אשה כי תזריע (יב – ב)

אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך (מדרש).

גופו של האדם הוא מטבעו רופף וחלש מגופם של שאר בעלי החיים. האדם נופל מכל שאר בעלי החיים גם בזה, שהללו מזונותיה מצויות ומזומנות להן בשדה וביער, וכן אינן זקוקות כלל למלבושים מיוחדים, בעוד שהאדם חייב לטרוח ולעמול הרבה בזיעת אפו כדי להשיג את מזונו והלבשתו. אף על פי כן, נחשב האדם לנזר הבריאה והוא נעלה ונכבד מכל הברואים בעולם, לפי שיש לפניו תכלית ומטרה, לעבוד את ה' יתברך ולעסוק בתורתו, והמטרה הזאת עושה אותו לגדול וחשוב. ברם, במה דברים אמורים, כשהאדם הוא ''זכה'' – שהוא ממלא את תפקידו באמונה ושואף להגיע אל מטרתו; אבל אם ''לא זכה'' – שאיננו עושה את המוטל עליו בתור אדם, הרי באמת כל בעל חי גדול ונעלה ממנו, שכן איננו צריך לעמול קשות בעולם כמו האדם – ''יתוש קדמך''... (כתב סופר).

זוהי גם הכוונה בדברי המשנה במסכת אבות: ''כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות'' – אם האדם מכבד את התורה וממלא את תפקידו בתור אדם, הרי בזה גופו מתכבד ומתעלה על כל יתר הברואים – ''על הבריות''. אבל אם הוא מחלל את התורה ואיננו ממלא את תפקידו בתור אדם, הרי גופו מתחלל, מתרופף וסובל יותר מכל שאר הברואים...

אישה כי תזריע...(תזריע יב, א-ב)
רוב רובה של פרשת תזריע הם עניני נגעים ומצורעים ופרשת שמיני רוב רובה עניני מאכלות אסורות, וכידוע רוב האנשים לא נכשלים במאכלות אסורות משום שאדם לא מוכן לבלוע תולעת, אבל מוכן לבלוע את חברו על ידי דבור הלשון הרע עליו.

לכן הוסמכה פרשת מאכלים הטמאים לעניני המצורע ללמדך שכשם שאתה נזהר ממאכלות טמאים תזהר גם בזה (ר' י שראל מסלנט זצ"ל) ועל זה המליצו את הפסוק בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש" אמר דוד המלך ע"ה תחשבו שאני תולעת ואז לא תבלעוני חי.

ומסופר על היהודי הקדוש מפשיסחא שציוה פעם לרבי בונם מפשיסחא (שאחר כך מילא את מקומו) שיסע לדרך. לאן יסע" לשם מה יסע? הרב לא ביאר והתלמיד לא הקשה. כמצות רבו, לקח אתו חסידים אחידים, הזמינו את העגלון ונסעו לדרך. נמשכה הנסיעה ורבי בונם אינו מפקפק, אינו מטיל ספק בנסיעה ללא כיוון ללא מטרה ידועה.

חלפו שעות והרעב מציק לכל. הנה הם מגיעים לכפר אחד, פונה העגלון לשביל הכפר ומכוון את הסוסים לעבר האכסניה, יורדים הם מן העגלה ונכנסים לחדר האוכל הגדול, רבי בונם מקבל לעצמו חדר סמוך, והחסידים מתכוננים להזמין סעודה. הם פונים לבעל הבית ושואלים אם יוכלו לקבל סעודה של מאכלי חלב. מצטער מאד משיב בעל הפונדק במטבחי אינני מכין כלל וכלל מאכלי חלב אלא סעודות בשר בלבד לא ששו החסידים לאכול בשר בכפר שאינם מכירי היטב את בעלי המקום, ועל כן החלו חוקרים ודורשים: מי הוא השוחט? איך היתה הבהמה אחר הבדיקה? האם כשרה וחלקה בלי פגם בריאה? איך מלחו את הבשר? והנה שומעים הם קול הדובר אליהם: "חסידים חסידים". מביטים החסידים סביבם ואינם רואים איש. מביטים ומחפשים והנה מגלים הם יהודי לבוש קרעים, היושב מאחרי התנור, ואותו יהודי פונה אליהם ומוכיח: חסידים, חסידים! על מה שאתם נותנים לתוך הפה חוקרים ודורשים אתם: מי הוא השוחט, והבשר איך הוכשר, אבל מה שאתם מוציאים מהפה, כלומר הדיבורים היוצאים מהפה עליהם אין לכם שום שאלה כלל? (לבוש יוסף).

אישה כי תזריע וילדה זכר...וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב ב-ג)
אנו מוצאים בתורה שלשה דברים שנאמר עליהם שהם "אות". האות הראשון: ברית מילה, שנאמר: "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית, לך לך יז, יא). האות השני: תפילין, שנאמר "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" (שמות, בא יג, טז). האות השלישי: שבת, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, כי תשא לא, יז).

אמרו חז"ל בגמרא (עירובין צו ע"א) רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים? – תלמוד לומר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות, בא יג, ט), מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות, ע"כ. ומסביר רש"י (ד"ה מי שצריכין אות): ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, דכתיב: "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות, כי תשא לא, יג), ע"כ.

והנה, על מצות מילה מצינו שדרשו בגמרא (שבת קלב ע"א) על הכתוב: "אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא, תזריע יב, ב-ג), אמר הכתוב "שמיני" – אפילו בשבת, שאם חל היום השמיני בשבת, מילה דוחה שבת, ע"כ. נשאלת השאלה: הרי שבת היא אות וגם המילה היא אות, מדוע נדחה האות של שבת מפני המילה. והרי ראינו לעיל שמפני שהשבת עצמה היא אות לכן אין צורך להניח בה תפילין שהם אות. אם כן מדוע ברית מילה שהיא אות תדחה שבת שהיא עצמה אות, מדוע לא נאמר את אותו עקרון שנאמר לגבי תפילין בשבת?

אומר על כך ה"מנורת המאור" (נר השלישי כלל ג חלק ה פרק א): מילה, שבת ותפילין בשלשתן נכתבו "אות", ואין ישראל מברר עדותו (שמחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא) אלא בשני עדים, כמו שנאמר: "על פי שני עדים...יוקם דבר" (דברים, שופטים, יט טו) אם יש את העדות של מילה ושבת – פטור מלהניח תפילין. מה שאין כן בחול, אם אינו מניחם, לא נשאר לו כי אם עד אחד, ע"כ. לפי דברי ה"מנורת המאור" אולי אפשר לומר שאות של שבת דוחה אות של תפילין, כי ממילא נשארים עם שני אותות: מילה ושבת. אבל תינוק שאינו מהול, אם לא יהיה מהול יהיה לו רק אות אחד: שבת, ואם יש לו אפשרות שיזכה לאות השני אין דוחים אותו לאחר שבת (אור חדש)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב – ג)
בני ישראל קרויים נימולים, אף אם מאיזו סיבה שהיא טרם נכרתה מהם הערלה. ומאידך נכרי, אפילו אם נימול הריהו קרוי ערל – ''ערלי לב'' – ואמנם כך הוא הדין, ש''הנודר מן הערלים – מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו''ם'' (נדרים ל''א).

