''ויקחו לי תרומה'' (כה - ב)
כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ויקחו לי תרומה. (תנא דבי אליהו)

התנאי הראשון להשראת השכינה בעולם שפל זה הוא, ביטול עצמי. אם אדם מבטל את עצמו לחלוטין בפני רצון השם, אז מסוגל הוא לזכות לגלוי שכינה. כפי שאומר הנביא: ''השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי... ואל זה אביט על עני ונכה רוח וחרד על דברי'' (ישעיה סו) – כלומר, הודות ל''עני ונכה רוח'' המבטל עצמו בפני דבר ה', אפשר לבנות בית ומקום מנוחה שבו תהיה התגלות השכינה, במידה עצומה, יותר מבכל מקום אחר בעולם.

לפיכך, כיון שאמרו ישראל ''נעשה ונשמע'' וביטלו לגמרי אם רצונם ודעתם בפני רצון השם, עוד לפני ששמעו מה נדרש מהם, זכו לכך שיצטוו לעשות משכן ושיתקיים בהם ''ושכנתי בתוכם''...

''ויקחו לי תרומה מאת כל איש'' (כה - ב)
לי לשמי. (רש''י)
בעל שפת אמת ז''ל היה אומר על הכתוב: ''לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות'' (חגי ב-ח) – כלום צריך השם יתברך להתפאר בכך שהכסף והזהב שלו הם, וכי מה אינו שלו? אלא כך הוא פשוטם של דברים: השם יתברך אומר להם לישראל, שמשימתם היא לעשות את הכסף והזהב כך שיהיו ''לי'' – להגביהם אלי על ידי קיום מצוות ומעשים טובים...

חכמינו אמרו: ''צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם'', וקשה להבין, איך יאה לצדיקים לחבב כל כך את הממון? אמר על כך רבה של לובלין, הגאון מהר''מ שפירא ז''ל: הצדיקים יודעים כמה פעולות טובות אפשר לפעול בממון; להחיות בו נפשות, להחזיק בני תורה, להקים מוסדות תורה – דברים שאי אפשר לעשותם בעזרת הגוף בלבד; ולפיכך מחבבים הם את הממון יותר מגופם. לעומת זה, בעלי התאווה שמבזבזים את כל ממונם רק לשם תענוגות הגוף, הרי לגביהם כל עצם הממון אינו אלא בשביל הגוף, וממילא חביב עליהם גופם יותר מממונם...

כשנוטל אדם מישראל מקצת מתבואתו ומעלה במחשבתו, שזה יהיה תרומה לה', הרי זה נעשה קודש, שכן המחשבה לשם שמים מביאה קדושה על כך (תרומה נטלת במחשבה). כך גם כאן, משנצטברו כל הרצונות הטובים והמחשבות הנדיבות של בני ישראל בשעת נתינת התרומות, נוצרה מזה קדושה עצומה של משכן בעל מידה גדולה של השארת השכינה. הכסף והזהב עשו את חיצוניותו של המשכן, ואילו המחשבות והרצונות הטובים של בני ישראל יצרו את פנימיותו – את קדושת המשכן. (ספרים קדושים)

אם אדם נותן לשם שמים אינו נותן אלא לעצמו, שכן השמים אינם זקוקים לכך, אלא לזכותו של האדם הוא. אם כן הרי נתינה זו אינה אלא לקיחה... (ליקוטי שפת אמת)

''ויקחו לי תרומה מאת כל איש'' (כה - ב)
לי לשמי. (רש''י)
הרבי מקוצק היה אומר: ''ויקחו לי, לשמי – תרומה'' – שתקחו את שמי כשהוא מורם ונבדל מן העולם הזה... בעל שפת אמת ז''ל היה אומר על הכתוב: ''לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות'' (חגי ב-ח) – כלום צריך השם יתברך להתפאר בכך שהכסף והזהב שלו הם, וכי מה אינו שלו? אלא כך הוא פשוטם של דברים: השם יתברך אומר להם לישראל, שמשימתם היא לעשות את הכסך והזהב כך שיהיו ''לי'' – להגביהם אלי על ידי קיום מצוות ומעשים טובים...

חכמינו אמרו: ''צדיקים ממונם חביב עלעהם יותר מגופם'', וקשה להבין, איך יאה לצדיקים לחבב כל כך את הממון? אמר על כך רבה של לובלין, הגאון מהר''מ שפירא ז''ל: הצדיקים יודעים כמה פעולות טובות אפשר לפעול בממון; להחיות בו נפשות, להחזיק בני תורה, להקים מוסדות תורה – דברים שאי אפשר לעשותם בעזרת הגוף בלבד; ולפיכך מחבבים הם את הממון יותר מגופם. לעומת זה, בעלי התאווה שמבזבזים את כל ממונם רק לשם תענוגות הגוף, הרי לגביהם כל עצם הממון אינו אלא בשביל הגוף, וממילא חביב עליהם גופם יותר מממונם... כשנוטל אדם מישראל מקצת מתבואתו ומעלה במחשבתו, שזה יהיה תרומה לה', הרי זה נעשה קודש, שכן המחשבה לשם שמים מביאה קדושה על כך (תרומה נטלת במחשבה). כך גם כאן, משנצטברו כל הרצונות הטובים והמחשבות הנדיבות של בני ישראל בשעת נתינת התרומות, נוצרה מזה קדושה עצומה של משכן בעל מידה גדולה של השארת השכינה. הכסף והזהב עשו את חיצוניותו של המשכן, ואילו המחשבות והרצונות הטובים של בני ישראל יצרו את פנימיותו – את קדושת המשכן (ספרים קדושים).

(יקר מפז)
''מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'' (כה - ב)
באמת הרי הכסף והזהב של השם יתברך הם – ''לי הכסף ולי הזהב נאם ד''' – ואין אדם נותן כלל משלו. מה שבאמת הוא נותן, הרי זה רצונו הטוב ונדיבות לבו בשעת נתינת הממון, שהם של עצמו. ואילו זה שנותן לא בלב שלם ובלא נדיבות, איננו נותן ממילא מאומה, לפי שהממון אינו שלו ורצון גם כן אין לו.

הוא אשר אמר הפסוק: ''מאת כל איש אשר ידבנו לבו'' – רק מזה שנותן מתוך רצון טוב ונדיבות הלב – ''תקחו את תרומתי'' ממנו אתם לוקחים משהו, ואילו מאלה שאין לבם נודבם אינכם לוקחים מאומה...

(תורת משה)
השראת השכינה על בני ישראל, שצריכה היתה לבוא על ידי המשכן, לא היתה יכולה לבוא אלא על ידי אהבה מוגברת מצד ישראל ורצון עז להתדבק באלוהות. אהבה אינה יכולה לבוא על פי צו ופקודה, כי אם מתוך רצון טוב עצמי, ולפיכך היה הכרח בהתרמה חפשית – ''כל איש אשר ידבנו לבו'' – ולא הטלת חובה. (הגה''ק בעל אבני נזר מסוכטשוב ז''ל)

מלכתחילה לא כפו על איש לתת, אלא מי שרצה לנדב היה מנדב. אולם, לאחר שכבר נדב איש את נדבתו, היו מוציאים זאת ממנו אפילו בכפיה – ''תקחו את תרומתי'' – שכן ''אמירה לגבוה כמסירה להדיוט'', ומרגע שהבטיח את תרומתו הרי זה נדר וזוהי כבר ''תרומתי'' – של השם יתברך... (צמח דוד)

''זהב וכסף ונחשת'' (כה - ג)
בעל החתם סופר ז''ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה: ז' – היום השביעי, שבת; ה' – היום החמישי בשבוע; ב' – יום שני בשבוע; כ' – כפורים; ס' – סוכות; פ' – פסח, פורים; נ' – נרות (חנוכה)1 ח' – חודש (ובכלל זה גם ראש השנה, שגם הוא ראש חודש); ש' – שבועות, שמיני עצרת, שמחת תורה; ת' – תענית.

ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא...

