, בִּגְלַל הַסְּעָרָה הַקָּשָׁה שֶׁהִשְׁתּוֹלְלָה. מִצַּד שֵׁנִי, גַּם הִשָּׁאֲרוּת מְמֻשֶּׁכֶת בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה לֹא הָיְתָה מַבְטִיחָה בְּהַרְבֵּה. לֹא נוֹתַר לִי אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיִּשְׁלַח לָנוּ יְשׁוּעָה מְהִירָה.
פִּתְאוֹם שָׁמַעְנוּ קוֹלוֹת קְרֵבִים וּבָאִים. בַּתְּחִלָּה חָשַׁבְנוּ שֶׁאוּלַי הֵם כּוֹחוֹתֵינוּ, וְשָׂמַחְנוּ שֶׁאוּלַי הֵם יְחַלְּצוּנוּ. אוּלָם עַד מְהֵרָה הִתְבָּרֵר לָנוּ, כִּי טָעִינוּ מָרָה. הָיוּ אֵלֶּה חַיָּלֵי הָאוֹיֵב – הָרוּסִים.
כַּיָּדוּעַ, חַיָּלִים שֶׁנָּפְלוּ בַּשְּׁבִי בְּמִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם לֹא זָכוּ לִתְנָאִים מְשֻׁפָּרִים, בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה. מִטֶּבַע הַדְּבָרִים נִתְקַפְנוּ חֲרָדָה גְּדוֹלָה. נוֹסַף עַל כָּךְ, הָיִיתִי שָׁרוּי בְּמַצָּב שֶׁל חֻלְשָׁה וּתְשִׁישׁוּת כְּשֶׁהוּבֵאתִי עִם חֲבֵרַי לַמִּפְקָדָה הַקְּרוֹבָה שֶׁל הַצָּבָא הָרוּסִי. הִתְכּוֹנַנּוּ נַפְשִׁית לַבָּאוֹת: חֲקִירוֹת, עִנּוּיִים וּלְאַחַר-מִכֵּן הוֹצָאָה לְהוֹרֵג.
עִם הַגָּעָתֵנוּ לַמִּפְקָדָה הוּבֵאנוּ תְּחִלָּה לִבְדִיקָה אֵצֶל רוֹפֵא. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ תּוֹרִי לְהִבָּדֵק וְנִתְבַּקַּשְׁתִּי לִפְשֹׁט אֶת כְּתָנְתִּי, נִתְגַּלְּתָה הַצִּיצִית. קִוִּיתִי שֶׁהָרוֹפֵא לֹא רָאָה צִיצִית מִיָּמָיו וְלָכֵן גַּם לֹא יָבִין אֶת מַשְׁמָעוּתוֹ שֶׁל בֶּגֶד זֶה. אוּלָם הוּא יָדַע גַּם יָדַע. לְפֶתַע הִבִּיט עָמֹק לְתוֹךְ עֵינַי וְאָמַר, כִּמְעַט זָעַק – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!".
לִבִּי הָלַם בְּחָזְקָהּ וְרֹאשִׁי הִסְתַּחְרֵר. זוֹ הָיְתָה דַּרְכּוֹ לוֹמַר לִי כִּי הוּא יְהוּדִי. עָנִיתִי לוֹ בְּנִיעַ-רֹאשׁ קַל וּדְמָעוֹת הֵצִיפוּ אֶת עֵינַי וְאֶת עֵינָיו.
מֵאוֹתוֹ רֶגַע נְטָלַנִי הָרוֹפֵא תַּחַת חָסוּתוֹ. בְּעֶזְרַת קְשָׁרָיו הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אֶת עֲמִיתָיו הַחַיָּלִים שֶׁלֹּא לִנְגֹּעַ בִּי לְרָעָה. הוּא אַף דָּאַג לִי לְהַסְפָּקָה סְדִירָה שֶׁל תְּרוּפוֹת סוּלְפָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן הָיוּ עֲדַיִן חֲדָשׁוֹת וְלֹא נִתְּנוּ לְכָל אֶחָד, וַדַּאי לֹא לִשְׁבוּיֵי מִלְחָמָה. בִּזְכוּתוֹ, לְמַעֲשֶׂה, נִשְׁאַרְתִּי בַּחַיִּים".
בִּנְקֻדָּה זוֹ, כָּךְ נִרְאֶה, שָׁב דָּנִיֵּאל חֲזָרָה לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת. פִּתְאוֹם, כְּאִלּוּ נִזְכַּר שֶׁאֲנִי עוֹמֵד מוּלוֹ וּמַאֲזִין לוֹ, חִיֵּךְ אֵלַי וְאָמַר: "אַתָּה מֵבִין, מֵאָז וְעַד הַיּוֹם אֲנִי מַקְפִּיד לִלְבֹּשׁ אֶת הַצִּיצִית מֵעַל לִבְגָדַי. כָּךְ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְכָךְ כְּשֶׁאֲנִי כָּאן. אֲנִי גַּם מְקַיֵּם מֵעֵין נֶדֶר שֶׁנָּדַרְתִּי בְּלִבִּי, לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרִי זֶה לְכָל מִי שֶׁאֶפְגֹּשׁ וְשֶׁיֵּאוֹת לְהַאֲזִין לִי"...
