''וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה''' (ל, ב)
אמר משה רבנו לבני-ישראל על אודות ראשי המטות, שיהיו יודעים כיצד להעריך את דברי מנהיגיהם, שכן כל אשר יאמרו הם, ראשי המטות, הרי ''זה הדבר אשר צוה ה'''. דברי-סופרים כדברי-תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלהים חיים. לפיכך הקדימה זאת התורה לפרשת התרת-נדרים, שכן מה טעם יכול חכם להתיר נדר ולעקרו מלמפרע כאילו לא היה – אומר ה''כלי יקר'' – משום שחייו היומיומיים ומעשיו של כל אדם מישראל צריכים להיות מסודרים על-פי דעתם ורצונם של חכמי-התורה, וממילא אומרים אנו: ''כל הנודר על דעת חכמים הוא נודר'' – מלכתחילה מתכוון הנודר, שלא יהא תוקף לנדרו אלא אם כן יסכימו לכך החכמים, אבל אם לא יסכימו ויאמרו: ''מותר לך'', יפקע תוקפו מעיקרא, כשם שיכול הבעל להפר את נדרי אשתו, משום ש''כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת''. הרי כל ענין התרת-נדרים מבוסס על יסוד אמונת-חכמים והנהגת-חכמים, ולכן שפיר יאה כאן ההקדמה הזאת, כי דבריהם של ראשי-המטות, חכמי-התורה, נחשבים כדבר ה'.

''לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'' (ל, ג)
מי שנזהר בדיבורו, לבל תחולל שום מלה היוצאת מפיו ולא תהא לבטלה, עליו הכתוב אומר: ''ככל היוצא מפיו יעשה'' – ברכותיו מתקיימות וכל דיבור שלו נחשב כגזירה שיש למלאה, כפי שאמרו חכמינו: ''ותגזר אומר ויקם לך – צדיק גוזר והקדוש-ברוך מקיים''.

'' איש כי ידר נדר לה' '' (ל, ג)
הדא הוא דכתיב, כי לא ידע האדם את עתו (מדרש). מה ענין פסוק זה לכאן?

ברם, מצינו בגמרא, שבשעה שאדם נודר קרבן אל יאמר ''לה' קרבן'', כי אם ''קרבן לה''', משום שמא יבטא את השם ולא יסיים את המלה ''קרבן'' ויהא מוציא שם שמים לבטלה (נדרים י). ומבארים המפרשים, כי החשש הוא פן ימות פתאום בטרם יהא סיפק בידו לומר ''קרבן''. זוהי איפוא הכוונה שבמדרש, שלפיכך אמר הכתוב ''נדר לה''' ולא ''לה' נדר'', משום ''לא ידע האדם את עתו'' – ויש מקום איפוא לחשוש פן ימות באמצע ויהא מוציא שם-שמים לבטלה, על-כן עליו לומר תחילה ''נדר'' ואחר-כך ''לה'''.

''אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל'' (ל''א, ד)
לרבות שבט לוי (רש''י).
מקשים המפרשים, אם גם משבט לוי גוייסו אנשים למלחמה, הרי צריכים היו להיות שלושה-עשר אלף איש משלושה-עשר שבטים, ולמה איפוא נאמר בפסוק הסמוך: ''וימסרו מאלפי ישראל...שנים-עשר אלף''? ברם, על הכתוב: ''וימסרו'' אומר רש''י: ''מששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן'' (פסוק ה). במה דברים אמורים אלא בשאר שבטי ישראל, ואילו לגבי שבט לוי הלא נאמר: ''האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע'' (דברים ל''ג, ט) – שבכוחם לשכוח את כל הקרובים והיקרים להם מפני רצון וכבוד השם-יתברך, ואף אם ידעו כי מיתת מנהיגם האהוב תלויה במלחמה זו, בכל-זאת הלכו ברצון למלא את רצון השם-יתברך. ובכן יוצא שאמנם היו שלושה-עשר אלף, אך להלן הלא הכתוב מדבר באלה שנמסרו על כרחם, והם באמת לא מנו אלא שנים-עשר אלף בלבד, שכן האלף של שבט לוי הלך מרצונו הטוב.

''ושמע אביה את נדרה..והחריש לה אביה וקמו כל נדריה'' (ל, ה)
כאן, בהפרת האב, נאמר סתם: ''והחריש לה אביה'', ואילו להלן (בפסוק ח), בהפרת הבעל אצל ארוסה, נאמר: ''ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה'', ולהלן מזה (בפסוק ט''ו), בהפרת הבעל אצל נשואה, נאמר: ''ואם החרש יחריש לה אשה מיום אל יום''.