לפיכך אמר הכתוב: ''ימול ב ש ר ערלתו'' – יש לכרות רק את בשר הערלה, שכן בתור בן ישראל הריהו כבר מהול ואין לו ערלה כלל, אלא יש לסלק רק את בשר הערלה.

לעומת זה אצל הגרים והעבדים נאמר: ''ומלתה אותו'' – ''המול לו כל זכר'' (שמות יב – מד, מח) ולא נאמר ''בשר'' – לפי שבעצם הריהם ערלים והמילה מסלקת את הערלה ולא רק את הבשר... (תורת משה).

בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה (יב – ד)

חייב אדם לדעת כי אין לו כל מגע עם הקדושה ואיננו יכול להיות בבחינת מקדש – מקום להשראת השכינה, כל זמן שלא מילא ימי הטהרה, שלא טרח ועמל שנים רבות כדי לטהר עצמו מעוון ושחיתות. קודם טהרה לא תיתכן קדושה... (נועם אלימלך)

המצורע – המוציא רע (חז''ל).

חכמים אמרו, שנגעים באים על חטא לשון הרע.

המדרשים וספרי המוסר מרחיבים את הדיבור על חומר החטא של לשון הרע, שלא זו בלבד שחטא זה נמנה בשורה אחת עם העבירות החמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים – אלא שהמדבר לשון הרע גם מטמא את פיו ואפילו דברי תורה ותפילה שיוצאים מאותו פה נטמאים ונופלים לידי כוחות הטומאה. לפיכך אמר דוד המלך: ''נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב'' (תהילים לד- יד, טו) – אין ערך לעשיית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאילולא כך אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצורע חוזר בתשובה ומיטהר מחטאו, אזי באים על תיקונם כל

דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו. זהו שאמר הכתוב: ''זאת תהיה תורת המצורע'' – התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק ''ביום טהרתו'' – שאז היא באה על תיקונה, ואילו עד לטהרה אין לה כל ערך. (קומץ מנחה).

לפיכך אמרו חכמינו על בעל לשון הרע: ''מה תקנתו? יעסוק בתורה ויתרפא'' – רק עתה ''ביום טהרתו'' עשוי לימוד התורה להביא לו רפואה, ואילו לפני כן, בטרם נטהר וחזר בתשובה, אין זה מועיל לו ולא כלום ... (אור לחיים). נאמר ב''חובת הלבבות'', כי בשעה שאדם מדבר לשון הרע על חברו נוטלים הימנו את מצוותיו וזוקפין אותן לזכותו של האדם המדובר; ומאידך מעבירים את חטאיו של זה לבעל הלשון הרע. לפיכך אמר הכתוב: ''זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו'' – רק החל מיום זה, בו הוא מיטהר וחוזר בתשובה, נשארת התורה שהוא לומד ברשותו והיא שייכת לו. אבל עד כה נזקפה כל תורתו לזכותו של האדם שעליו דיבר לשון הרע, ולא היתה שלו... (ארץ צבי).

לפי דברי ''חובת הלבבות'' דלעיל מסתברת היטב הכוונה שבמאמר חכמינו: ''כל המעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו'' – כלומר, אדם שמדברים עליו לשון הרע ואף על פי כן הוא מעביר על מידותיו ומבליג, מעבירים ממנו את כל פשעיו וזוקפים אותם לחובתו של בעל הלשון הרע... (שם).

אפשר שזוהי גם הכוונה במאמר חכמינו: ''טוב שברופאים לגיהינום'' – הדברים אמורים כלפי בעל לשון הרע, שהוא טוב שברופאים, שכן אותו אדם שעליו דיבר, מתרפא על ידו ברגע אחד מכל חטאיו ופשעיו, ואילו הוא גופו יורד לגיהינום... (שם).

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת (יב – ו)
רק עתה, אחרי ימי הטהרה, אפשר לקרוא לתינוק ''בן'' או ''בת'', ואילו לפני כן קרוי הוא רק ''זכר'' או ''נקבה''. שכן עד שלושים יום כל תינוק הוא בחזקת ספק נפל, ונפל אינו לא ''בן'' או ''בת'', אלא אפשר לציינו אך כזכר או כנקבה. רק לאחר ימי הטהרה, משכבר מלאו לתינוק שלושים יום וכבר יצא מחזקת ספק נפל, אפשר לקראו ''בן'' או ''בת''. (משך חכמה).

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד – ב)
לכאורה יש לתמוה, לשם מה צריך המצורע להביא קרבן, והלא יסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם ולמה איפוא לא יתכפר חטאו על ידי היסורים שבאו עליו עקב הצרעת?

ברם, דבר זה, שיסורים ממרקין כל עוונותיו של אדם, למדו חכמינו מקל וחומר משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של האדם – עבד יוצא בהן לחרות, הרי יסורים שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה (דברים ה'). והנה עבד הרי אינו יוצא לחרות אלא אם קטע לו האדון ראשי אברים שאינם חוזרים, אם כן אפשר להביא מזה ראיה רק על יסורים שאין להם עוד רפואה; אבל אם המצורע נתרפא מצרעתו, הרי מתברר שהיו אלה יסורים שיש להם רפואה, ואם כן אפשר שאינם מכפרים ולכן עליו להביא קרבן בתור כפרה.

זהו שמתכוין הכתוב לומר: ''זאת תהיה תורת המצורע'' – שעליו להתכפר על ידי קרבן; ואם תשאל, למה לא יכפרו עליו יסוריו? הרי התשובה היא: ''ביום טהרתו'' – הנה הלא נתרפא סוף סוף מצרעתו, ויסורים שיש להם רפואה אי-אפשר ללמוד משן ועין שהם מכפרים... (דברי הגאונים בשם הגאון מהר''ם אש ז''ל).

זאת תהיה תורת המצורע (מצורע יד-ב)
המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה).
רצה רבי (רבי יהודה הנשיא) ללמד את תלמידיו להקפיד על דבוריהם. הזמינם לסעודה, וציוה להניח לפניהם על השולחן לשונות מבושלות. חלק מהלשונות – רכות היו, כי התבשלו די צרכן. אך אחרות היו קשות, שכן לא התבשלו די הצורך.