ד'
ר' נָחוּם כְּבָר עָמַד לִסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי הָאַכְסַנְיָה שֶׁלּוֹ וְלִפְרֹשׁ לִמְנוּחַת לַיְלָה, כְּשֶׁבַּפֶּתַח הוֹפִיעַ פִּתְאוֹם הֵלֶךְ עָנִי. הָאִישׁ, שֶׁנָּשָׂא עַל גַּבּוֹ שַׂק מִטַּלְטְלִין וְנִרְאֶה הָיָה כְּמִי שֶׁכּוֹרֵעַ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. רַק עֵינָיו כְּאִלּוּ בִּקְּשׁוּ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה.
ר' נָחוּם לֹא הֵשִׁיב מֵעוֹלָם אֶת פָּנָיו שֶׁל אִישׁ רֵיקָם. עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה יְהוּדִי עָלוּב וּמִסְכֵּן, דֻּגְמַת זֶה שֶׁנִּצַּב לְפָנָיו כָּעֵת. בִּמְאוֹר-פָּנִים הִזְמִין אֶת הָאוֹרֵחַ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, וְעוֹד בְּטֶרֶם הִסְפִּיק זֶה לִפְצוֹת אֶת פִּיו, כְּבָר הֻגְּשָׁה אֶל הַשֻּׁלְחָן אֲרוּחָה חַמָּה וַעֲשִׁירָה.
בְּעוֹד הַהֵלֶךְ מֵשִׁיב אֶת נַפְשׁוֹ הָרְעֵבָה, מִהֵר ר' נָחוּם אֶל אֶחָד מֵחַדְרֵי הָאַכְסַנְיָה, וְהִצִּיעַ שָׁם מִטָּה עֲבוּר הָאוֹרֵחַ. "אֵין סָפֵק שֶׁרַק יְסַיֵּם אֶת סְעוּדָתוֹ, יִפֹּל שָׁדוּד עַל הַמִּטָּה וְיֵרָדֵם", הִרְהֵר בְּלִבּוֹ.
אֲבָל לְמַרְבֶּה הַפְתָּעָתוֹ, כַּאֲשֶׁר סִיֵּם הָאִישׁ לִסְעֹד אֶת לִבּוֹ, קָם מִמְּקוֹמוֹ, הוֹדָה לְר' נָחוּם עַל הַכְנָסַת הָאוֹרְחִים שֶׁנָּהַג בּוֹ, הֵרִים אֶת שַׂקּוֹ עַל כְּתֵפוֹ וּכְבָר הֵחֵל לִפְסֹעַ לְכִוּוּן הַדֶּלֶת. "לֹא", דָּחָה בְּשָׂפָה רָפָה אֶת הַצָּעָתוֹ שֶׁל ר' נָחוּם, "לֹא אוּכַל לְהִשָּׁאֵר כָּאן לָלוּן, עָלַי לְהַגִּיעַ עוֹד הַלַּיְלָה אֶל הָעִיר הַסְּמוּכָה", אָמַר וְהִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו.
רַחֲמָיו שֶׁל ר' נָחוּם נִכְמְרוּ עַל הַמִּסְכֵּן שֶׁנֶּאֱלַץ, מִטַּעַם מִסְתּוֹרִי, לְהַמְשִׁיךְ וּלְכַתֵּת אֶת רַגְלָיו בִּשְׁעַת לַיְלָה זוֹ. "שֶׁמָּא זָקוּק אַתָּה לִמְעַט כֶּסֶף?", הִצִּיעַ בַּעֲדִינוּת.
"לֹא, תּוֹדָה, אֵינֶנִּי זָקוּק לְכֶסֶף", הֵשִׁיב הַהֵלֶךְ בְּפַסְקָנוּת. "יֵשׁ לִי כָּל טוּב וּמְאוּם לֹא חָסֵר לִי".