''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' (כה – ח)
מתחילה ציווה השם יתברך על מלאכת המשכן ורק לאחר מכן, בפרשת כי תשא, ציווה על יום השבת: ''אך את שבתותי תשמורו''. ואילו כאשר חזר משה על כך לפני בני ישראל, בפרשת ויקהל, מסר להם תחילה מצוות שמירת שבת ואחר כך מצוות מלאכת המשכן?

ברם, אפשר לתרץ כך: שבת היא בבחינת ''כבוד המקום'' – שניתנה כדי לחוג את יום מנוחתו של השם יתברך בתור יום מנוחה וקדושה, ולהעיד על מעשה בראשית, שהוא ברא את השמים והארץ. לעומת זאת המשכן הוא בבחינת ''כבוד ישראל'', שבא להעיד על ישראל שהם ''גוי אחד בארץ'', כי ירד השם יתברך ממרומיו והשרה את שכינתו עליהם. לפיכך הקדים השם יתברך את מלאכת המשכן לפני השבת, כדי להוכיח בכך, שהוא מקדים כבודם של ישראל לכבוד עצמו. אבל משה רבנו הקדים שבת לפני מלאכת המשכן, לפי שאצלנו צריך כבוד המקום להיות קודם לכבוד ישראל. (כלי יקר)

"מלבד עולת הבוקר".
מלבד ר"ת: מלוה לעני בשעת דחקו. לומר לך: אדם העושה זאת כאילו הקריב עולת הבוקר.

ביום שנברא אדם הראשון, אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונגמול חסד עם האדם. שעל מידה זו העולם עומד. ואמר הקב"ה: חביבה גמילות חסדים יותר מעולות וזבחים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". וגמילות חסדים אפשר לעשות בין לעשיר בין לעני, בין לגדול ובין לקטן ובין לחיים למתים.

פעם אחת בשנת בצורת כשלא ירדו גשמים גזרו הרבנים על תענית ציבור. אמר הרב- בני התמלאו רחמים אלו על אלו (דהיינו לדאוג למחסור העניים) וגם הקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

אצל ר' נתן מצ'רנוביל היה ידוע שאדם עני יכול לשהות עמו שעה ארוכה ולשיח את כל אשר בליבו בעוד שעם העשירים היה מקצר ביותר. שאלוהו פעם לפשר הדבר, ענה להם שהרי כך דרכו של הקב"ה שנאמר "כי יעמוד לימין אביון" ונאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

הממון נקרא "דמים" ללמד מידותיו של הקב"ה, שאם חטא האדם ונגזרה גזירה על נפשו התלויה בדם שבגופו, הרי הוא יכול לפדות עצמו בממון שנקראו גם כן דמים, דם תחת דם דם הממון כנגד דם הגוף, ומתכפר לו שנאמר צדקה תציל ממות.

במהפיכת סדום אנו רואים את גודל חרון אף ה' כלפי עיר או קהילה שמונעת עצמה מעשיית צדקה וחסד עם הענים. וידוע המעשה בסדום שנערה אחת נתנה פת לחם לעני ודנו אותה למיתה משונה, שמרחו את גופה בדבש ונתנו אותה לפני דבורים שעקצו אותה עד שמתה. מזה לומדים שצריך תמיד שהעינים והלב יהיו פתוחים לצרכי העניים.

לא די בכך שהאדם עצמו נותן צדקה, אלא עליו לעורר גם את הזולת ולומר לו: "פתח תפתח את ידך". וזה גם משמעו של דרשת חז"ל: "כבד את ה' מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך". שחייב אדם לתת צדקה לא רק מהונו אלא גם מגרונו כלומר בדיבור, בדברי התעוררות שמביאים גם את האחרים לידי נתינה.

צדק צדק תרדוף: "צדק צדק" גימטריה שווה: "למשיח" שבזכות הצדקה נזכה לביאת המשיח. שנאמר: "בצדקה תכונני". פירוש אחר: המילה "צדק" נכפלה פעמים לרמוז למי שנותן צדקה במהירות חשובה היא כשתי צדקות

''ועשו ארון... אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו'' (כה – י)

כל אמות הארון שבורות הן שתים וחצי, אחת וחצי. זה בא לרמז, כי תלמיד חכם חייב להיות שבור בעיני עצמו;עליו לדעת, כי עדיין עומד הוא במחצית הדרך וטרם הגיע אל השלימות..(הגאון נתן אדלר ז''ל) זה בא לרמז גם, כי לעולם אי אפשר ללמוד את התורה עד תומה, כי היא ''ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים''. כל כמה שלומדים בה, אין מגיעים אלא עד החצי... (פרדס יוסף)

ועשו ארון ועצי שטים (תרומה כה-י)
בכל כלי המשכן נאמר ועשית, ואילו בארון שבו היו מונחים לוחות ושברי לוחות נאמר ועשו לשון רבים, והרמז בזה שהרי הארון רומז לתורה, ז"א שבענין לימוד התורה אין האדם יכול לפטור את עצמו ולהטיל זאת על אחרים, אלא הוא בעצמו חייב בעסק התורה, וזהו ועשו ארון, שכולם חייבים בלימוד ובעסק התורה, ועל דרך שאמרו במשנה באבות שלושה כתרים הם כתר כהונה כתר מלכות וכתר תורה, שכתר מלוכה וכהונה רמוזים בענין של מזבח ושולחן, שרק איש מזרע אהרון או מזרע המלוכה יוכל לזכות בזה, אבל כתר תורה מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו ועשו ארון עצי שטים שכולם יבואו ויעסקו בתורה. ועוד נראה לרמוז בלשון רבים שנאמר ועשו, שהרי לא כל אחד זוכה לשבת ולעסוק בתורה יומם ולילה, אלא יש שתומכים בלומדי התורה ומחזיקים בה בבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה, וזהו בבחינת ועשו לשון רבים (וידבר יוסף).

''ועשית עליו זר זהב סביב'' (כה – יא)
זכה נעשית לו זר, לא זכה – זרה הימנו. (יומא ע''ב)
אדם מישראל הלומד תורה, אם הוא ירא שמים, בעל מדות טובות ואהוב על הבריות – נעשית לו התורה נזר ועטרה, היא מפארת אותו, והכל אומרים כי התורה היא אשר עידנה אותו במעשים ובמדות. אבל אם איננו ירא שמים, אינו מצטיין במדות ובלתי אהוב על הבריות – על כורחה נעשית התורה זרה לו ומשתכחת הימנו. שכן על ידי ידיעתו בתורה מתהלל כבוד התורה, כיון שאומרים הבריות: ''ראו פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו'', וטופלים את האשמה על התורה; הרי כדי להציל את כבודה וחשיבותה, מוכרחה היא להשתכח הימנו ולהיעשות זרה לו. (אבני אזל)

''מבית ומחוץ תצפנו'' (כה – יא)
כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. (יומא ע''ב)
במסכת ברכות (כח) מסופר שכשהיה רבן גמליאל נשיא הכריז ואמר, שכל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רק כאשר עברה הנשיאות לידי רבי אליעזר בן עזריה, סולק ''שומר הפתח'' מדלת בית המדרש וניתנה רשות לכל מי שרצה בכך, להכנס וללמוד תורה. ואמנם עד מהרה נתווספו ארבע מאות ספסלים בבית המדרש. קשה איפוא להבין, מי היה זה אותו ''שומר הפתח'', שהיה מסוגל להבחין בכל תלמיד אם תוכו כברו? הרי לשם כך עליו להיות יודע מחשבות? אמר על כך הרבי הזקן מסדיגורה ז''ל: באמת נסגרו דלתות בית המדרש על מנעול ולא ניתן לאיש להכנס. אולם, התלמיד שרצה במלוא הרצינות והשאיפה הפנימית להכנס וללמוד תורה, היה נוקט בכל האמצעים והפעולות, היה פורץ גדרות וחותר חתירות, כדי לחדור פנימה (כגון הלל, שעלה על גג בית המדרש ושמע דברי תורה דרך הארובה). ואם עשה התלמיד הכל כדי שיוכל להכנס, הרי זו ההוכחה הברורה ביותר כי תוכו כברו...