ויש להבין, מה משמעותם של השינויים הללו? אלא, אצל האב ביחס לנדרים של בתו יתכן אי-פעם שאפילו אם יחריש לה רגע אחד בלבד, שוב לא יוכל להפר את נדרה; כגון, אם נדרה נדר ברגעים האחרונים של ימי-נערותה, על סף בגרותה, שאז כבר אין בידי האב להפר את נדרה. לפיכך לא נאמר כאן: ''ביום שמעו'', שכן אפילו ברגע אחד עלול האב לפעמים לגרום לידי ''וקמו כל נדריה''.

אצל אשה ארוסה גם-כן יתכן שאפילו אם יחריש לה הבעל שעות מספר, שוב לא יוכל להפר את נדרה, כגון אם בינתיים נשאה לאשה, שאז הדין הוא: ''אין הבעל מיפר בקודמין'', ואחרי הנשואין אין עוד בידו להפר את אשר נדרה באירוסיה. לעומת-זה אצל אשה נשואה יש בידי הבעל פנאי של יום תמים, כדי להפר את נדרי אשתו, ורק אם החריש לה ''מיום אל יום'' אזי ''והקים את כל נדריה''.

''אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל'' (ל''א, ד)
לרבות שבט לוי (רש''י).
מקשים המפרשים, אם גם משבט לוי גוייסו אנשים למלחמה, הרי צריכים היו להיות שלושה-עשר אלף איש משלושה-עשר שבטים, ולמה איפוא נאמר בפסוק הסמוך: ''וימסרו מאלפי ישראל...שנים-עשר אלף''? ברם, על הכתוב: ''וימסרו'' אומר רש''י: ''מששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן'' (פסוק ה). במה דברים אמורים אלא בשאר שבטי ישראל, ואילו לגבי שבט לוי הלא נאמר: ''האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע'' (דברים ל''ג, ט) – שבכוחם לשכוח את כל הקרובים והיקרים להם מפני רצון וכבוד השם-יתברך, ואף אם ידעו כי מיתת מנהיגם האהוב תלויה במלחמה זו, בכל-זאת הלכו ברצון למלא את רצון השם-יתברך.

ובכן יוצא שאמנם היו שלושה-עשר אלף, אך להלן הלא הכתוב מדבר באלה שנמסרו על כרחם, והם באמת לא מנו אלא שנים-עשר אלף בלבד, שכן האלף של שבט לוי הלך מרצונו הטוב.

ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (מטות לא-ח)
למה נאמר בחרב: להודיענו כשם שבלעם תפס אומנותם של ישראל שכל כוחם בפה וביקש לקללם בפה, אף הם תפסו אומנותם של האומות שכל כוחם בחרב, ומידה כנגד מידה לא בטלה וכמו שנאמר ועל חרבך תחיה לכן הרגו את בלעם בחרב. אך נישאלת השאלה איך הרג פנחס את בילעם בחרב הרי אסור לו בתור כהן להיטמא למת? יש כמה תירוצים לשאלה זאת אך נביא בע"ה שתי תירוצים: האחת הגמרא בזבחים אומרת שפנחס לא הגיע לכהונה אלא אחרי שהשכין שלום בין השבטים בימי יהושע בן נון ולכן שהרג את בילעם עדיין לא היה כהן. תירוץ שני מתרץ שרבי שמעון בר יוחאי אומר שמותר להיטמא למת עכו"ם ואפילו לנגוע בו שעכו"ם אינו מטמא.

''אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן'' (ל''ג, א)
מצינו במדרש, כי מכיוון שגאולת-מצרים באה על-ידי בשר-ודם לא יכלה להיות נצחית ומן ההכרח היה שתבאו אחריה גלות אחרת; אולם לעתיד תבוא הגאולה על-ידי השם-יתברך בכבודו ובעצמו, ואז היא תהיה נצחית. זהו שמרמז הכתוב: ''אלה מסע בני ישראל'' – לפיכך יהיו ישראל נאלצים לנדוד עוד בגלויות שונות אחרי גאולת-מצרים, משום ''אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן'' – שנגאלו ממצרים באמצעות בשר-ודם, ולכן אין הגאולה יכולה להיות נצחית. ואכן, ראשי-התבות של ''אלה מסעי בני ישראל'' מרמזים על ארבע הגלויות הבאים: אדום, מדי, בבל, יון.

