גניבת האפיקומן !?
מסופר שאחד מבניו של ה'חתם סופר' שאל אותו בעת עריכת סדר ליל הפסח, בזמן בציעת האפיקומן: מה טעם רווח מנהג זה בהרבה קהילות בישראל, שאחד מהמסובין ''גונב'' את האפיקומן והלא גנבה הוא דבר שאנו כל כך מרחיקים ממנו ודוקא בליל הקדוש הזה רווח לו מנהג ''גניבת האפיקומן'', את מהה?
ה'חתם סופר' שמע את השאלה, אבל לא השיב עליה במקומה, רק לאחר מכן בעת הסעודה פנה אל בנו ואמר לו: ''ראה בני, לא עניתי לך בעת ששאלת כיון שהיה ברצוני ללמדך פרק באורחות חיים, מנהג עושים גם כשלא מבינים, המנהגים אותם נוהגים קהילות ישראל יסודותם בהררי קדש וממקור טהור יהלכון, על כן עלינו לעשותם כמו שהם ולא להרהר אחריהם. אולם כעת ברצוני לומר לך טעם מה שנראה לדעתי בהנהגת מנהג זה''.
וטעמו של דבר: לפי שבזמן יציאת מצרים נאמר שלא חרץ ''כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ'') 'שמות' יא ז). וזה היה אות ופלא מיוחד במינו כמו שכבר העיר על כך הרמב''ן בפירושו: שאומה שלמה יוצאת ממצרים ואין הכלבים נובחים כהרגלם. ועד כדי כך גדול היה נס זה עד שאמרו חז''ל: שניתן לכלבים שכר מיוחד על כך, שאמרה תורה: ''טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'' (שם כב). והנה בגמרא כתוב: שאין לו לאדם לדור בעיר שאין נובחים בה הכלבים, כיון שהכלבים הם השומרים מן הגנבים ועיר שאין בה כלבים מתרבים בה הגנבים. זהו הרמז הנרמז בגניבת האפיקומן מאחר ובלילה זה של יציאת מצרים לא נבחו הכלבים, אם כן היו יכולים הגנבים לגנוב באין מפריע, לזה אנו גונבים את האפיקומן לרמז על הנס הגדול והנפלא שהכלבים לא נבחו בלילה זה, זהו עומק טעם המנהג של כמה מקהילות ישראל.
להיות בן-חורין
חג הפסח הוא חג החירות. הכמיהה האנושית לחירות מבטאת את רצונו של האדם לעשות את מה שהוא רוצה באמת לעשות, ולא מה שאחרים רוצים שיעשה. חירות פירושה - מתן ביטוי לתחושות, למאוויים ולרצונות שלנו.
אך מתברר, שגם בלי פרעה יש צורך להגיע לחירות. אדם עשוי להיות משועבד גם לעצמו - להיות עבד ליצריו, להרגליו, לחולשותיו. חירות אמיתית פירושה - שאדם מצליח להיחלץ מהכבלים האישיים ולתת ביטוי ל'אני' האמיתי שלו.
המהות האמיתית של כל יהודי היא הנשמה האלוקית שבקירבו. זו כבולה על-ידי הגוף החומרי, תשוקותיו ורצונותיו. היהדות מחנכת אותנו להיאבק בשיעבוד הפנימי הזה ולשאוף לחירות הנפש - להגיע למצב שנוכל לעשות את מה שהנשמה היהודית שלנו מבקשת.
חירות כזאת יכולה להיות מושגת רק על-ידי התורה והמצוות. באמצעותן יכול האדם לעמוד מול יצריו וחולשותיו, ולגלות את הנשמה שבתוכו. לכן אמרו חז"ל: "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה".
ליל הסדר מהווה שורה ארוכה של ניגודים קוטביים. האושר, החירות, הרווחה והשמחה השולטים בו במופגן, מול המצה - לחם העוני, והפיוט "הא לחמא עניא" הפותח פזמון של מסכת סבל
ארבע הקושיות של "מה נשתנה" מצביעות גם הן על ניגוד פנימי. החרוסת המעלה על השולחן את "טיט הבניין", היין האדום שמסמל את דם המילה ודם הפסח, אך גם את הסיפור הטרגי על דם התינוקות שנרצחו באכזריות בתוך לבני הבניין.