עוד תירוץ על כך אומרים בשם האדמו''ר רא''מ מגור ז''ל, כי עצם כרוזו וציוויו של רבן גמליאל, היה שומר הפתח, תלמיד שלא הרגיש עצמו כשר בתכלית וראוי להכנס, היה מתיירא ולא היה נכנס כלל, אף כי הדלת היתה פתוחה...

מאורי הדורות בראי הפרשה
"ועשית את-המזבח עצי שטים" (כז/א): מדרש תנחומא: מהו "מזבח"? מ' מחילה, ז' זכות, ב' ברכה, ח' חיים..."עצי שטים" הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן. דבר אחר, שטים, ש' שלום, ט' טובה, י' ישועה, מ' מחילה.

ר' יעקב בן ר' אשר [ריב"ה]: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש, ר' אשר בן יחיאל. מחמת המציק, עבר בשנת 1303 יחד עם אביו ומשפחתו לספרד. מחיבוריו: קיצור פסקי הרא"ש, בעל הטורים, הבנוי מד' חלקים: א. אורח חיים ב. יורה דעה ג. אבן העזר ד. חושן ומשפט. ומכאן בא קיצור שמו ריב"ה- ר' יעקב בעל הטורים. כן חיבר פירוש על התורה. נחשב מגדולי ההוראה ועל פיו ישק כל דבר הלכה. עליו ועל חיבורו, אמר רבינו החיד"א: "ובלעדם לא ירים איש את ידו בהוראה". מאחיו: ר' יחיאל הבכור באחים שהיה גם מרבותיו [נפטר בשנת ע"ד], ור' יהודה יורש אביו כראש רבני קסטיליה וכראש ב"ד של טולידו [נפטר בשנת ק"ט]. הריב"ה שכיהן כדיין בעירו, נפטר בשנת ק"ג (1343) ונקבר לצד אביו בטוליטולא.
מב"י

סיפורים לשבת

א'
שליחי היישוב היהודי בירושלים הגיעו אל אחיהם, בני הקהילה הספרדית אשר בחברון ובפיהם בקשה דחופה – היישוב זקוק לסיוע במצוות פדיון שבויים. יהודי חברון גילו בתחילה היענות וביקשו לשמוע במה מדובר בדיוק, אולם כששמעו את הסכום שנקבו שליחי-המצווה מירושלים – הביטו זה בזה בעיניים תמהות.

"חמשת-אלפים לירות", אמרו השליחים, "זה הסכום שהטילו עלינו חכמי ירושלים לגייס מכם; אף לא לירה אחת פחות".

קהילת חברון לא הייתה עשירה וגם לה היו צורכי צדקה משלה. "עניי עירנו קודמים!", טענו תושבי המקום, "ואין באפשרותנו לתת סכום גדול כזה". מכיוון שכך, עזבו השליחים את חברון ריקם.

זמן קצר לאחר מכן התמנה פחה חדש לחברון מטעם הממשלה הטורקית ששלטה אז בארץ-ישראל. עם מינויו הטיל הפחה על יהודי עירו גזרות שונות ומכבידות. הגדיל לעשות, כאשר יום אחד זימן אליו את ראשי הקהילה והודיע להם כי דורש הוא מיהודי חברון להעלות לו מס חד-פעמי בסך חמישים אלף לירות.

זה היה סכום עצום שבני הקהילה בחברון, גם אם מאוד רצו בכך, לא יכלו לשלמו. דרישתו של הפחה הממה את העומדים מולו והמילים כמו נעתקו מפיהם.

הרשע לא הניח שום מקום לספקות בדבר רצינות כוונותיו. בו-במקום ציווה על משרתיו לאסור את ראשי הקהילה ולהכניסם לבית-הכלא, עד אשר יומצא לו הסכום המלא שדרש. דבר הגזרה והמאסר נפוץ עד מהרה - והעיר חברון נבוכה.

חכמי הקהילה מיהרו לכנס את כל בני-עדתם לטכס עצה. בתוך כך קם אחד החכמים והחל מכה על חטא - "אשמים אנחנו, על שלא שעינו לבקשת חכמי ירושלים ולא סייענו להם במצוות פדיון שבויים. לכן באה עלינו הצרה הזאת. אין זאת אלא כי מן השמים נוהגים בנו 'מידה כנגד מידה'"...

בסופה של התכנסות הוחלט לגייס כל סכום אפשרי מן הקהילה ומחוצה לה. עם זה נקראו כל הגברים, הנשים והטף להרבות בתפילה ותחינה לפני מי שלב מלכים ושרים בידיו.

בימים הבאים אפפו תחושת מתח ואווירת התעוררות את כל יהודי חברון. רבים מהם צמו והתענו; חכמי העדה ומנהיגיה ניסו להעביר את רוע הגזרה בדרכיהם-שלהם.

לאחר יממה של צום ותפילות מתוך כוונות וייחודים המסורים להם, חיברו החכמים נוסח מיוחד של בקשת רחמים. את הנוסח כתבו בכתב אשורי על מגילת קלף שאותה ביקשו לשלשל אל תוך מערת המכפלה.

באותם ימים הייתה הכניסה למערת-המכפלה אסורה על יהודים. הדרך היחידה להחדיר את המגילה פנימה, אל מקום קברי האבות, הייתה על-ידי מתן שוחד לשומר המערה. ואמנם לאחר שזה קיבל מטבע הגון, הגיעה המגילה עם בקשת הרחמים ליעדה.

התאריך הסופי שקצב הפחה לתשלום הכסף היה י"ד בטבת. הוא הודיע כי אם עד אז לא תתמלא תביעתו, ימכור את כל בני הקהילה לעבדים וכך ישיג את הכסף הדרוש לו.

בליל י"ד בטבת באו כל בני הקהילה והתכנסו בבית-הכנסת. במצוות החכמים נסגרו הדלתות והחלונות. החכמים עוררו את צאן-מרעיתם לחזור בתשובה שלמה. לאחר מכן אמר הקהל כולו 'סליחות'.

בלילה נדדה שנת הפחה. את ראשו העסיקו המחשבות על הצפוי להתרחש ביום המחרת. הוא לא יכול להירדם מהמחשבה על הסכום האגדי שהוא עתיד לקבל מיד היהודים. לפתע קם ממיטתו והחל לשוטט בחדרי מעונו. הוא נכנס לחדר האוצר ומישש בידיו שק מלא דינרי זהב. "בקרוב", אמר בליבו, "יגדל הוני כפל-כפליים מכספי היהודים"...

אחר-כך גברה עליו עייפותו והוא נרדם. בחלומו ראה שלוש דמויות הדורות. הדמויות נכנסות פנימה אל תוך ביתו, פוסעות בצעדים מדודים לעבר שק הדינרים, נוטלות אותו עמהן ונעלמות כלעומת שבאו. הפחה הנחרד פותח בזעקות שבר ו...מתעורר.

כל אותו לילה לא פסקו יהודי חברון מלהתפלל ומלהתחנן. לפנות בוקר, קודם שהפציע השחר, נשמעה לפתע נקישה על דלת בית-הכנסת. הדלת נפתחה ולתדהמת היהודים שפתחוה ראו מולם שק מלא דינרי זהב. משתוממים הביטו יהודי חברון בשק הדינרים שהונח לפתחם על-ידי יד נעלמה.

שעה קלה לאחר מכן התייצב הפחה בכבודו ובעצמו בשערי בית-הכנסת, ותבע את חמישים אלף הלירות. היהודים הנרגשים הושיטו לעברו את שק הדינרים, אותו שק שבמו-ידיו מישש רק כמה שעות קודם-לכן, הוא השק שניטל על-ידי שלוש הדמויות מן החלום.

באותו רגע הבין גם הפחה כי אלוקי היהודים שעה שוב לתפילותיהם ועשה להם נס. "כן, כן", גמגם הפחה, "יודע אני כיצד הגיע שק זה אליכם. אבותיכם - אברהם, יצחק ויעקב - ביקרו הלילה בביתי"...