גם רבי עצמו השתתף בסעודה, וכמארח הפציר בתלמידיו לאכול מהלשונות. והנה, שם ליבו לכך שאיש מבין התלמידים לא נטל לצלחתו מן הלשונות הקשות. רק הלשונות הרכות, המשובחות, הובאו אל פי התלמידים.

התבונן רבי במעשי תלמידיו ואמר להם: "תנו דעתכם למעשיכם: הנה, כולכם בחרתם בלשונות הרכות, ואת הקשות הנחתם בצד. נהגו כך תמיד: כאשר מדברים אתם איש עם רעהו, בחרו בלשון רכה, דברו בנחת, ואת הלשון הקשה את דברי הכעס הניחו בצד!"

לכן נאמר כל העולם כולו מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו שלשונם רכה שנאמר "לשון רכה תשבר גרם" 'תשבר גרם' ראשי תבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלות.

סיפורים לשבת

א'
בני-ביתו ומקורביו של הגביר הגדול ר' אבא גינזבורג עקבו בהשתאות ובדאגה אחר סערת-הנפש שבה היה שרוי בימים האחרונים.

ר' אבא התגורר בחווילה מפוארת ורחבת-ידיים במינסק, והיה בעליו של בנק מצליח. בתוך נכסיו הרבים נכללו בתי מגורים להשכרה, שדות ומפעלים. מדי יום ביומו נדרש לאין-ספור הכרעות עסקיות. מאות בני-אדם - מנהלי-עבודה, אנשי רכש, בעלי מקצוע ופועלים לסוגיהם - חרדו למוצא פיו.

איש-המעשה במלוא מובן המילה היה. מסוג האנשים שאינם מרבים להתלבט ולהתחבט. חותך עניינים במהירות ועובר הלאה. והנה כבר כמה ימים שר' אבא אינו אותו אדם המוכר לכול. הוא מרבה לשקוע בהרהוריו ואף להסתגר בחדרו. נוהג הוא כמי שעומד לפני החלטה גורלית בחייו.

הכול החל בשובו מביקורו האחרון בחצרו של רבי שמואל (המהר"ש) הוא נכנס לחדרו, ועמד לפני הרבי – הוא, ר' אבא, הגביר הגדול והתקיף – ראשו מורכן ועיניו מושפלות, כתלמיד צעיר לפני מורו.

"רבי", התאונן ר' אבא באוזני הרבי, "מר לי בלב, מפני שטרוד אני כל-כך בעסקיי ואין לי פנאי לפתוח ספר יהודי. גם כשכבר מזדמנת לי שעה פנויה ואני מנסה להשקיע את עצמי בלימוד תורה, הדבר אינו עולה בידי מפני שמוחי וליבי נתונים לענייני העסק. מצבי עגום כל-כך עד שלפעמים אני חש מאושר מהעובדה שעל-אף הכול עדיין אני מקפיד על תפילה במניין"...

כך עמד ר' אבא ושפך את מרירת-ליבו לפני הרבי. והרבי - אינו עושה הנחות לגביר הגדול ואף לא מתפעל מהעובדה שהלה מתאר את המציאות כמות שהיא בלי לייפותה.

נתן הרבי מבט חריף בחסידו ואמר: "אבא! הלוא בר-דעת אתה; אמור לי אפוא, האם זוהי דרכך להודות לקב"ה על שהעמידך בניסיון העושר ולא בניסיון העוני?! האם זו תודתך על שדאגתך היא כיצד להרוויח כסף נוסף ולא מהיכן משיגים כמה פרוטות לקצת לחם?!"...

ר' אבא שמע את הדברים ודמם. ליבו נשבר לרסיסים. במילים אלה העמידו הרבי על האמת הפשוטה. הוא חש עלוב וכפוי-טובה. כשיצא מחדר הרבי סערה רוחו. הסערה לא שככה גם לאחר ששב לביתו במינסק. כאמור, כל הסובבים אותו הבחינו בכך. את סיבת הדבר לא ידע איש, מפני שלא שיתף בה איש.

בחלוף כמה ימים גמלה בליבו של ר' אבא החלטה נועזת. "זהו זה", אמר לעצמו, "הרווחתי בחיי די כסף. כעת הגיעה השעה להניח הכול בקרן-זווית ולהתמסר לחיים האמיתיים - תורה ותפילה".

בכוונתו היה לחסל כליל את עסקיו. בתוך כך בא בדברים עם 'מלמד' תלמיד-חכם, שילמד עמו תורה בחברותא, כל יום. וכדי לתקן את העבר, כתב ר' אבא צוואה שבה הוריש את מחצית הונו הרב - לצדקה.

לאחר זאת חש ר' אבא שליו ורגוע הרבה יותר. נחוש לבצע את החלטותיו שם את פעמיו למהר"ש, כדי לדווח לרבי על החלטתו לצאת לדרך חדשה בחיים.

הרבי קיבלו בסבר פנים יפות ור' אבא סיפר לרבי על שתי החלטותיו - עזיבת העסקים כדי להתמסר לעבודת הבורא וציווי מחצית הונו לצדקה, לאחר מותו.

הרבי הרהר קלות בדברים ולאחר מכן אמר: "ההחלטה להקדיש בכל יום זמן לתפילה ביישוב-הדעת וללימוד תורה היא החלטה טובה מאוד. גם החלטתך להפריש מחצית מהונך לצדקה מבורכת היא ובוודאי תהיה תיקון מסויים לעבר. אולם הכוונה לדחות את חלוקת הצדקה לאחר ה'מאה ועשרים' - אינה במקומה. עליך לקיים 'עולמך תראה בחייך' ולחלק את הכסף לצדקה במו-ידיך".

הרבי השתהה רגע בדבריו ומיד המשיך: "כמו-כן, איני מסכים לכך שתמשוך את ידיך לגמרי מענייני העסק. אם הקב"ה החליט לברך אותך בתבונה ובהצלחה בעשיית עסקים, אינך רשאי לדחות זאת. גם זה סוג של כפיות-טובה. עליך לקבל זאת בשמחה ולעמוד בגבורה ב'ניסיון העושר'. נצל את עושרך לעשיית מעשים טובים והקדש כל רגע פנוי לתורה ולתפילה. אם תימנע משיחות בטלות ומכל דבר שאינו נוגע ישירות לעסקים - מובטח אתה כי תמצא זמן פנוי ללמוד ולהתפלל כראוי".