ההכרח בהצבת הניגוד הוא חלק מן המבנה של העולם הזה ומן הדרך שבה הוא נברא. עם הבריאה הוצב הסייג של "ויהי ערב ויהי בוקר". ללא ערב וללא החושך המקדים, אין משמעות לאור ולבוקר. אין משמעות לחיוב, אם לא קודמת לו השלילה.
גם המציאות של האומה היהודית היא ניגוד. ניגוד לעולם שמסביב, וניגוד לכל החוקים השולטים בטבע. אומות העולם מונות את השנים לפי תנועות השמש, הכוכב היציב והאיתן. ישראל מונים ללבנה, שזיווה משתנה בכל אחד מימי החודש. ומעניין, אי היציבות האמורה לגרום חולשה, היא מקור הכוח של העם היהודי!
כאשר שוקעת שמש ההצלחה לאומות, היורדות מן המפה ההיסטורית, ישראל מרכינים ראש לרגע ושבים להתחדש כלבנה. זהו פלא הנס שהובטח לעם עוד בימים שהיה בעריסתו: "הסנה בוער באש ואיננו אוכל" (שמות ג', ב'). העץ הבוער ואיננו נשרף, מהווה רמז חד על גורל האומה: "כשם שהסנה איננו אוכל, כך אין מצרים יכולים לכלות את ישראל!" (מדרש רבה).
אי נורמליות פלאית זו נשמרה גם לאחר שהות ארוכה בין חומות מצרים. הזהות היהודית היטיבה להזדהות בכל מקוריותה. העבדים העברים לא שינו את לבושם, את לשונם ואת שמותיהם.
אחרי מאות שנות חיים במשטר דיכוי ועריצות, במדינה שמדיניותה מסתכמת באגרוף ובניצול המחפיר, שם, בתוככי החושך המדכא, היה מסיים היהודי את מכסת לבניו היומית ומשתדל לסייע לחברו שטרם הספיק לסיימה. כך שמר על קומתו המוסרית!
אי הנורמליות משתקפת גם בריבוי העל טבעי המדהים. משבעים נפש לשלושה מיליון גאולים. בלתי הגיונית היא גם תחושת השליחות של הנשים הנדכאות הממשיכות בשמחה להרבות צאצאים וללדת ילדים לגורל מדכא של עבדות. זאת, ללא כל שיקולי כדאיות, כאשר חלק נידון למוות, ואילו החיים נידונים לעבדות משפילה ומרה.
הניגוד הזועק להמשכיות ולחיים הפך לדופק החיים של העם היהודי ולסמלו של ליל הסדר. ניגוד זה מצביע ישירות על היד הגדולה השולטת באירועים ונוהגת בהגה העבר, ההווה והעתיד מלמעלה. זוהי המשמעות של סיפור יציאת מצרים בלילה זה. זוהי משמעות ה"אי נורמליות", הניגודית, העולה משולחן הסדר שלפניך.
הרב מבריסק
יהודי מסכן פנה אל הגאון רבי יוסף דוב מבריסק זצ''ל בשאלה אם מותר בליל הסדר לצאת חובת מצות ד' כוסות בחלב? במקום תשובה הלכתית נתן לו הגאון 25 רובל (שהיה נחשב אז לסכום לא קטן.) היהודי סירב בהתחלה לקחת, באמרו שהוא לא בא לקבץ נדבות אלא לשאול שאלה. אולם לאחר שר' יוסף הסביר לו שלא עלה על דעתו אפילו לתת לו נדבה אלא גמ''ח וכשהקב''ה ירחיב לו, הוא מוכן לקבל את ההלואה בחזרה. הודה היהודי לגאון מאד והלך ממנו בלב שמח.