י"ד בטבת, היום שבו היו עתידים יהודי חברון להימכר לעבדים - נהפך להם לששון ולשמחה וליום טוב ונקבע לדורות כ"פורים חברון".

ב'
יוֹם אֶחָד נִכְנְסָה אִשָּׁה נִרְגֶּשֶׁת וְנִסְעֶרֶת לַחֲדַר-הַקַּבָּלָה שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי בִּנְיָמִין דִּיסְקִין, וּבִקְּשָׁה לְיַחֵד עֲבוּרָהּ כַּמָּה דַּקּוֹת, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְסַפֵּר אֶת אֲשֶׁר בְּפִיהָ. וְאָמְנָם יוֹצֵא-דֹּפֶן הָיָה סִפּוּרָהּ:

"תּוֹשֶׁבֶת הָעִיר פְּרַיְיסֶן אֲנִי. כָּל הַשָּׁנִים חָיִינוּ בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה, מַדְחִיקִים אֶת הָאָסוֹן הַנּוֹרָא שֶׁאֵרַע בְּמִשְׁפַּחְתֵּנוּ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, עַד שֶׁכִּמְעַט נִמְחָה מִזִּכְרוֹנֵנוּ. אֲבָל יוֹם אֶחָד הוּא שָׁב וְעָלָה.

"הַדָּבָר קָרָה כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי יַלְדָּה קְטַנָּה. יוֹם אֶחָד קָם אָבִי וְעָזַב אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת. הוּא הִשְׁאִיר אַחֲרָיו אִשָּׁה וַחֲמִשָּׁה יְלָדִים קְטַנִּים – וְנֶעֱלַם. אַחַר-כָּךְ נוֹדַע לָנוּ שֶׁנָּסַע לְאַנְגְלִיָּה, וְהֵמִיר שָׁם אֶת דָּתוֹ.

"בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים שָׁמַעְנוּ רַבּוֹת עַל מַעֲלָלָיו. נִרְאֶה שֶׁהִתְנַצְּרוּתוֹ עוֹרְרָה בּוֹ צֹרֶךְ לִנְטֹר שִׂנְאָה עַזָּה בְּיוֹתֵר לַיְּהוּדִים. הוּא נֵחַן בְּכִשְׁרוֹן כְּתִיבָה מַבְרִיק, וּמִזְּמַן לִזְמַן הָיָה מוֹצִיא-לָאוֹר כִּתְבֵי-שִׂטְנָה מִפְּרִי-עֵטוֹ, וּבָהֶם הִשְׁמִיץ וְהִשְׁחִיר אֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל הַיְּהוּדִים. הַמְּפֻרְסָם שֶׁבִּכְתָבָיו הָיָה הַסֵּפֶר 'נְתִיבוֹת-עוֹלָם', שֶׁעוֹרֵר גַּלִּים קָשִׁים שֶׁל אַנְטִישֵׁמִיּוּת וְגָרַם פּוֹגְרוֹמִים בַּיְּהוּדִים וַעֲלִילוֹת-כָּזָב נֶגְדָּם בְּאַנְגְלִיָּה וּמִחוּצָה לָהּ.

"כָּל הַשָּׁנִים בִּקַּשְׁנוּ לִשְׁכֹּחַ כָּלִיל אֶת קִיּוּמוֹ שֶׁל אָבִינוּ, וּבְמִדָּה רַבָּה הִצְלַחְנוּ בְּכָךְ. לִפְנֵי כִּשְׁנָתַיִם קִבַּלְתִּי לְפֶתַע מִכְתָּב מִמֶּנּוּ. הוּא כָּתַב, כִּי זֶה כְּבָר הִתְחָרֵט עַל מַעֲלָלָיו וְכִי שָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. כּוֹחוֹ נֶחְלָשׁ וְיָמָיו כְּבָר נִקְצְבוּ, וְהוּא בִּקֵּשׁ לְבַלּוֹת אֶת שְׁאֵרִית חַיָּיו בְּבֵיתִי.

"בַּתְּחִלָּה קָרַעְתִּי אֶת הַמִּכְתָּב בַּחֲמַת-זַעַם וְהִשְׁלַכְתִּיו לְפַח-הָאַשְׁפָּה. אַךְ הַיָּמִים נָקְפוּ, וְרֶגֶשׁ הַבַּת שֶׁבִּי גָּבַר עַל תְּחוּשׁוֹת הַזַּעַם וְהַתִּסְכּוּל שֶׁמִּלְּאוּ אוֹתִי. כְּשֶׁשָּׁב וְהִפְצִיר בִּי, הִסְכַּמְתִּי לְקַבְּלוֹ בְּבֵיתִי.

"הוּא כְּבָר הָיָה זָקֵן וְתָשׁוּשׁ, וְגַם שָׁבוּר וְרָצוּץ נַפְשִׁית. נִכַּר הָיָה בּוֹ שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה אֲמִתִּית. הוּא מִעֵט בְּדִבּוּר וְאַף בְּאֹכֶל לֹא הִרְבָּה. אֶת רֹב עִתּוֹתָיו הָיָה מְבַלֶּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים, מִתּוֹךְ בְּכִיּוֹת קוֹרְעוֹת-לֵב.

"לִפְנֵי שָׁבוּעַ יָמִים הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ. בְּשָׁכְבוֹ עַל עֶרֶשׂ-דְּוַי, קָרָא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה אֶל מִטָּתוֹ. הוּא סִפֵּר לָנוּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת סִפּוּרוֹ, כְּשֶׁמִּפַּעַם לְפַעַם קוֹלוֹ נֶחְנָק מִבְּכִי.

"הַסִּפּוּר הֶחְזִיר אוֹתָנוּ לַיָּמִים שֶׁשָּׁלֹשׁ הַקְּהִלּוֹת, אַלְטוֹנָה, הַמְבּוּרְג וּוַנְדְסְבֶּרְג, הָיוּ מְאֻגָּדוֹת יַחְדָּו וְחָסוּ בְּצִלּוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְיבֶּשִׁיץ. שְׁמוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן הִתְפַּרְסֵם בִּמְיֻחָד כַּאֲשֶׁר הִתְפָּרְצָה מַגֵּפָה שֶׁפָּגְעָה בְּיוֹלְדוֹת, וְנָשִׁים רַבּוֹת מֵתוּ כַּאֲשֶׁר כָּרְעוּ לָלֶדֶת. רַבִּי יְהוֹנָתָן כָּתַב אָז קְמֵעוֹת רַבּוֹת, אוֹתָן נָתַן לְכָל הָעוֹמְדוֹת לָלֶדֶת, וְהַמַּגֵּפָה נֶעֶצְרָה.

"אֲבָל נִרְאֶה שֶׁהַשָּׂטָן הִתְעָרֵב בָּעִנְיָן. אַךְ שָׁכְכָה אֵשׁ הַמַּגֵּפָה וְהִנֵּה קָמָה וְהֻצְּתָה אֵשׁ אַחֶרֶת, אֲיֻמָּה לֹא פָּחוֹת – אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת. הִתְפָּרְצָה מַחֲלֹקֶת עַזָּה נֶגֶד רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְּיבֶּשִׁיץ. בְּרֹאשָׁהּ עָמַד הַגָּאוֹן רַבִּי יַעֲקֹב עֶמְדִין, וְאֵלָיו נִלְווּ אֲנָשִׁים רַבִּים, שֶׁכַּוָּנוֹתֵיהֶם הָיוּ, כְּמוֹתוֹ, לְשֵׁם-שָׁמַיִם. אַךְ הָיוּ גַּם אֲנָשִׁים רָעִים, שׁוֹחֲרֵי מְדָנִים, שֶׁהִסְתַּפְּחוּ לְמַחֲנֵהוּ וְלִבּוּ אֶת הָאֵשׁ.