ר' אבא שב לביתו והחל לנהוג על-פי הדרכתו של הרבי. לאחר בחינה מדוקדקת של סדר-יומו ושמירה קפדנית על הזמן - גילה כי עומד לרשותו די זמן פנוי. וכך, מדי יום ביומו נהג לעזוב את כל ענייניו ולשקוע לשעה בתורה, בחברת ה'מלמד'.

עם זה עשה ר' אבא בדיקה מקיפה של כל חשבונותיו ונכסיו כדי לחשב במדויק את מחצית הונו. כעבור כמה חודשים נסע למהר"ש, כשהכסף בידיו, והותיר את חלוקתו לצדקה בידיו הנאמנות של הרבי.

ב'
שְׁמוֹ שֶׁל רַבִּי שְׁלֹמֹה לָנִיאַדוֹ, רַבָּהּ שֶׁל חַלַבּ שֶׁבְּסוּרְיָה וּמְחַבֵּר סֵפֶר הַשְּׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת 'בֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה', נִשָּׂא לְמֵרָחוֹק וְהָיָה נִכְבָּד וְנֶעֱרָץ לֹא רַק בְּקֶרֶב יְהוּדֵי הָעִיר אֶלָּא גַּם בִּסְבִיבוֹתֶיהָ.

שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל הָרַב, שָׁלוֹם שְׁמוֹ, הָיָה יְהוּדִי בַּעַל-מוּם: צוֹלֵעַ בְּרַגְּלוֹ וְעִוֵּר בְּאַחַת מֵעֵינָיו. בְּנֵי הַקְּהִלָּה לֹא רָאוּ בְּעַיִן יָפָה אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁדַּוְקָא בּוֹ בָּחַר הָרַב לְמִשְׂרַת הַשַּׁמָּשׁ. הֵם סָבְרוּ שֶׁקְּהִלָּה נִכְבָּדָה כְּשֶׁלָּהֶם וְרַב גָּדוֹל כְּרַבָּם רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם שַׁמָּשׁ נָאֶה וּמַרְשִׁים יוֹתֵר. אוּלָם כָּל הָרְמָזִים הָעֲדִינִים וְאַף הַבַּקָּשׁוֹת הַמְּפֹרָשׁוֹת שֶׁהֻפְנוּ בְּעִנְיָן זֶה לָרַב, נִדְחוּ עַל-יָדוֹ עַל הַסַּף.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבְחַלַבּ וּסְבִיבוֹתֶיהָ פָּרְצָה מַגֵּפָה קָשָׁה. הַמַּגֵּפָה הִפִּילָה חֲלָלִים רַבִּים וְלֹא הִבְחִינָה בֵּין יְהוּדִים לְבֵין שֶׁאֵינָם בְּנֵי-בְּרִית. יְהוּדֵי הָעִיר הִתְעַטְּפוּ בִּתְפִלּוֹת וּבְתַעֲנִיּוֹת כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת הִפְצִירוּ בְּרַבָּם, שֶׁאוֹתוֹ רָאוּ כְּאִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ, לִפְעֹל לְבִטּוּל הַגְּזֵרָה. "מִן הַשָּׁמַיִם הֶעֱלִימוּ מִמֶּנִּי אֶת סִבַּת הַמַּכָּה, וְעַל-כֵּן אֵין בְּכוֹחִי לִמְצֹא לָהּ תְּרוּפָה", הֵשִׁיב לָהֶם רַבִּי שְׁלֹמֹה בְּצַעַר. "עִם זֹאת", הִטְעִים, "כְּשֶׁבָּאָה צָרָה עַל הַצִּבּוּר אָסוּר לוֹמַר, 'מִקְרֶה הוּא', אֶלָּא חוֹבָה לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַד שֶׁיָּחוּס וִירַחֵם עָלֵינוּ".

בֵּינְתַיִם הוֹסִיפָה הַמַּגֵּפָה לְהַכּוֹת לְלֹא רַחֵם. לֹא הָיוּ כִּמְעַט רְחוֹב אוֹ שְׁכוּנָה שֶׁבָּהֶם לֹא מֵתוּ אֲנָשִׁים, נָשִׁים וִילָדִים. בְּשָׁלָב מְסֻיָּם בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ וְהַזְּעָקָה עָלְתָה עַד לֵב הַשָּׁמַיִם.

רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה הִתְאַסְּפוּ בְּבֵית הָרַב וְלֹא הָיוּ מוּכָנִים לְהַרְפּוֹת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיַּבְטִיחַ לָהֶם לַעֲשׂוֹת כְּכָל שֶׁבְּכוֹחוֹ לַעֲצִירַת הַמַּגֵּפָה. לְמִשְׁמַע הַזְּעָקוֹת וְהַתְּחִנּוֹת הִתְכַּנֵּס הָרַב בְּתוֹךְ עַצְמוֹ וְשָׁתַק. כָּךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר שָׁעָה אֲרֻכָּה. לְבַסּוֹף הִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ וְהִבְטִיחַ לַנּוֹכְחִים לְחַפֵּשׂ בְּכִוּוּנִים חֲדָשִׁים, אוּלַי יַצְלִיחַ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה.

לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִלְּפָנָיו רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה קָרָא הָרַב לְשָׁלוֹם הַשַּׁמָּשׁ. "הַיּוֹם בָּעֶרֶב אַל תְּלַוֶּה אוֹתִי לִתְפִלַּת עַרְבִית", אָמַר. "לֵךְ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל בָּעִיר. הִתְפַּלֵּל שָׁם עַרְבִית, וּלְאַחַר מִכֵּן הִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ אֲרוֹן אוֹ חֶדֶר, שֶׁאִישׁ לֹא יַבְחִין בְּךָ. לְאַחַר שֶׁיִּנָּעֵל בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּמַנְעוּל וּבְרִיחַ, תֵּצֵא מִמִּסְתּוֹרְךָ וְתַעֲשֶׂה כְּכָל שֶׁאוֹרֶה לְךָ בַּהֶמְשֵׁךְ".

תּוֹשָׁבֵי חַלַבּ חָשְׁשׁוּ לְהַקְדִּים אֶת שִׂמְחָתָם, אַךְ הָעֻבְדּוֹת הֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בְּעַד עַצְמָן. לְמָחֳרָת הַיּוֹם לֹא מֵת בָּעִיר שׁוּם אָדָם. כָּךְ גַּם בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן וְגַם בַּיָּמִים הַבָּאִים. הַמַּגֵּפָה נֶעֶצְרָה וְתוֹשָׁבֵי חַלַבּ יְכוֹלִים הָיוּ לִנְשֹׁם לִרְוָחָה. הַכֹּל נָשְׂאוּ עֵינַיִם מַעֲרִיצוֹת אֶל רַב הָעִיר, אַךְ הָעִנְיָן כֻּלּוֹ הוֹסִיף לִהְיוֹת לוּט בָּעֲרָפֶל.