הרבנית, בידעה שהפרוטה לא היתה כל כך מצויה בבית, שאלה את בעלה הגדול והצדיק, בקצת נימה של תרעומת, ''השאלה של המסכן מראה שאין לו יין לסדר של פסח, אז נותנים לו עשרה רובלים ליין, אבל לא עשרים וחמשה''.
''אני מתפלא עליך, רעייתי היקרה, השיב לה ר' יוסף דב הלא את אשה חכמה כזאת, איך את לא מבינה דבר פשוט כזה, איך הוא שואל שאלה לצאת את חובת ד' כוסות בחלב, בזמן שבודאי הוא יודע את הסדר של שתיית הכוסות: שתי כוסות לפני ''שולחן ערוך'' שתי כוסות אחרי, אם כן האם עולה על הדעת לשתות חלב אחרי ''השולחן עורך'' בו אוכלים בשר? מכאן ראיה שאין לו למסכן הזה לא רק יין אלא גם בשר, מרק וקניידלעך, לכן נתתי לו לא עשרה רובל ליין אלא עשרים וחמשה שיספיק לו לכל. ויוכל לקיים את המצוה ושמחת בחגיך בלב שמח כמו כולם''.
סיפורים לחג פסח
א'
חורף קשה עבר על העיירה סמטניץ. התושבים כבר ציפו להפוגה בגשמים ולמעט קרני שמש מחממות. אבל כשהגיע סוף-סוף האביב, החלו עננים שחורים מסוג אחר להעיב על שמי העיירה והאזור כולו.
תושבי האזור הכירו יפה את הורבאן המשומד, יהודי שהמיר את דתו ופיתח שנאה עזה כלפי אחיו לשעבר. כשהיה עובר ברחוב, היו הכול עוברים לצד השני, שכן פגיעתו של זה הייתה רעה ומכאיבה.
הורבאן זה קיבץ סביבו חבורת פורעים, ומדי פעם יצאו לפרוע בעיירות ישראל. כעת נודע כי בכוונת הרשעים לתקוף הפעם את העיירה סמטניץ.
ההכנות לקראת חג הפסח נערכו באותה שנה בצל הפחד מפני חבורת הפורעים. ואמנם, ימים אחדים לפני החג, הגיע שליח חשאי מאחת העיירות הסמוכות ובפיו הידיעה: הורבאן מתכונן להגיע לסמטניץ בליל חג הפסח...
את תחושת האימה שאחזה בלבבות, ניתן היה לחוש בכל פינה. הנשים והילדים כמעט לא נראו ברחובות. כל עבודות הניקיון, שמקובל היה לעשותן בחצר הבית, נעשו הפעם בתוכו. מי שלא היה מוכרח, לא יצא את פתח ביתו. קשה היה להאמין כי בעוד ימים אחדים יחוגו יהודי סמטניץ את חג החירות...
בערב החג ממש נשמע קולו של כרוז העיירה עולה מן הרחוב. הכול מיהרו לפתוח את חלונות ביתם כדי לשמוע מה בפיו. ההכרזה שבפיו הייתה מפתיעה, ואולי משום כך גם הפיחה תקווה. הוא הכריז, כי רב העיירה, הגאון הצדיק רבי יהודה אסאד, קורא לכל התושבים להתכנס ולעשות יחדיו את ליל-הסדר. כל משפחה תיטול עמה את מצותיה, יינה ושאר תבשילי החג ותבוא לבית-הכנסת הגדול.
קריאתו של הרב רוממה מעט את רוחם של בני סמטניץ. הרעיון לעבור את רגעי הפחד בצוותא נסך עידוד בלבבות. גם עצם יוזמתו של הרב הזכירה את גדולתו ותרמה לחיזוק התקווה כי בצילו לא יאונה להם רע.
שולחנות בית-הכנסת הוצבו בטורים ארוכים ומסודרים. המפות הלבנות כוסו עד מהרה במצות וביין שהביאו תושבי העיירה. כך ישבו יחד, אנשים נשים וטף, והרב החל בעריכת הסדר. הוא ישב על בימת בית-הכנסת, לצד בני-משפחתו ומקורביו. מראהו היה כשל מלאך אלוקים. לבוש היה קיטל לבן, וזקנו החיוור נבלע בתוכו.