"סָבִי, כָּךְ הִתְבָּרֵר, הָיָה בֵּין מוֹבִילֵי הַמַּעֲרָכָה הַקָּשָׁה נֶגֶד הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְיבֶּשִׁיץ. אֵין לָדַעַת אִם עָשָׂה זֹאת בְּתֹם-לֵב אִם לָאו, אֲבָל זוֹהִי עֻבְדָּה. סָבִי הִתְבָּרֵךְ בְּכִשְׁרוֹן כְּתִיבָה מְעֻלֶּה, וְהַכְּרוּזִים הָרַבִּים אֲשֶׁר הִשְׁמִיצוּ אֶת רַבִּי יְהוֹנָתָן וְהוּפְצוּ בָּרַבִּים, יָצְאוּ מִתַּחַת קוּלְמוּסוֹ.

"שְׁמוֹנָה יָמִים לְאַחַר לֵדָתוֹ שֶׁל אָבִי, הָיְתָה שִׂמְחָתוֹ שֶׁל סָבִי כְּפוּלָה: בְּאוֹתוֹ יוֹם הֵבִיא אֶת בְּנוֹ הָרַךְ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְכֵן 'זָכָה' שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם מַמָּשׁ יָצָא-לָאוֹר קוּנְטְרֵס מְיֻחָד אֲשֶׁר כָּתַב נֶגֶד רַבִּי יְהוֹנָתָן – 'עֲקִיצַת עַקְרָב', זֶה הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַקּוּנְטְרֵס.

"כָּל הַמֻּזְמָנִים לִסְעוּדַת הַבְּרִית הָיוּ, כַּמּוּבָן, מִמַּחֲנֵהוּ שֶׁל רַבִּי יַעֲקֹב עֶמְדִין, וְגַם הוּא עַצְמוֹ הִגִּיעַ לְשָׁם. בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה הָרַבָּה בֵּרְכוּהוּ הַכֹּל בְּבִרְכַּת מַזָּל-טוֹב וְאִחֲלוּ לוֹ שֶׁבְּנוֹ הַנּוֹלָד יֵלֵךְ בְּדַרְכֵי אָבִיו וְיִלָּחֵם גַּם-כֵּן בְּתוֹרָתוֹ וּבְהַשְׁקָפָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְיבֶּשִׁיץ. לְכָל הַמְּבָרְכִים הֵשִׁיב סָבִי בְּ'אָמֵן' נִלְהָב.

"כְּשֶׁגָּדַל מְעַט אָבִי, סִפֵּר לוֹ סָבִי עַל צֵרוּף הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. וְאָכֵן, כְּאָבִיו, גַּם הוּא נִתְבָּרֵךְ בְּכִשְׁרוֹן כְּתִיבָה יוֹצֵא מִן הַכְּלָל. אַךְ לְרֹעַ הַמַּזָּל נִרְאָה, שֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶם הַנִּלְהָבוֹת שֶׁל מִשְׁתַּתְּפֵי בְּרִית-הַמִּילָה הִתְקַיְּמוּ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּי. כְּשֶׁהִתְבַּגֵּר, הֵחֵלּוּ מַחְשְׁבוֹת כְּפִירָה טוֹרְדוֹת אֶת מוֹחוֹ, עַד שֶׁהֶחְלִיט לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ. אֶת כִּשְׁרוֹן הַכְּתִיבָה שֶׁלּוֹ אָכֵן נִצֵּל כְּדֵי לְהִלָּחֵם בְּתוֹרָתוֹ וּבְהַשְׁקָפָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְיבֶּשִׁיץ, שֶׁהִיא תּוֹרָתוֹ וְהַשְׁקָפָתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ...

"אָבִי סִיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ בִּבְכִי קוֹרֵעַ-לֵב, וְהוֹסִיף, שֶׁהוּא מְסַפֵּר זֹאת כְּדֵי שֶׁהַדָּבָר יִתְפַּרְסֵם וִישַׁמֵּשׁ אוֹת לְרַבִּים, עַד כַּמָּה יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִמַּחֲלֹקֶת בִּכְלָל וּמִמַּחֲלֹקֶת נֶגֶד צַדִּיקִים בִּמְיֻחָד. הוּא גַּם בִּקֵּשׁ, שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ אֶגַּשׁ לְרַב גָּדוֹל בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲתִיר רַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ.

"אָנָּא, רַבֵּנוּ", סִיְּמָה הָאִשָּׁה אֶת דְּבָרֶיהָ בְּבַקָּשָׁה, "זֶה עַתָּה קַמְנוּ מֵהַ'שִּׁבְעָה', וּבָאתִי לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, כִּי יִתְפַּלֵּל עֲבוּר נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָבִי הַמָּנוֹחַ, שֶׁתִּמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְיִתְמָרְקוּ הָעֲווֹנוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה בְּחַיָּיו".

רַבִּי בִּנְיָמִין דִּיסְקִין הִזְדַּעְזֵעַ לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים. עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם קִבֵּץ אֶת חַבְרֵי בֵּית-הַדִּין שֶׁלּוֹ, וְיַחְדָּו עָלוּ עַל קִבְרוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל לְמַעַן תִּקּוּן נִשְׁמָתוֹ.

ג'
עַל מִפְתַּן חַדְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרִימִישְׁלַאן עָמַד שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי יְהוּדָה-צְבִי מִסְּטַרְטִין. פָּנָיו לֹא הִסְגִּירוּ אֶת הַדְּאָגָה הָרַבָּה שֶׁקִּנְּנָה בְּלִבּוֹ וְאֶת הַסִּבָּה שֶׁהֵבִיאָה אוֹתוֹ לִפְּרִימִישְׁלַאן.

בְּטֶרֶם הִסְפִּיק לִפְצוֹת אֶת פִּיו, פָּנָה רַבִּי מֵאִיר אֶל שַׁמָּשׁוֹ וְאָמַר: "לֵךְ וְהָבֵא לִי אֶת שְׁתֵּי הַמַּעֲטָפוֹת שֶׁבִּקַּשְׁתִּיךָ לְהַצְנִיעַ, כְּדֵי לְשַׁגְּרָן אֶל בִּתּוֹ הַחוֹלָה שֶׁל הַצַּדִּיק מִסְּטַרְטִין". הַשָּׁלִיחַ עָמַד הָמוּם עַל מְקוֹמוֹ. "מִנַּיִן יוֹדֵעַ רַבִּי מֵאִיר עַל מַחֲלָתָהּ שֶׁל בַּת רַבּוֹ וְשֶׁזּוֹ מַטְּרַת בּוֹאוֹ אֵלָיו?", תָּמַהּ.

וְאָמְנָם, רַבִּי מֵאִיר יָדַע גַּם יָדַע. "תָּמֵהַּ אַתָּה כֵּיצַד יוֹדֵעַ אֲנִי, הָא?"... אָמַר כְּאִלּוּ הָיוּ כָּל מַחְשְׁבוֹת הַשָּׁלִיחַ פְּרוּשׂוֹת לְפָנָיו. "וּבְכֵן, הַסְכֵּת וּשְׁמַע". בֵּינְתַיִם חָזַר הַשַּׁמָּשׁ וּבְיָדָיו הַמַּעֲטָפוֹת. רַבִּי מֵאִיר פְּתָחָן. בְּאַחַת מֵהֶן הָיְתָה פִּסַּת חַלָּה וּבַשְּׁנִיָּה בַּקְבּוּקוֹן יַיִן.

"בְּשַׁבַּת-קֹדֶשׁ, בְּעוֹדִי עוֹמֵד וּמְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן, בָּא מַלְאָךְ וְלָחַשׁ לִי: "אַתָּה מַאֲרִיךְ בַּקִּדּוּשׁ וּבִתּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק שׁוֹכֶבֶת חוֹלָה!"... נָטַלְתִּי אֵפוֹא מְעַט מֵהַיַּיִן שֶׁנּוֹתַר בַּגָּבִיעַ, וְהִנַּחְתִּיו לְמִשְׁלוֹחַ בִּשְׁבִיל הַחוֹלָה. לְמָחֳרָת, בַּסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית, שׁוּב בָּא מַלְאָךְ וְעוֹרְרַנִי עַל בִּתּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק מִסְּטַרְטִין. נָטַלְתִּי אֵפוֹא פְּרוּסָה מֵהַחַלָּה וְהִנַּחְתִּיהָ גַּם-כֵּן בִּשְׁבִיל הַחוֹלָה"...