אַט-אַט נוֹדַע הַסִּפּוּר הַמָּלֵא שֶׁעָמַד מֵאֲחוֹרֵי עֲצִירַת הַמַּגֵּפָה: בְּאוֹתוֹ יוֹם, לִפְנוֹת עֶרֶב, הִפְקִיד רַבִּי שְׁלֹמֹה מִכְתָּב סָגוּר, בְּמַעֲטָפָה חֲתוּמָה, בְּיָדוֹ שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ. "בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה יָבוֹאוּ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל אוֹרְחִים. הֵם יְדַבְּרוּ בֵּינֵיהֶם וְיַזְכִּירוּ שֵׁמוֹת שֶׁל תּוֹשָׁבִים בְּחַלַבּ. אוֹ-אָז תִּגַּשׁ אֲלֵיהֶם וְתִמְסֹר לָהֶם אֶת הַמַּעֲטָפָה הַזֹּאת", הוֹרָה הָרַב לְשָׁלוֹם.

הַשַּׁמָּשׁ חָשׁ כִּי הַמְּשִׂימָה שֶׁהוּא עוֹמֵד לְמַלֵּא אֵינָהּ שִׁגְרָתִית. פַּחַד מִלֵּא אֶת לִבּוֹ וְכָל גּוּפוֹ הֵחֵל לִרְעֹד. "אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ לַמְּשִׂימָה בְּכוֹחַ הַתּוֹרָה וְעַל-כֵּן הָסֵר פַּחַד מִלִּבְּךָ, כִּי כָּל רַע לֹא יְאֻנֶּה לְךָ!", הִרְגִּיעוֹ הָרַב.

שָׁלוֹם צִיֵּת לַהוֹרָאוֹת שֶׁקִּבֵּל. לִפְנֵי תְּפִלַּת עַרְבִית פָּנָה לְבֵית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל וְנִבְלַע בֵּין הַמִּתְפַּלְּלִים. בְּטֶרֶם הִסְתַּיְּמָה הַתְּפִלָּה חָמַק מֵהָאוּלָם וְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי אֲרוֹן בְּחֶדֶר צְדָדִי. לְאַחַר הַתְּפִלָּה הֵחֵלּוּ הַמִּתְפַּלְּלִים לְהִתְפַּזֵּר, וְכַעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה כֻּבּוּ הָאוֹרוֹת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת וְהָאוּלָם נִנְעַל, כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ נוֹתַר לְבַדּוֹ בַּבִּנְיָן הֶחָשׁוּךְ.

פַּחַד בִּלְתִּי-נִשְׁלָט אָפַף אֶת שָׁלוֹם. כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק הֵחֵל לוֹמַר אֶת פִּרְקֵי הַתְּהִלִּים שֶׁזָּכַר עַל-פֶּה. כָּךְ עָבְרוּ עָלָיו הַשָּׁעוֹת. הַחֹשֶׁךְ בַּמָּקוֹם הָיָה מֻחְלָט וְעַל-כֵּן לֹא הָיָה יָכֹל לָדַעַת אֶת הַשָּׁעָה הַמְּדֻיֶּקֶת.

לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת שָׁמַע לְפֶתַע רְחָשִׁים מוּזָרִים. נִדְמֶה הָיָה לוֹ כִּי הוּא גַּם רוֹאֶה דְּמֻיּוֹת. הַדְּמֻיּוֹת לֹא הָיוּ בְּרוּרוֹת, אוּלָם הִלָּה קְלוּשָׁה שֶׁל זֹהַר הִקִּיפָה אוֹתָן. אָזְנָיו קָלְטוּ בְּלִיל שֶׁל קוֹלוֹת וּמִלִּים, וּבָהֶן גַּם שֵׁמוֹת שֶׁל תּוֹשָׁבֵי הָעִיר. כַּמָּה מֵהֶם הָיוּ שֵׁמוֹת מֻכָּרִים לוֹ.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע יָדַע שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת לְקַיֵּם אֶת שְׁלִיחוּתוֹ. הוּא אָזַר אֶת כָּל הָאֹמֶץ שֶׁהָיָה יָכֹל לְגַיֵּס, וְנִגַּשׁ לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאוּ הַקּוֹלוֹת. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבִימַת הַתְּפִלָּה וּקְרִיאַת-הַתּוֹרָה, הִנִּיחַ עָלֶיהָ אֶת הַמַּעֲטָפָה הַסְּגוּרָה וְנָסוֹג לְאָחוֹר.

בַּדַּקּוֹת הַבָּאוֹת הוֹסִיפוּ הַקּוֹלוֹת לְהִשָּׁמַע. טוֹן הַדִּבּוּר נֶהֱפַךְ עַצְבָּנִי. מִבֵּין כָּל הַמִּלִּים שֶׁהִזְכִּירוּ הִצְלִיחַ לִקְלֹט רַק אֶת שֵׁם רַב הָעִיר, רַבִּי שְׁלֹמֹה לָנִיאַדוֹ. כַּעֲבֹר שְׁנִיּוֹת אֲחָדוֹת פָּסְקוּ הַקּוֹלוֹת וְהַדְּמֻיּוֹת הַמּוּזָרוֹת הִסְתַּלְּקוּ מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת כִּלְעֻמַּת שֶׁהוֹפִיעוּ.

שָׁלוֹם הַשַּׁמָּשׁ הִצְלִיחַ לִפְתֹּחַ אֶחָד מֵחַלּוֹנוֹת בֵּית-הַכְּנֶסֶת וְנִמְלַט מֵהַמָּקוֹם כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵית הָרַב קִבְּלוֹ רַבִּי שְׁלֹמֹה בִּמְאוֹר-פָּנִים. "בָּרוּךְ ה', הִצְלַחְנוּ בַּמְּשִׂימָה", אָמַר.

מֵאוֹתוֹ יוֹם לֹא קָבְלו עוֹד תּוֹשָׁבֵי חַלַבּ עַל הַעֲסָקָתוֹ שֶׁל שָׁלוֹם הַשַּׁמָּשׁ. הֵם חָבוּ לוֹ תּוֹדָה, בְּיָדְעָם כִּי הָיָה שָׁלִיחַ נֶאֱמָן בְּמַעֲשֵׂה הַצָּלָתָם.