תְּחוּשַׁת הָרַחֲמִים שֶׁהִתְעוֹרְרָה קֹדֶם בְּלִבּוֹ שֶׁל ר' נָחוּם הִתְעַרְבְּבָה עַתָּה בִּתְהִיָּה. לְרֶגַע חָלַף בּוֹ הִרְהוּר, שֶׁמָּא מַר גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָאִישׁ שִׁבֵּשׁ אֶת דַּעְתּוֹ. נִרְאָה שֶׁהַבָּעַת פָּנָיו הִסְגִּירָה אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו, שֶׁכֵּן הַהֵלֶךְ פָּנָה אֵלָיו פִּתְאוֹם וְאָמַר: "רוֹאֶה אָנֹכִי כִּי תָּמֵהַּ אַתָּה עַל דְּבָרַי, וְאוּלַי אַף חוֹשֵׁשׁ אַתָּה שֶׁמָּא נִשְׁתַּבְּשָׁה דַּעְתִּי. לֹא וָלֹא. אִם תִּרְצֶה, אֲסַפֵּר לְךָ אֶת סִפּוּרִי".
שְׁתִיקָתוֹ שֶׁל ר' נָחוּם נִתְפָּרְשָׁה עַל-יְדֵי הָאוֹרֵחַ כְּאוֹת עִידוּד, וְהוּא פָּתַח בְּסִפּוּרוֹ:
"אָכֵן, כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי, מְאוּמָה לֹא חָסֵר לִי. בַּעַל-בַּיִת מְכֻבָּד אֲנִי, תּוֹשַׁב עִיר פְּלוֹנִית. כָּל יָמַי הִשְׁתַּדַּלְתִּי לַעֲבֹד אֶת קוֹנִי בְּיֹשֶׁר. אֲבָל יוֹם אֶחָד נִכְשַׁלְתִּי בְּעָווֹן נוֹרָא בְּיוֹתֵר, שֶׁעַד הַיּוֹם טוֹרֵד אֶת שַׁלְוָתִי.
"הָיָה זֶה כַּאֲשֶׁר גִּלִּיתִי, כִּי מִמְּגֵרַת שֻׁלְחָנִי נֶעֱלַם סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל. חֲשָׁדִי נָפַל עַל הַמְּשָׁרֶתֶת הַיְּהוּדִיָּה שֶׁהִתְגּוֹרְרָה בְּבֵיתֵנוּ וְשֶׁיָּדֶיהָ שָׁלְטוּ בְּכָל פִּנָּה בַּבַּיִת. כְּכָל שֶׁהִרְהַרְתִּי בַּדָּבָר, כֵּן הִתְעַצֵּם הַחֲשָׁד, וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי אֵיתָן בְּדַעֲתִי, קָרָאתִי לָהּ וּבִקַּשְׁתִּי כִּי תַּחְזִיר אֶת הַכֶּסֶף שֶׁגָּנְבָה. הַמְּשָׁרֶתֶת פָּרְצָה בִּבְכִי וְטָעֲנָה כִּי אֵין לָהּ שׁוּם מֻשָּׂג עַל הַכֶּסֶף שֶׁנֶּעֱלַם וְכִי חוֹשֵׁד אֲנִי בִּכְּשֵׁרִים. אוּלָם חֲשָׁדִי גָּבַר וְהָלַךְ. כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהִיא מְסָרֶבֶת לְהוֹדוֹת בַּגְּנֵבָה, סִלַּקְתִּי אוֹתָהּ מִבֵּיתִי.
"הַנַּעֲרָה עָזְבָה אֶת הַבַּיִת וְשָׁבָה בְּבֹשֶׁת-פָּנִים וּבְבִזְיוֹנוֹת לְבֵית הוֹרֶיהָ. הָאֵרוּעַ פָּגַע בָּהּ קָשׁוֹת. הִיא שָׁקְעָה בְּדִכָּאוֹן, וְכַעֲבֹר זְמַן-מָה חָלְתָה וּמֵתָה. רַבִּים רָאוּ בְּכָךְ אוֹת מִשָּׁמַיִם עַל חֵטְא הַגְּנֵבָה שֶׁחָטְאָה.
"אֲבָל יוֹם אֶחָד נִתְגַּלְּתָה לִי הָאֱמֶת הַמָּרָה". הָאִישׁ נָשַׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְקוֹלוֹ רָעַד. "עָרַכְתִּי סֵדֶר בִּנְיָרוֹתַי, וּלְפֶתַע מָצָאתִי אֶת צְרוֹר הַכֶּסֶף בִּשְׁלֵמוּתוֹ, מֻנָּח בֵּין הַנְּיָרוֹת. לִבִּי נָפַל בְּקִרְבִּי. חַשְׁתִּי רִגְשׁוֹת-אַשְׁמָה נוֹרָאִים, עַל שֶׁחָשַׁדְתִּי בְּנַעֲרָה כְּשֵׁרָה וְגָרַמְתִּי לְמוֹתָהּ בְּטֶרֶם עֵת.