הַשָּׁלִיחַ עָמַד נִרְעָשׁ וּמְבֻלְבָּל. רָאָה זֹאת רַבִּי מֵאִיר וְאָמַר: "וַדַּאי אַתָּה תָּמֵהַּ שׁוּב, אֵיזֶה עֵסֶק יֵשׁ לְמֵאִיר עִם מַלְאָכִים. אִם כֵּן, הִשָּׁאֵר עִמִּי עוֹד מְעַט קָט"...

רַבִּי מֵאִיר הוֹרָה לַשַּׁמָּשׁ לְהַזְמִין אֶת הַבָּא בַּתּוֹר לְהִכָּנֵס פְּנִימָה. הָאִישׁ, הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, הִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּחוֹכֵר מִמּוֹלְדוֹבָה. בַּאֲרֶשֶׁת שֶׁל חֲשִׁיבוּת עַצְמִית נָטַל כִּסֵּא וְהִתְיַשֵּׁב. "מַה חֶפְצְךָ, ר' יְהוּדִי?", שָׁאַל הַצַּדִּיק.

"אֵינֶנִּי חָפֵץ מְאוּמָה. הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בֵּרְכַנִי בְּכָל טוּב וְדָבָר לֹא חָסֵר לִי, אֶלָּא שֶׁלִּפְנֵי כִּשְׁבוּעַיִם נִתְעוֹרֵר בִּי חֵשֶׁק פְּנִימִי עַז וּבִלְתִּי-מֻסְבָּר לָבוֹא הֵנָּה", אָמַר.

הַצַּדִּיק מִפְּרִימִישְׁלַאן הִבִּיט אֶל תּוֹךְ עֵינָיו שֶׁל הַחוֹכֵר וְאַחַר שִׁקֵּעַ עַצְמוֹ קַלּוֹת בְּהִרְהוּרִים. כַּעֲבֹר רֶגַע נֵעוֹר וְאָמַר: "אִם-כֵּן ר' יְהוּדִי, בּוֹא וַאֲסַפֵּר אֲנִי לְךָ מִפְּנֵי מַה בָּאתָ לְכָאן...

"זֶה הָיָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַחַר חֲצוֹת, לִפְנֵי כִּשְׁבוּעַיִם. לִפְנֵי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת נִמְנַמְתִּי מְעַט וְעָלִיתִי לְשׁוֹטֵט קְצָת בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. פִּתְאוֹם קָלְטוּ אָזְנַי 'קוֹלוֹת'. עָצַרְתִּי וְשָׁמַעְתִּי כָּרוֹז הַמַּכְרִיז כִּי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, הַחוֹכֵר הַיְּהוּדִי מִן הַכְּפָר קָמַארְשׁ, הַסָּמוּךְ לְבוֹטוּשַׁאן, יֵרֵד מִנְּכָסָיו". אַךְ יָצְאוּ הַמִּלִּים מִפִּי הַצַּדִּיק וּפְנֵי הֶעָשִׁיר חָפוּ...

הַצַּדִּיק עָצַם אֶת עֵינָיו וְהִמְשִׁיךְ בְּסִפּוּרוֹ: "מִיָּד הִתְיַצֵּב בַּמָּקוֹם הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל וּבִקֵּשׁ הֶסְבֵּר לַגְּזֵרָה הָעוֹמֶדֶת לְהִגָּזֵר עַל הַחוֹכֵר. בְּאוֹתוֹ רֶגַע נָהֲרוּ וּבָאוּ לַמָּקוֹם גְּדוּדִים-גְּדוּדִים שֶׁל אֲנָשִׁים, נָשִׁים וְטַף, וּבְפִי כֻּלָּם קוּבְלָנָה אַחַת: 'רָאוּי הוּא חוֹכֵר רָשָׁע זֶה לְכָל עֹנֶשׁ בָּעוֹלָם, שֶׁכֵּן לֵב אֶבֶן אָטוּם לוֹ. מֵעוֹלָם לֹא הִנִּיחַ לְרֶגֶל עָנִי לִדְרֹךְ עַל מִפְתַּן דַּלְתּוֹ. מֵעוֹדוֹ לֹא פָּרַס מִלַּחֲמוֹ לְאֶבְיוֹן וְלֹא רִחֵם עַל אָדָם בִּמְצוּקָה'...

"הִתְיַצֵּב גַּם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וְנִסָּה לִהְיוֹת מֵלִיץ-יֹשֶׁר עַל הַחוֹכֵר. הוּא הִצִּיעַ עִסְקָה: 'אֲנִי אֵרֵד לְמַטָּה וַאֲנַסֶּה אֶת הַחוֹכֵר בְּעַצְמִי. עוֹד תִּרְאוּ, כִּי לֵב הָאֶבֶן שֶׁעָלָיו מְדַבְּרִים אַתֶּם אֵינוֹ אֶלָּא עֲטִיפָה חִיצוֹנִית וְכִי בְּתוֹךְ-תּוֹכוֹ פּוֹעֵם לֵב יְהוּדִי חָם וְרַחוּם'.

"בְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁבַּחוּץ הִשְׁתּוֹלְלָה סְעָרָה, הוֹפִיעַ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּדְמוּת עָנִי בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַחוֹכֵר. אַךְ נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת דָּחַק עַצְמוֹ פְּנִימָה אֶל הָאוּלָם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בֵּית-מַרְזֵחַ. רוֹעֵד מִקֹּר הִטִּיל עַצְמוֹ עַל כִּסֵּא סָמוּךְ וּבִקֵּשׁ מִן הַחוֹכֵר מְעַט יֵין-שָׂרָף לְהָשִׁיב אֶת רוּחוֹ. 'כֶּסֶף לְשַׁלֵּם יֵשׁ לְךָ?', שָׁאַל. 'לֹא, אֵין לִי!', הֵשִׁיב הַהֵלֶךְ הַמִּסְכֵּן בְּקוֹל רוֹעֵד. 'בְּלִי כֶּסֶף אֵינֶנִּי נוֹתֵן', פָּסַק הַחוֹכֵר.

"הֵחֵל הַהֵלֶךְ לְהַזִּיל דְּמָעוֹת וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַחוֹכֵר כִּי יָחוּס עָלָיו וִינַדֵּב לוֹ אֵי-אֵלּוּ טִפּוֹת יֵין-שָׂרָף, אַךְ כָּל תַּחֲנוּנָיו נָפְלוּ עַל אָזְנַיִם עֲרֵלוֹת, וְהַחוֹכֵר הִשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה אֶל הַגֶּשֶׁם וְהַקֹּר.

הַצַּדִּיק מִפְּרִימִישְׁלַאן הִפְסִיק אֶת סִפּוּרוֹ וְנָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל הַחוֹכֵר שֶׁיָּשַׁב מוּלוֹ. "הַמְּסַפֵּר מֵאִיר אֱמֶת אוֹ לֹא?"...

"אֱמֶת וְיַצִּיב", הֵשִׁיב הָאִישׁ בְּקוֹל רָפֶה.

"כְּשֶׁרָאָה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא כָּךְ, שָׁב לִמְקוֹמוֹ נִכְלָם וּמָלֵא צַעַר עַל הַחוֹכֵר שֶׁיֵּאָלֵץ לְאַבֵּד אֶת כָּל נְכָסָיו", חָזַר הַצַּדִּיק לְסִפּוּרוֹ. "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְעָרַבְתִּי בָּעִנְיָן. 'הָנִיחוּ לְמֵאִיר וְהוּא כְּבָר יִמְצָא דֶּרֶךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַחוֹכֵר לְאִישׁ נְדִיב-לֵב', אָמַרְתִּי.