ג'
חֲסִידָיו שֶׁל רַבִּי אוּרִי מִסְּטֶרִילִיסְק, שֶׁכֻּנָּה הַ'שָּׂרָף', יָדְעוּ שֶׁהוֹצָאוֹתָיו שֶׁל רַבָּם רַבּוֹת הֵן. הַכְנָסַת כַּלָּה, פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, עֶזְרָה לְנִזְקָקִים, סִיּוּעַ לִיהוּדִים שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. הַחֲסִידִים רָאוּ זְכוּת גְּדוֹלָה לְסַיֵּעַ לְרַבָּם בְּמַעֲשֵׂי הַצְּדָקָה וְהַחֶסֶד הָרַבִּים שֶׁלּוֹ.

נוֹהֵג הָיָה הַ'שָּׂרָף' לִשְׁלֹחַ מִפַּעַם לְפַעַם אֶת תַּלְמִידוֹ, ר' יְהוּדָה-צְבִי מִסְּטַרְטִין, לִמְחוֹזוֹת שׁוֹנִים בְּהוּנְגַרְיָה, כְּדֵי לֶאֱסֹף מֵחֲסִידָיו אֶת מְעוֹת הַצְּדָקָה. בְּמַסָּעוֹת אֵלֶּה הָיָה נִלְוֶה לְר' יְהוּדָה-צְבִי מְשַׁמְּשׁוֹ שֶׁל הָרַבִּי – ר' מָרְדְּכַי-מֵאִיר.

בְּאֶחָד מִמַּסְּעוֹתֵיהֶם תָּעוּ בַּדֶּרֶךְ, אִבְּדוּ אֶת הַכִּוּוּן, עַד שֶׁבְּיוֹם חֲמִישִׁי בַּלַּיְלָה הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לַעֲיָרָה יְהוּדִית, שֶׁלֹּא הִתְכַּוְּנוּ לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ. עֲיֵפִים וִיגֵעִים פָּנוּ לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ, שֶׁהָיָה מוּאָר קְלוּשׁוֹת, קָרְאוּ קְרִיאַת-שְׁמַע, וְהִשְׁכִּיבוּ אֶת גֵּוָם עַל סַפְסְלֵי הָעֵץ הָאֲרֻכִּים.

בֵּין תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה לֹא נִמְצְאוּ כְּלָל מֵחֲסִידָיו שֶׁל רַבָּם הַ'שָּׂרָף', אַךְ הַשַּׁבָּת הָעוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח לֹא הוֹתִירָה בְּיָדָם בְּרֵרָה אֶלָּא לִשְׁבּוֹת שָׁם. מֵאַחַר שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אִישׁ בָּעֲיָרָה, הִתְכּוֹנְנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ.

בְּלֵיל שַׁבָּת, לְאַחַר שֶׁסִּיְּמוּ אֶת תְּפִלָּתָם, בִּדְבֵקוּת וּבְהִתְלַהֲבוּת כְּדַרְכָּם, הָיָה בֵּית-הַמִּדְרָשׁ רֵיק כִּמְעַט לַחֲלוּטִין. רַק פֹּה וָשָׁם נִמְצְאוּ כַּמָּה יְהוּדִים שֶׁהָיוּ שְׁקוּעִים בְּסִפְרֵיהֶם. בְּתוֹךְ כָּךְ, בִּקְצֵה בֵּית-הַמִּדְרָשׁ קָם יְהוּדִי, יִשֵּׁר אֶת בְּגָדָיו וְהִתְכּוֹנֵן לָצֵאת לְבֵיתוֹ. מַבָּטוֹ נָפַל עַל שְׁנֵי הָאוֹרְחִים, שֶׁנִּרְאוּ נְבוֹכִים בְּמִקְצָת. הוּא קָרַב אֲלֵיהֶם וְהִזְמִינָם לִסְעֹד אֶת סְעוּדַת הַשַּׁבָּת עַל שֻׁלְחָנוֹ.

"בֵּיתִי רָחוֹק בְּמִקְצָת", הִתְנַצֵּל הַיְּהוּדִי, "אֲבָל יֵשׁ לִי הַכֹּל בְּשֶׁפַע". וְאָמְנָם, הֵם צָעֲדוּ עַד קְצֵה הָעֲיָרָה, וְשָׁם הִתְנַשֵּׂא לְעֵינֵיהֶם אַרְמוֹן שֶׁל מַמָּשׁ. בִּפְנִים הָיָה הַכֹּל מַבְהִיק וְנוֹצֵץ. שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת הָיָה עָרוּךְ כִּסְעוּדַת מְלָכִים שֶׁל מַמָּשׁ.

בַּסְּעוּדָה נִתְכַּבֵּד ר' יְהוּדָה-צְבִי לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה. רוּחוֹ הָיְתָה מְרוֹמֶמֶת נֹכַח הָרַחֲבוּת שֶׁמִּסָּבִיב. הוּא חָזַר מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ הַ'שָּׂרָף', וּבַעַל-הַבַּיִת גִּלָּה כִּי לְפָנָיו אִישִׁיּוּת גְּדוֹלָה. "לוּ יָדַעְתִּי אֶת גְּדֻלַּתְכֶם, הָיִיתִי מִשְׁתַּדֵּל לְכַבֶּדְכֶם עוֹד יוֹתֵר", קָרָא בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

עִם צֵאת הַשַּׁבָּת פָּנָה בַּעַל הַבַּיִת לְר' יְהוּדָה-צְבִי וְאָמַר: "עַתָּה, כַּאֲשֶׁר אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מַטְּרַת מַסַּעֲכֶם, חָפֵץ אֲנִי לְהַשְׁלִים אֶת מְלֹא הַסְּכוּם הַדָּרוּשׁ לָכֶם". וְאָכֵן, לְלֹא שְׁהִיּוֹת הֶעֱנִיק הַיְּהוּדִי לִשְׁנֵי הַשְּׁלִיחִים אֶת כָּל הַמִּכְסָה שֶׁהֵטִיל עֲלֵיהֶם רַבָּם.

עַתָּה הִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל ר' יְהוּדָה-צְבִי לְהִתְרַגֵּשׁ: "בַּמֶּה אוּכַל לְהֵיטִיב עִמְּךָ?", שָׁאַל אֶת הַיְּהוּדִי. "אוּלַי אַתָּה זָקוּק לִבְרָכָה בְּעִנְיָן כָּלְשֶׁהוּ".

דְּמָעוֹת עָלוּ בְּעֵינֵי בַּעַל-הַבַּיִת: "בָּרוּךְ הַשֵּׁם לֹא חָסֵר לִי דָּבָר. יֵשׁ לִי עֹשֶׁר וְכָבוֹד. אֲבָל הָיִיתִי נוֹתֵן אֶת כָּל עָשְׁרִי תְּמוּרַת פְּרִי בֶּטֶן".