"בַּצָּר לִי פָּנִיתִי אֶל מוֹרִי וְרַבִּי, הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מֵפְּרִימִישְׁלַאן. סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת כָּל הַסִּפּוּר. לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֶת הַדְּבָרִים, הֵלִיט אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְשֶׁקַע זְמַן רַב בְּמַחְשָׁבוֹת. כְּשֶׁנֵּעוֹר מֵהִרְהוּרָיו, נָעַץ בִּי מַבָּט שֶׁפִּלֵּחַ אֶת כִּלְיוֹתַי וְאָמַר, שֶׁרַשַּׁאי אֲנִי לִבְחֹר אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה מִבֵּין שָׁלֹשׁ חֲלוּפוֹת: אַחַת – לְהִסְתַּלֵּק הַשָּׁנָה מִן הָעוֹלָם; שְׁנִיָּה – לִסְבֹּל יִסּוּרִים קָשִׁים בְּמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים; שְׁלִישִׁית – לָצֵאת לְגָלוּת לְמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
בָּחַרְתִּי בַּגָּלוּת, וְאָז הוֹסִיף הָרַבִּי שְׁלֹשָׁה תְּנָאִים: שֶׁלֹּא אֲבַקֵּשׁ בְּפֵרוּשׁ נְדָבָה מֵאִישׁ, שֶׁאֶסְתַּפֵּק בִּסְעוּדָה אַחַת בְּיוֹם, וְשֶׁלֹּא אָלוּן בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁהִיתִי בַּיּוֹם. קִבַּלְתִּי עָלַי אֶת הַכֹּל בְּאַהֲבָה, וְהָרַבִּי בֵּרְכַנִי שֶׁאֶזְכֶּה לְהַשְׁלִים אֶת תְּשׁוּבָתִי. הוּא בִּקְּשַׁנִי לָסוּר אֵלָיו בְּתֹם שְׁלֹשׁ שְׁנוֹת הַגָּלוּת.
"וְכָךְ, כְּבָר שְׁנָתַיִם אֲנִי נָע וְנָד בָּאָרֶץ, הַרְחֵק מֵאִשְׁתִּי וּמִיְּלָדַי הַקְּטַנִּים, וְכֻלִּי תְּפִלָּה שֶׁתְּשׁוּבָתִי תִּתְקַבֵּל לִפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם", סִיֵּם הָאִישׁ אֶת סִפּוּרוֹ.
הוּא הֵישִׁיר מַבָּט לְעֵבֶר ר' נָחוּם, כִּמְבַקֵּשׁ לַעֲמֹד עַל תְּגוּבָתוֹ, וְהִמְשִׁיךְ: "לֹא מִכְּבָר הִגִּיעָה אֵלַי הַשְּׁמוּעָה הַמָּרָה עַל הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁל מוֹרִי וְרַבִּי, הַצַּדִּיק מֵפְּרִימִישְׁלַאן. עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד אוּכַל לְמַלֵּא אֶת הוֹרָאָתוֹ. אַךְ שָׁמַעְתִּי כִּי בָּעִיר צַאנְז הַסְּמוּכָה יוֹשֵׁב צַדִּיק גָּדוֹל, רַבִּי חַיִּים מִצַּאנְז. הֶחְלַטְתִּי לִפְנוֹת אֵלָיו וּלְבַקֵּשׁ אֶת עֲצָתוֹ, וְעַתָּה אֲנִי בְּדַרְכִּי אֵלָיו". הָאִישׁ סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו וְנֶעֱלַם בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה.
חָלְפוּ חֳדָשִׁים אֲחָדִים. יוֹם אֶחָד עָצְרָה לְיַד הָאַכְסַנְיָה כִּרְכָּרָה מְפֹאֶרֶת, וּמִתּוֹכָהּ יָרַד סוֹחֵר הֲדוּר-לְבוּשׁ. ר' נָחוּם זִהָה בּוֹ מִיָּד אֶת הַהֵלֶךְ הֶעָנִי שֶׁסֵּרֵב לְקַבֵּל בִּשְׁעָתוֹ נְדָבָה.
עַתָּה סִפֵּר לוֹ הָאִישׁ אֶת סוֹפוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר: כְּשֶׁהִגִּיעַ לְצַאנְז וְנִכְנַס לְחַדְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, עוֹד בְּטֶרֶם פָּצָה אֶת פִּיו, פָּנָה אֵלָיו ר' חַיִּים: "גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם. גַּם לְאַחַר מוֹתָם הֵם אֵינָם עוֹזְבִים אֶת צֹאן מַרְעִיתָם. רַשַּׁאי אַתָּה לָשׁוּב לְבֵיתְךָ, כִּי רַבִּי מֵאִיר מֵפְּרִימִישְׁלַאן עוֹרֵר עָלֶיךָ רַחֲמִים וּתְשׁוּבָתְךָ כְּבָר נִתְקַבְּלָה".