"פִּתְאוֹם הִתְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חוֹכֵר רָצוֹן עַז לָבוֹא הֵנָּה, מִבְּלִי שֶׁיֵּדַע אֶת פֵּשֶׁר הָרָצוֹן"...

רַבִּי מֵאִיר נָתַן מַבָּט חוֹדֵר וּמְמֻשָּׁךְ בַּחוֹכֵר מִקָּמַארְשׁ. "נוּ, הַאִם מוּכָן אַתָּה לַהֲפֹךְ לְמַכְנִיס אוֹרְחִים וּלְבַעַל-צְדָקָה?", שָׁאַל. רֹאשׁוֹ הַשָּׁמוּט שֶׁל הַחוֹכֵר נָע קַלּוֹת מַעְלָה וּמַטָּה.

"הַכְנֵס אֶת הַיְּהוּדִי הַבָּא", הוֹרָה רַבִּי מֵאִיר לְשַׁמָּשׁוֹ. זֶה הָיָה תַּלְמִיד-חָכָם עָנִי שֶׁכַּמָּה מִבְּנוֹתָיו הִגִּיעוּ לְפִרְקָן. "לְכַמָּה כֶּסֶף תִּזְדַּקֵּק כְּדֵי לְהַשִּׂיא אֶת כֻּלָּן?", שָׁאַל הַצַּדִּיק. הַיְּהוּדִי, מְהֻסָּס, הֵשִׁיב: "לְכִשְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים זְהוּבִים".

רַבִּי מֵאִיר לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עוֹד בְּמִלִּים, הוּא הִפְנָה אֶת מַבָּטוֹ לְעֵבֶר הַחוֹכֵר, וְזֶה הִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ, הוֹשִׁיט יָדוֹ לְכִיסוֹ וּמָנָה עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים זְהוּבִים, טָבִין וּתְקִילִין.

"רוֹאֶה אַתָּה, מֵאִיר אֵינוֹ מְדַבֵּר דְּבָרִים בְּטֵלִים!", אָמַר הַצַּדִּיק כְּשֶׁהוּא פּוֹנֶה אֶל שְׁלִיחוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק מִסְּטַרְטִין. "שׁוּב לְבֵית רַבְּךָ וּמְסֹר לַבַּת הַחוֹלָה אֶת הַחַלָּה וְהַיַּיִן, וּבְעֶזְרַת ה' תִּזְכֶּה לִרְפוּאָה שְׁלֵמָה וּמְהִירָה".

ד'
רַבִּי יְחֶזְקֵאל לַנְדָא, בַּעַל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה' וְרַבָּהּ שֶׁל פְּרָאג, הִבִּיט בָּעוֹמֵד נִכְחוֹ בְּתַדְהֵמָה שֶׁהִתְחַלְּפָה בְּרַחֲמִים. הָיָה זֶה לֵיְיבְּל, מֵעֲשִׁירֵי הָעִיר וּמֵעַמּוּדֵי-הַתָּוֶךְ שֶׁל הַקְּהִלָּה. הָאִישׁ עָמַד לְפָנָיו שָׁפוּף, רוֹעֵד, וּפָנָיו מְיֻסָּרוֹת וּמֻשְׁפָּלוֹת. הִתְבָּרֵר, כִּי אִבֵּד אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוּא לְמַעֲשֶׂה עָנִי וַחֲסַר-כֹּל.

שַׁרְשֶׁרֶת רְצוּפָה שֶׁל מַפָּלוֹת כּוֹאֲבוֹת פָּקְדָה אֶת עֲסָקָיו בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה. מֵחֲמַת הַבּוּשָׁה, הֶעֱדִיף לְהַעֲלִים אֶת מַצָּבוֹ מֵעֵין הַצִּבּוּר. עֲנִיִּים הוֹסִיפוּ לְהִתְדַּפֵּק עַל דַּלְתוֹתָיו, וְהוּא הוֹסִיף לִתְמֹךְ בָּהֶם, כְּהֶרְגֵּלוֹ, בְּיָד נְדִיבָה. אוּלָם כָּעֵת הִגִּיעַ הַמַּצָּב לְפַת לֶחֶם מַמָּשׁ.

"הַאִם אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאַשִּׂיג לְמַעַנְךָ תְּמִיכָה נִכְבָּדָה מִקֻּפַּת הַקְּהִלָּה, וּמִבְּלִי שֶׁגַּבָּאֵי הַצְּדָקָה עַצְמָם יֵדְעוּ לְמִי הִיא מְיֹעֶדֶת?", הִצִּיעַ הָרַב בַּעֲדִינוּת.

עֵינָיו שֶׁל לֵיְיבְּל הִתְכַּוְּצוּ בְּחֹרֵיהֶן. הוּא נִרְאָה מְזֻעְזָע. "לֹא", אָמַר כְּשֶׁקּוֹלוֹ נֶחְנָק. "לֹא אוּכַל לְהוֹסִיף לִחְיוֹת בְּעִירִי וְלִפְגֹּשׁ יוֹם-יוֹם בְּמַכָּרַי, בְּעוֹדִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶת מְזוֹנוֹתַי וּמְזוֹנוֹת אִשְׁתִּי וִילָדַי מְסַפְּקִים הֵם. בְּכַוָּנָתִי לָצֵאת מִן הָעִיר, לְהִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי נְדִיבִים וּלְקַבֵּץ סְכוּם כֶּסֶף שֶׁיְּאַפְשֵׁר לִי לְשַׁקֵּם אֶת עֲסָקַי".

"אִם כֵּן, מָה תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי?", שָׁאַל רַבָּהּ שֶׁל פְּרָאג. לֵיְיבְּל הִשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו: "אִגֶּרֶת הַמְלָצָה. יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי שְׁמוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ נִשָּׂא לְפָנָיו, וְכִי בְּכוֹחוֹ לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת רַבּוֹת. בַּקָּשָׁתִי, שֶׁיּוֹאִיל לְהַעֲנִיק לִי אִגֶּרֶת חֲתוּמָה בִּכְתַב-יָדוֹ, הַמַּמְלִיצָה לְסַיֵּעַ לִי בְּרֹחַב-לֵב".

רַבִּי יְחֶזְקֵאל לַנְדָא לֹא נָהַג לְחַלֵּק אִגְּרוֹת מֵעֵין אֵלּוּ, אַךְ הַפַּעַם חָרַג מֵהֶרְגֵּלוֹ. לְלֹא אֹמֶר וּדְבָרִים, הוֹצִיא מִמְּגֵרַת שֻׁלְחָנוֹ דַּף וְקוּלְמוּס, וְרָשַׁם עָלָיו דִּבְרֵי הַמְלָצָה חַמִּים בְּיוֹתֵר. בְּלֵב נִרְגָּשׁ וּבְעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת נִפְרַד לֵיְיבְּל מֵרַבּוֹ וְיָצָא לְדַרְכּוֹ הַלֹּא-נוֹדַעַת.

וְאָמְנָם, אִגַּרְתּוֹ שֶׁל רַבִּי יְחֶזְקֵאל לַנְדָא פָּתְחָה לִפְנֵי הֶעָנִי שְׁעָרִים רַבִּים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵלָיו הִגִּיעַ, נָהַג לִפְנוֹת תְּחִלָּה אֶל רַב הַמָּקוֹם, לְהַצִּיג לְפָנָיו אֶת הָאִגֶּרֶת, וְזֶה כְּבָר הָיָה מְכַוְּנוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים הַמַּתְאִימִים. בְּמִקְצָת הַכֶּסֶף שֶׁקִּבֵּץ הִשְׁתַּמֵּשׁ לְמִחְיָתוֹ, אַךְ אֶת חֵלֶק הָאֲרִי שָׁלַח לִבְנֵי-מִשְׁפַּחְתּוֹ.