לפני תחילת הסדר, קרא הרב בחשאי לכמה מן הצעירים, והטיל עליהם ללכת אל מבואות העיירה, להמתין שם ולצפות לבאות. ובינתיים ניהל הרב את הסדר ביד רמה, מתוך שמחה וביטחון בה'.
ככל שנקפו הדקות, כן גבר הפחד בלבבות מפני הבאות. אבל לפחות כלפי חוץ השתדלו הכול להראות פנים שלוות, שרו ושמחו בשמחת חג החירות.
קרבה שעת חצות. המתח בהיכל בית-הכנסת גבר. לפתע נכנסו שליחי הרב ופניהם חיוורים כסיד. הם פסעו בזריזות אל הרב ודיווחו לו כי חבורת הפורעים בדרך. הם שמעו את קולות הפרא שלהם קרבים מרחוק.
חיש-מהר עברו הדברים בין כל המסובים. מהומת אימה קמה במקום. נשים החלו ליילל בבכי, והילדים עשו זאת בעקבותיהן. הגברים התרוצצו מאיש לרעהו בניסיון לשית עצה.
לפתע התרומם הרב ממקומו ובתנועת יד אחת היסה את כל המהומה. "אחיי ורעיי היקרים", פתח הרב ואמר, "האם שכחתם כי ליל שימורים הוא הלילה הזה? שומר ישראל אינו מפקיר לעולם את צאן-מרעיתו, ועל-אחת-כמה-וכמה בלילה זה. אל לכם להפריע את שמחת החג. התייצבו בשקט ובשלווה במקומותיכם וראו את ישועת אלוקינו אשר יעשה עמנו הלילה הזה".
דבריו של הרב פעלו את פעולתם. קולות הבכי נדמו. עיני הכול היו נעוצות ברב הגדול, שירד בתום דבריו מן הבימה. הוא ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. ראשו נתחב פנימה, והוא חיפש שם דבר-מה. לפתע שלף הרב מתוך ארון-הקודש את שופר התקיעות של ראש-השנה. לאחר- מכן נטל ממגירת שולחנו את טליתו ונתעטף בה עד מעל לראשו. איש לא הבין לפשר מעשיו. אולם הרב הורה לצאן-מרעיתו להישאר על מושבם, ויצא לבדו את אולם בית-הכנסת.
רבי יהודה אסאד צעד לעבר מבואות העיירה. קולות הפורעים היו עתה קרובים ביותר. והנה הם נראו קרבים ובאים, רכובים על סוסיהם. בראש המחנה רכב הורבאן המשומד בכבודו ובעצמו. ברגע זה עצם רבי יהודה אסאד את עיניו, כיוון את אשר כיוון ותקע תקיעה אחת רמה וממושכת בשופר שבידו.
באותו רגע נראה היה הורבאן כמי שהיכהו ברק. הוא הבחין ברב עטוף הלבן ושמע את תקיעת השופר שיצאה מפיו. על פניו נמסכה אימה. עיניו כאילו יצאו מחוריהן. כמי שאחזו טירוף היפנה את סוסו לאחור, ובקריאות פחד נמלט אל מחוץ לעיירה, ואחריו כל בני חבורתו.
הרב שב לבית-הכנסת ועל פניו נח חיוך מרגיע. הוא סיפר לבני הקהילה הנדהמים כי הפורעים שבו בבהלה על עקביהם. רק אחר-כך נודעו פרטיו המדוייקים של המעשה הפלאי, מפיו של אחד מבני העיירה הנוכרים, שעמד כל אותה שעה בחלון ביתו וצפה בתדהמה בנס הפסח.