עֵינָיו שֶׁל ר' יְהוּדָה-צְבִי הִבִּיטוּ בּוֹ בְּמַבָּט חוֹדֵר, פָּנָיו הִתְלַהֲטוּ וְהוּא הִכְרִיז: "בַּשָּׁנָה הַבָּאָה תִּזְכֶּה לְהַכְנִיס אֶת בִּנְךָ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ".

חָלְפוּ שָׁנִים. הַ'שָּׂרָף' נִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְאֶת מְקוֹמוֹ מִלֵּא עַתָּה תַּלְמִידוֹ, ר' יְהוּדָה-צְבִי מִסְּטַרְטִין. גַּם כַּאֲשֶׁר הָיָה מֻקָּף עֲדַת חֲסִידִים, הוֹסִיף לִנְהֹג כְּמִנְהָגוֹ מֵאָז – לִנְסֹעַ אַחַת בַּשָּׁנָה, לֶאֱסֹף מָעוֹת לְצָרְכֵי צְדָקָה וָחֶסֶד.

לַכֹּל עָזַר הַצַּדִּיק וְחִלֵּק כְּסָפִים בְּיַד רְחָבָה, אַךְ בְּהוֹצָאוֹת בֵּיתוֹ נָהַג צִמְצוּם רַב. לְזֹאת כְּבָר הִתְרַגְּלָה הָרַבָּנִית; אוּלָם בִּתּוֹ בָּגְרָה וְהִגִּיעָה הָעֵת לְהַשִּׂיאָהּ, וְאֵין בְּיָדָיו אֶמְצָעִים. הָרַבִּי מֵאֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכַסְפֵּי צְדָקָה לְמַטָּרָה זוֹ. לִבָּהּ שֶׁל הָרַבָּנִית שָׁתַת דָּם, אַךְ לֹא נִרְאָה פִּתְרוֹן בָּאֹפֶק.

ר' יְהוּדָה-צְבִי יָצָא שׁוּב לְמַסַּע צְדָקָה, בְּלִוְיַת מִי שֶׁהָיָה עַכְשָׁו לִמְשַׁמְּשׁוֹ הַפְּרָטִי – ר' מָרְדְּכַי-מֵאִיר. הַמְּשַׁמֵּשׁ יָדַע כִּי זְכוּת גְּדוֹלָה הִיא לְהַצִּיל אֶת מִשְׁפַּחַת רַבּוֹ מֵחֶרְפָּה. כַּאֲשֶׁר אֲנָשִׁים נָתְנוּ בְּיָדָיו מַטְבְּעוֹת צְדָקָה, הָיָה סוֹגֵר אֶת אֵלֶּה בְּאַרְגָּז מְיֻחָד, וּבוֹ הֵחֵל לְהִצְטַבֵּר סְכוּם נִכְבָּד.

כְּשֶׁחָזְרוּ מִמַּסָּעָם, מִהֵר לְבַשֵּׂר לָרַבָּנִית כִּי הִצְלִיחַ לֶאֱסֹף אֶת הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ לְהוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה. לִבָּהּ שֶׁל הָרַבָּנִית קָפַץ מִשִּׂמְחָה, וּבְדִמְיוֹנָהּ כְּבָר הֵחֵלָּה לְתַכְנֵן אֶת הַהֲכָנוֹת לַחֲתֻנָּה. אַרְגַּז הַכֶּסֶף נִשְׁאַר בֵּינְתַיִם בְּחַדְרוֹ שֶׁל הַמְּשַׁמֵּשׁ.

רוּחוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק הַשָּׁב מִמַּסָּעוֹ הָיְתָה מְרוֹמֶמֶת. חֲסִידָיו הִקִּיפוּהוּ וְהוּא עָבַר בֵּינֵיהֶם וּבֵרְכָם בְּחֹם. פִּתְאוֹם הִבְחִין בִּשְׁנֵי קַבְּצָנִים, צָעִיר וּמְבֻגָּר. הִבִּיט בָּהֶם הָרַבִּי בְּמַבָּט חוֹדֵר, וּמִיָּד הִזְמִינָם אֶל חַדְרוֹ.

הַמְּשַׁמֵּשׁ הִמְתִּין בַּחוּץ עַד שֶׁיְּסַיֵּם הָרַבִּי אֶת עִנְיָנָיו עִם שְׁנֵי הַקַּבְּצָנִים, וּפִתְאוֹם נִפְעֲרוּ עֵינָיו בְּתַדְהֵמָה: שְׁנֵי הַקַּבְּצָנִים יָצְאוּ, עַל פְּנֵיהֶם מַבָּט מְאֻשָּׁר, וּבִידֵיהֶם – אַרְגַּז הַכֶּסֶף...

זֶה כְּבָר הָיָה יוֹתֵר מִדַּי לְגַבֵּי הָרַבָּנִית. הִיא נִכְנְסָה אֶל בַּעֲלָהּ וּפָרְצָה בִּבְכִי נוֹאָשׁ. הַצַּדִּיק פָּנָה אֶל מְשַׁמְּשׁוֹ וְאָמַר: "זוֹכֵר אַתָּה אֶת הַשַּׁבָּת לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, בָּהּ נִקְלַעְנוּ לַעֲיָרָה אַחַת וְהִתְאָרַחְנוּ אֵצֶל יְהוּדִי עָשִׁיר? וּבְכֵן, הַקַּבְּצָן הַמְּבֻגָּר הוּא אוֹתוֹ עָשִׁיר שֶׁהֶחְיָה אָז אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְהַצָּעִיר – הוּא הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ הוֹדוֹת לַבְּרָכָה שֶׁהֶעֱנַקְנוּ לוֹ. כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְבָּרֵךְ בְּבֵן, נִגְזַר עָלָיו כִּי יְאַבֵּד אֶת כָּל עָשְׁרוֹ. בָּחוּר זֶה כְּבָר הִגִּיעַ לְפִרְקוֹ, אַךְ נִבְצַר מִן הָאָב לְהַשִּׂיאוֹ. הַאִם אֵינְכֶם סְבוּרִים, כִּי הָיָה עָלַי לְהַעֲדִיפוֹ עַל פְּנֵי בִּתִּי?".

חָלְפוּ רְגָעִים מִסְפָּר וְהָרַבִּי פָּנָה שׁוּב אֶל זוּגָתוֹ הַבּוֹכִיָּה: "שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ. בִּטְחִי בַּה', וְהוּא יִהְיֶה בְּעֶזְרֵנוּ".

לֹא יָצְאוּ שְׁבוּעַיִם וְאַחַד הַחֲסִידִים הָעֲשִׁירִים הִגִּיעַ לַחֲצַר הָרַבִּי וּבְיָדוֹ סְכוּם נִכְבָּד, בְּתוֹסֶפֶת נְדוּנְיָה וּשְׁאָר מַתָּנוֹת, עֲבוּר בִּתּוֹ שֶׁל הָרַבִּי.