עֶרֶב אֶחָד, כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לַעֲיָרָה יְהוּדִית, נִגַּשׁ כְּדַרְכּוֹ, אֶל רַב הַמָּקוֹם. לְאַחַר שֶׁעִיֵּן בְּאִגַּרְתּוֹ שֶׁל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה', אָמַר לוֹ:

"גַּשׁ-נָא לִיהוּדִי פְּלוֹנִי, שֶׁעָשִׁיר הוּא וְאִישׁ חֶסֶד, וֶאֱמֹר לוֹ כִּי אֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ אֵלָיו". הֶעָשִׁיר קִבְּלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, הִצִּיעַ לוֹ מִטָּה בַּחֲדַר הָאוֹרְחִים, וְהִתְנַצֵּל שֶׁיֵּאָלֵץ לַחְלֹק אֶת הַחֶדֶר עִם אוֹרֵחַ נוֹסָף. "זֶהוּ דַּרְשָׁן שֶׁבָּא מֵעִיר רְחוֹקָה", הִסְבִּיר הֶעָשִׁיר, "אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתֵּהָנֶה מֵהַשְּׁהִיָּה בְּחֶבְרָתוֹ".

לֵיְיבְּל וְהַדַּרְשָׁן כִּמְעַט לֹא נִפְגְּשׁוּ זֶה עִם זֶה. עִם בֹּקֶר הָיוּ פּוֹנִים אִישׁ-אִישׁ לִמְלַאכְתוֹ – הַדַּרְשָׁן לִדְרָשׁוֹתָיו וְלֵיְיבְּל לְאִסּוּף הַנְּדָבוֹת. רַק לִקְרַאת עֶרֶב הָיוּ שָׁבִים לְחַדְרָם וּפוֹנִים לִישֹׁן.

לִכְאוֹרָה הָיָה מִקְצוֹעוֹ שֶׁל הַדַּרְשָׁן מְכֻבָּד יוֹתֵר מִשֶּׁל לֵיְיבְּל, אַף-עַל-פִּי-כֵּן, מְלַאכְתוֹ שֶׁל לֵיְיבְּל, בִּזְכוּת מִכְתָּבוֹ שֶׁל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה', הָיְתָה קַלָּה מִשֶּׁל הַדַּרְשָׁן, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִמְצֹא אֲנָשִׁים שֶׁיֶּחְפְּצוּ לִשְׁמֹעַ אֶת אֲמָרָיו וְאַף לְשַׁלֵּם תְּמוּרָתָם...

בֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁנֵּעוֹר לֵיְיבְּל מִשְּׁנָתוֹ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, נִדְהַם לְגַלּוֹת שֶׁאִגֶּרֶת הַהַמְלָצָה שֶׁהָיְתָה מֻצְפֶּנֶת בְּכִיס מְעִילוֹ, נֶעֶלְמָה. צְמַרְמֹרֶת חָלְפָה בְּגוּפוֹ. כָּל גּוֹרָלוֹ הָיָה תָּלוּי בְּאִגֶּרֶת יְקָרָה זוֹ. מַבָּט מָהִיר עַל מִטָּתוֹ הָרֵיקָה שֶׁל הַדַּרְשָׁן הִבְהִיר לוֹ הַכֹּל.

בְּמַפַּח-נֶפֶשׁ עָזַב לֵיְיבְּל אֶת בֵּית מְאָרְחוֹ וְהֵחֵל לְשׁוֹטֵט בְּחוּצוֹת הָעֲיָרָה בְּאֵין תַּכְלִית. עַתָּה לֹא הָיָה שׁוֹנֶה מִיֶּתֶר הָעֲנִיִּים הָעֲלוּבִים שֶׁקִּבְּצוּ פְּרוּטָה לִפְרוּטָה. כָּךְ נָדַד מֵעֲיָרָה לַעֲיָרָה, וּבְקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְהַחְיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ בַּפְּרוּטוֹת שֶׁקִּבֵּץ. מוּבָן שֶׁגַּם מִשְׁלוֹחֵי הַכְּסָפִים לְמִשְׁפַּחְתּוֹ הֻפְסְקוּ, וְהוּא גַּם הִתְבַּיֵּשׁ לְהוֹדִיעַ לָהֶם אֶת הָאָסוֹן שֶׁקָּרָהוּ.

יוֹם אֶחָד, בְּעוֹדוֹ מְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹב, קָלְטוּ אָזְנָיו שִׁירָה שֶׁבָּקְעָה מִבֵּית-מִדְרָשׁ קָטָן. הָיָה זֶה בֵּית-מִדְרָשׁ שֶׁל חֲסִידִים. הוּא נִכְנַס פְּנִימָה וּמָצָא קְבוּצַת חֲסִידִים שֶׁסִּיְּמָה זֶה עַתָּה אֶת תְּפִלַּת הַשַּׁחֲרִית, עוֹסֶקֶת בִּלְגִימַת כּוֹסִיּוֹת 'לְחַיִּים' וּבְשִׁירָה עַלִּיזָה. הֵם כִּבְּדוּהוּ בְּכוֹסִית 'לְחַיִּים', וְנִסּוּ לְדוֹבְבוֹ וּלְבָרֵר אֶת סִבַּת עַצְבוּתוֹ.

לֵיְיבְּל גּוֹלֵל לִפְנֵיהֶם אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַמְּאֹרָעוֹת הָעֲגוּמִים שֶׁפְּקָדוּהוּ וְאֶת אָבְדַּן אִגַּרְתּוֹ שֶׁל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה'. "שְׁמַע-נָא, ר' יְהוּדִי", אָמְרוּ לוֹ הַחֲסִידִים, "מָחָר אָנוּ נוֹסְעִים אֶל רַבֵּנוּ הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. נַזְכִּיר לְפָנָיו אֶת שִׁמְךָ לְבַקָּשַׁת בְּרָכָה. רַק הַמְתֵּן לָנוּ עַד שֶׁנָּשׁוּב".

חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים, וּבְעוֹדוֹ מְהַלֵּךְ בָּרְחוֹב, הִבְחִין בִּשְׁנַיִם מִן הַחֲסִידִים שֶׁפָּגַשׁ בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ. "רַבֵּנוּ בִּקְּשָׁנוּ לְהִזְדָּרֵז וְלָשׁוּב אֶל מְקוֹמֵנוּ, כְּדֵי לְהוֹדִיעְךָ שֶׁעָלֶיךָ לָשׁוּב מִיָּד לְבֵיתְךָ", אָמְרוּ לוֹ הַחֲסִידִים. לֵיְיבְּל לֹא הָיָה חָסִיד, אֲבָל הֶחְלִיט לְצַיֵּת לַהוֹרָאָה.

שְׁנוֹת הַנְּדוּדִים שִׁנּוּ אֶת פָּנָיו, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִפְרָאג, אִישׁ לֹא הִכִּירוֹ. הוּא נִכְנַס לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁם שָׁמַע דִּבּוּרִים שֶׁהֶעֱבִירוּ בּוֹ חַלְחָלָה. נוֹדַע לוֹ, כִּי רַעְיָתוֹ עוֹמֶדֶת לְהִנָּשֵׂא לְאָדָם אַחֵר!

הִתְבָּרֵר, כִּי אִגֶּרֶת הַהַמְלָצָה שֶׁל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה' נִתְגַּלְּתָה בְּכִיסוֹ שֶׁל הֵלֶךְ שֶׁמֵּת בְּאַחַת הֶעָרִים הַמְּרֻחָקוֹת. עַל סְמַךְ אוֹתָהּ אִגֶּרֶת נִקְבַּע שֶׁלֵּיְיבְּל כְּבָר אֵינוֹ בֵּין הַחַיִּים...

רַבִּי יְחֶזְקֵאל לַנְדָא יָשַׁב נָטוּעַ עַל כִּסְּאוֹ בְּהַבִּיטוֹ בְּלֵיְיבְּל הָעוֹמֵד לְפָנָיו. בְּהִתְפַּעֲמוּת רַבָּה הֶאֱזִין לִמְעֹרָבוּתוֹ שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב בַּפָּרָשָׁה, וְהִבִּיעַ אֶת הִתְפַּעֲלוּתוֹ מֵעֵינָיו הַמַּרְחִיקוֹת רְאוּת