ב'
ההכנות לקראת חג הפסח אצל רבי ישראל בעל-שם-טוב היו נערכות מתוך שמחה רבה ועצומה. תלמידיו הגדולים היו נאספים כדי לערוך בחברתו את הסדר. ליל הסדר היה שעה של התעלות רוחנית כבירה, כאשר הבעש"ט יושב בראש השולחן ופיו מפיק דברי תורה עמוקים בענייני ההגדה.
אבל בשנת תקט"ז - או תקי"ז - היתה התנהגותו של הבעש"ט שונה ומסתורית. אך אתמול, בעת שאיבת 'מים שלנו', היה שרוי בשמחה רבה, והנה לעת-ערב, בשעת בדיקת חמץ, לבשו פניו קדרות. התלמידים הבינו שדבר-מה נסתר מעיב על שמחת ההכנות לחג. הדבר גרם גם להם לשקוע בחרדה ובצער.
בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעש"ט עשרה מתלמידיו וביקשם לערוך תיקון-חצות בכוונה רבה. עתה היה ברור להם, כי הבעש"ט מבקש לבטל איזו גזירה רעה, שרק עיניו הטהורות צופות אותה.
הבוקר האיר והתלמידים קיוו שהיום החדש יביא עימו גם מצב-רוח חדש אצל רבם, אבל פני הבעש"ט הוסיפו להיות חיוורות וחמורות-סבר. הוא אף ביקש מהתלמידים, לכוון בעת התפילה את הכוונות המיוחדות לראש-השנה.
לאחר התפילה אמר הבעש"ט דברי תורה, שהתמקדו במידת הביטחון בה'. "הביטחון האמיתי הוא", אמר, "שגם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא ושום מבוא לישועה, הוא בוטח בה' ומאמין בישועתו הקרובה". עוד אמר הבעש"ט, כי הביטוי לביטחון הוא השמחה.
אחרי הדברים ניכרה על פני הבעש"ט ארשת של שמחה, אך זו היתה מהולה בחרדה. כך עבר היום, ברגשות מעורבים של שמחה הכרוכה במרירות-הנפש. בשעת אפיית מצת- המצווה היהת הבעש"ט בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה שוב על תלמידיו לכוון את הכוונות של ראש- השנה, וחרדה נפלה עליהם.
ליל הסדר הגיע. התלמידים הקדושים הסבו סביב רבם, וציפו להסבריו ולדברי התורה הנפלאים שהיה נוהג לתבל בהם את אמירת ההגדה. אבל השנה לא הרים הבעש"ט את עיניו מן ההגדה כל הסדר. הוא רק קרא את הכתוב בנעימה משתפכת, ולא פסק אף לרגע קל מקריאתו. הדבר גרם צער עמוק לכל התלמידים.
הבעש"ט השתתק, והיה שקוע בשרעפיו. דממה השתררה בחדר. גם התלמידים היו שקועים במחשבות ובהרהורים. ולפתע נשמע קול צחוק מפי הבעש"ט. התלמידים הביטו בו וראו כי עיניו עצומות, פניו לוהטות בשלהבת-קודש, והוא צוחק מתוך חדווה פנימית עמוקה.
כעבור שעה קלה פקח הבעש"ט את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל-שם-טוב".
שמחה גדולה הציפה את התלמידים, אבל הם השתוקקו לדעת את פשר הדבר והתפללו בלבם שרבם יואיל לספר להם את אשר ראה בעיניו הקדושות. ואכן, הבעש"ט סיפר:
"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה. גויי אותו מקום, שרחשו שינאה עזה ליהודים, גמרו בלבם להתנפל על היהודים דווקא בליל חגם ולכלות בהם את זעמם.
"בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים. ביקשתי גם את עזרתכם, בתפילה ובכוונות. אבל כל מעשיי וכל מעשיכם, לא הועילו. לפיכך נתאזרתי במידת הביטחון והשלכתי את יהבי על אבינו שבשמים. כשראיתי את עוצמת הגזירה, לא ראיתי כל סיכוי לבטלה, אבל כפי שאמרתי אתמול, מידת הביטחון דורשת אמונה מוחלטת בכל מצב.