ד'
ימי ערב פסח בשנת תרע"ה. מלחמת-העולם הראשונה הכניסה לתוך הקלחת את מרבית מדינות אירופה וגבתה מחיר דמים של מיליוני אזרחים. בתוך כל זה, אי-שם בין ההרים, במחנה- שבויים אוסטרי, בין מאות שבויי מלחמה רוסים ופולנים, מתכנסים שישה יהודים להתייעצות דחופה.

גזר-דינם אמור להינתן בתוך כמה שבועות ודי בזה לעורר דאגת-לב. אבל לא זו הסיבה להתכנסותם. חג-הפסח יחול בעוד כשבוע, והם משתוקקים בכל מאודם לחגוג אותו מתוך תחושת חירות כלשהי.

אין להם שום חלומות על מצות ושולחן סדר. אלה ימי מחסור חמור, שמונעים העברת מזון סדירה אפילו אל החיילים שבשדה הקרב, כל-שכן אליהם. אבל הם מבקשים בכל- זאת לצקת נופך של חגיגיות ותחושת פסח בחייהם.

לבסוף החליטו: לקראת החג יקרצפו היטב את צריפם. כמו-כן יפנו אל מפקדם בבקשה לקבל לפני החג קש רענן לשקי המצע שלהם...

השבויים הלא-יהודים התבוננו בתימהון בששת היהודים שעסקו במרץ רב בניקיון הצריף. מוחותיהם לא קלטו את הסברי עמיתיהם היהודים, אך מכיוון שפעולה זו הטיבה גם עמם, קיבלוה באהדה.

לייזר יאסין היה הצעיר מששת השבויים היהודים. בן יחיד להוריו שגוייס בכוח. עוד לא הספיק להתאושש מהלם הניתוק מביתו, וכבר הושלך אל סערת הקרב ונלקח בשבי האוייב. עתה, כשקרב חג-הפסח, גברו עליו געגועיו לבית הוריו.

לילה אחד לא הצליח להירדם. בעיני-רוחו צפה ועלתה אווירת ליל-הסדר בחיק משפחתו. דמות אביו היושב כמלך בראש השולחן ומראה אמו הלבושה בגדי החג. ניחוחות המאכלים הטעימים עלו באפו וערפלו את חושיו. שעה ארוכה נישא על כנפי דמיונו, שפתח את שק הדמעות שבעיניו ואלה הרטיבו את לחייו ואת מצעו.

בסערת-רוח התרומם ממשכבו, הדליק נר קטן, ולאורו שלף עיפרון ופיסת נייר והחל לכתוב. בלשון דלה ופשוטה ביטא את רצונו לחגוג את החג הקרב ובא, כדינו וכהלכתו: עם מצות, יין, דגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לכתוב את מכתבו, קיפלו היטב ואז כתב עליו את שמו של הנמען: "קיסר אוסטריה, פרנץ יוזף ירום- הודו". הוא שמע פעם, כי לעיתים הצליח אסיר להשיג דבר-מה על-ידי פנייה ישירה אל הקיסר בכבודו ובעצמו...

את המכתב המקופל הכניס לתיבת-הדואר שיועדה לאסירי המחנה, וחזר מיד אל משכבו. רק אז נעצמו עיניו והוא שקע בשינה עמוקה.

בבוקר לא זכר כלל את מעשה אמש. הוא נזכר בו רק כעבור כמה ימים, במיפקד הבוקר. באורח לא-שגרתי התייצב במקום מפקד המחנה. פניו הקרינו עצבנות רבה. הוא סקר את האסירים במבטים מזרי-אימה.

לפתע שאג: "האסיר יאסין ייצא מהשורה ויתייצב לפני!". למשמע שמו, אחז רעד בגופו של לייזר. כברק היכה בו זיכרון אותו מעשה לילי נמהר. עתה הבין כי פזיזותו עתידה לעלות לו ביוקר.

מפקד המחנה הביט בלייזר בבוז ובזעם כאחד. "אתה הוא שהעזת לפנות במכתב אל כבוד הקיסר ירום-הודו?!", שאל. לייזר האומלל הניד קלות בראשו. לא חלפה שנייה וידיו הושמו באזיקים. כעבור דקה מצא את עצמו בתוך עגלת אסירים, ומשני צידיו שני שומרים חמושים.

במחשבותיו ניסה לשחזר את כל מהלך המאורעות שהביאוהו לאותו מעשה טיפשי ומסוכן. ככל שהתאמץ, לא הצליח להבין את עצמו. קל היה לו להבין על מה יצא זעם הקיסר והוא הצדיק עליו את הדין. אולם דבר אחד לא הבין. מקטעי דברים ששמע מפי השומרים הבין, כי פניו מועדות לווינה. "אם ביקשו לתלותני, מדוע עליהם לעשות זאת דווקא בווינה?" תמה. כך או כך, לייזר כבר הכין את עצמו לגרוע מכול. כל הדרך ישב שמוט-ראש ושפתיו מלמלו פסוקי תפילה שזכר בעל-פה.

לאחר שעות ארוכות של המתנה בתא המעצר של בית-הכלא בווינה, נפתחה לפתע הדלת, ולייזר חש צליל שונה בקולם של הסוהרים שפנו אליו.

עד מהרה הובהר לו, כי הקיסר אכן קיבל את מכתבו, אלא שזה לא הכעיסו, אלא אדרבה, ריתק אותו ואולי אף נגע לליבו. זו הייתה הסיבה שביקש להביא לפניו את כותב המכתב...

לייזר סבר ששוב מוסיפות הזיותיו לתעתע בו. לפניו, בארמון מפואר, ישב קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו. הוא הביט בלייזר במבט מלא עניין. לאחר שסקר אותו מכף רגל ועד ראש, הורה לעוזריו: "תנו ליהודי זה חמש-מאות כתרים מאוצר המלוכה, כדי שיוכל לקנות לו ולחבריו במחנה את כל צורכי החג שלהם".

לייזר הובל החוצה. שומריו הוסיפו ללוותו, אלא שהפעם נלווה אליהם איש מטעם הקיסר שדאג למילוי הפקודה עד תומה.

ששת האסירים היהודים במחנה-השבויים האוסטרי ישבו סביב שולחן הסדר והביטו איש בפני רעהו כלא-מאמינים. על השולחן שלפניהם היו מצות, בקבוקי יין, דגים וכל טוב. גם בחלומותיהם הפרועים לא העלו על דעתם נס כזה. במשך שעות ארוכות התרוממו נפשותיהם אל הפסגות הגבוהות של חג-החירות...