"הערב, כשישבנו לעריכת הסדר, לא ידעה נפשי מרגוע. שעת הגזירה קרבה והלכה, ולא ראיתי כל מוצא. אבל לפתע השתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה.
"באותו כפר ישב לשולחן הסדר זוג חשוך-ילדים. האיש, שהוא מחסידינו, בינוני בידיעת התורה אבל תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, ישב עם רעייתו, קרא את ההגדה וסיפר לה את סיפור הצרות של בני-ישראל במצרים, על-פי המדרשים.
"כשסיפר על גזירת 'כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו', פרצה האשה בבכי מר. 'אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן', אמרה, 'הייתי נוהגת בו אחרת. לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו. לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב"ה נוהג בנו'.
"הבעל, מצידו, הצדיק את הדין ואמר שעלינו להאמין כי צדיק ה' בכל דרכיו. אבל האשה הוסיפה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב"ה להתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל-זאת הרי אנו בניו!'.
"כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת. הבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האשה טוענת שהוא היה צריך לרחם יותר על עם-ישראל. אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך. הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו'. ומכיוון שתם הוויכוח, והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד".
הבעש"ט סיים את דבריו: "באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האשה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה בכל העולמות, וגם אני שמחתי שמחה רבה. ומובן שגם הגזירה נתבטלה".
ג'
ימים קשים באו על הישוב היהודי בעיר הקודש (לפני כ- 150 שנה). שנת בצורת פקדה את הארץ. השמים כברזל והארץ כנחושה. סופת גשם אחת לא הרעיפה. ועץ השדה לא יתן פריו, כל עשב מוריק בל יראה וכל גבעול תבואה לא ימצא. הרעב הופיע ובעקבותיו היוקר. שלושה קילוגרמים (רוטל) של קמח עולה דינר זהב- ואין להשיג. מעט התבואה של אשתקד כבר נאכלה והרעב נשקף מהפנים הנפולים. אימת הבאות ניבטת מהעינים הכבויות. יהודי ירושלים מודאגים לא רק בגלל הרעב, שפגע בהם בכל חריפותו. אלא גם בגלל שאלת המצות: מהיכן יקחו חיטה שמורה לאפיית מצה שמורה?
בשנים כסדרן, משמגיע זמן קציר החיטה, יוצאים הנכבדים וראשי הקהל אל השדות וקוצרים ברינה את החיטה. אחר מביאים את החיטים העירה ומאחסנים אותם במחסנים החסויים מפני הגשם והטחב. עד זמן הפורים, אז מוציאים וטוחנים אותם, והקמח מתחלק בין התושבים היהודים.
אך בשנה זו כלל לא היה קציר. רק קוצים כסוחים היו בשדות. אין חיטה שמורה, לא יהיה קמח-שמורה יצטרכו להסתפק ב''מצות פשוטות''. אבל האם מצות פשוטות כן יהיו? ספק גדול! יש עוד מעט חיטה בארץ, אבל דמיה יקרים ביותר. וקופת הקהל ריקה. הנה כבר נגמר ''שוק החיטים'' ומחסני החיטה של הקהל נשארו ריקים.
בימים ההם עמד בראש העדב בירושלים ר' ישראל משקלוב. תלמידו של הגאון מווילנא זצ''ל. הוא התהלך מודאג. פניו קודרים וגבו שחוח מכובד הדאגה הרובצת מעליו. כבר עברו עליו תקופות קשות ורבות. אבל דומה שתקופה קשה כזאת עוד לא ראה. הוא מקווה שעוד תבוא עזרא מיהודי חוץ לארץ. לא אחת הראו הללו את מסירותם לאחיהם יושבי ארץ הקודש. שהם רואים את שליחיהם בקיום הישוב בה. ברם, האם תבוא העזרה בעוד מועד? היספיקו עוד לקנות חיטה למצות?
בערבו של יום בהיר אחד שמע פתאום ר' ישראל פעמוני גמלים מקישים סמוך לביתו. הוא ניגש אל החלון ורואה שיירה של גמלים עמוסים שקי תבואה, ובראש השיירה צועד ערבי אחד. בטרם הספיק ר' ישראל להתבונן מהיכן באה לכאן שיירה עם תבואה- כבר היה הערבי בביתו של ר' ישראל אשר שאלו: ''אתה הנך הראש של היהודים בירושלים? יש לי חיטה למכור, ובידעי שהיהודים זקוקים לחטים למצות עבור הפסח, הבאתי הנה את החטים. חושבני שאתם תקנו אותן ממני במחיר הוגן''.
אנו צריכים חיטים והיינו קונים ברצון את חיטך. אבל אין לנו במה, כי קופת הקהל ריקה לגמרי!'' ענה ר' ישראל באנחה. הרהר הערבי ואמר: ''אני מוכן להמתין לכסף. בטוחני שאתם תשלמו''.
אמר לו ר' ישראל: ''אם כן- קבע מועד לתשלום''. ''בערב פסח או במוצאי פסח''- ענה הערבי. ''פתחו את המחסנים ואני מצווה למנהיגי הגמלים שלי לפרוק את מטען התבואה''. המחסנים שעמדו בסמוך לביתו של הרב נפתחו לרווחה, והערבים החלו לפרוק במהירות את התבואה ולהכניסה למחסנים. יהודים רבים שמיהרו להתאסף במקום, עזרו להם בפירוק והטענה.
בתוך כך החשיך היום, ור' ישראל הלך לביתו להביא נרות להאיר לערבים בעבודתם, אולם, כשחזר, לא היה כל זכר לערבים ולגמליהם. ר' ישראל סקר בשמחה את המחסנים המלאים. אבל בלבו דאגה היהיה בידו לשלם לערבי עבור חטיו? הערבי נעלם עוד לפני שהספיקו לדבר על מחיר התבואה. ומי יודע אם הוא לא יבקש מחיר מופרז שיעלה על גבול האפשרות שלו לשלם? ר' ישראל התחיל לעשות מאמצים להשיג סכומי כסף גדולים. הוא פנה עוד פעם במכתבים ליהודי חוץ לארץ בבקשת עזרה דחופה. והעזרה באה. בטרם הגיע מועד התשלום. היה כבר צרור הכסף מוכן בידו של ר' ישראל לשלם לערבי עבור חיטיו. החיטה במחסני הקהל הייתה דיה והותר. לכל אחד חילקו חיטים למצות לפי מכסת נפשות ביתו, ועוד נשאר במחסנים לחלק תבואה גם לאחר הפסח.
ערב חג הפסח הגיע. בעת שכל יהודי ירושלים הלכו, כמנהגם אל הכותל המערבי, נשאר ר' ישראל בביתו. הוא ציפה למוכר הערבי שיבוא לקבל את דמי חטיו. היום כבר פנה לערוב, אך הערבי לא בא. גם במוצאי פסח חיכה לו ר' ישראל והוא לא בא. במשך השנים שמר ר' ישראל על צרור הכסף עבור הערבי בעל החיטים. אבל במשך כל הזמן לא ראה ולא שמע אודותיו כלום. כשהגיעה שעתו של ר' ישראל להסתלק מן העולם. קרא לחתנו ואמר לו: ''את צרור הכסף הזה החזקתי תמיד מוכן בידי בכדי לשלם לערבי שהביא לנו את החיטים באותה שנת בצורת. יהא הצרור הזה שמור ולא יגעו בו עד תקופה של עשר שנים, אולי יבוא הערבי במשך זמן זה לתבוע את כספו. באם יעבור הזמן הנקוב ולא יבוא, יוכלו להשתמש בכסף הזה לפרנס בו עניים, ומפני דרכי שלום יפרנסו גם עניי הערבים''. אותו ערבי אשר נעלם בנסיבות פלאיות- לא חזר לעולם לדרוש את כספו. מי היה אותו הערבי- פלאי ומה היה טיבו- לא נודע עד היום הזה.