''ויכתב משה את מוציאהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם'' (ל''ג, ב)

שמות המקומות השונים במדבר ניתנו בהתאם למאורעות שנתרחשו שם בבני-ישראל (כגון ''קברות-התאוה'', ''מרה'', ''רפידים'', וכיוצא בזה). זהו איפוא פשוטו של פסוק: ''ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם'' – משה רבנו כתב את המאורעות (''מוצא'' פירושו גם מקרה ומאורע, ככתוב: ''את כל המוצאות אותם'' – יהושע ב, כ''ג), אשר אירעו לישראל במסעיהם; ''ואלה מסעיהם למוצאיהם'' – ואלה שמות מקומות-מסעיהם אשר הותאמו אל המאורעות הללו. מצינו במדרש, כי בגאולה העתידה יעביר השם-יתברך שוב את בני-ישראל דרך כל אותם ארבעים ושניים המסעות אשר עברו במדבר אחרי יציאת-מצרים, כפי שאמר יחזקאל הנביא בנבואתו: ''והבאתי אתכם אל מדבר העמים'' (יחזקאל כ, ל''ה). זהו איפוא שמרמז הכתוב: ''ואלה מסעיהם'' – המסעות הללו יהיו גם ''למוצאיהם'' – כאשר בניהם אחריהם יצאו מגלותם האחרונה, יעברו גם הם את המסעות האלה.

''אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה'' (ל''ג, נ''ד)
מקרא קצר הוא זה (רש''י).
חכמינו אמרו, שלפיכך נקראת ארץ-ישראל ''ארץ-הצבי'', כי כשם שהצבי הזה משהופשט עורו מעליו שוב אינו יכול לחזור ולכסות את גופו מאחר שהוא מתכווץ, כך גם ארץ-ישראל בזמן שישראל יושבים עליה הריהי מתכווצת (גיטין נ''ז). משמע איפוא כי לפני שנכנסו ישראל לארץ היה שטחה מצומצם מאד, כך שלא הספיק לכל שבט השטח שניתן לו; אך לאחר שהוטל הגורל נתרחבו ממדי השטח בהתאם לגודלו של השבט. זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''אל אשר יצא לו שמה הגורל – לו יהיה'', אחרי שנפל הגורל על שטח פלוני בשביל שבט פלוני, נתהווה השטח הראוי בהתאם לצרכיו של השבט. וזהו שנתכוון רש''י לומר: ''מקרא קצר הוא זה'' – המקרא מדבר כאן בכברת-האדמה הקצרה שנתרחבה אחר-כך.

''ויכתב משה את מוציאהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם'' (ל''ג, ב)
שמות המקומות השונים במדבר ניתנו בהתאם למאורעות שנתרחשו שם בבני-ישראל (כגון ''קברות-התאוה'', ''מרה'', ''רפידים'', וכיוצא בזה). זהו איפוא פשוטו של פסוק: ''ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם'' – משה רבנו כתב את המאורעות (''מוצא'' פירושו גם מקרה ומאורע, ככתוב: ''את כל המוצאות אותם'' – יהושע ב, כ''ג), אשר אירעו לישראל במסעיהם; ''ואלה מסעיהם למוצאיהם'' – ואלה שמות מקומות-מסעיהם אשר הותאמו אל המאורעות הללו. מצינו במדרש, כי בגאולה העתידה יעביר השם-יתברך שוב את בני-ישראל דרך כל אותם ארבעים ושניים המסעות אשר עברו במדבר אחרי יציאת-מצרים, כפי שאמר יחזקאל הנביא בנבואתו: ''והבאתי אתכם אל מדבר העמים'' (יחזקאל כ, ל''ה). זהו איפוא שמרמז הכתוב: ''ואלה מסעיהם'' – המסעות הללו יהיו גם ''למוצאיהם'' – כאשר בניהם אחריהם יצאו מגלותם האחרונה, יעברו גם הם את המסעות האלה.

''אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה'' (ל''ג, נ''ד)
מקרא קצר הוא זה (רש''י).
חכמינו אמרו, שלפיכך נקראת ארץ-ישראל ''ארץ-הצבי'', כי כשם שהצבי הזה משהופשט עורו מעליו שוב אינו יכול לחזור ולכסות את גופו מאחר שהוא מתכווץ, כך גם ארץ-ישראל בזמן שישראל יושבים עליה הריהי מתכווצת (גיטין נ''ז). משמע איפוא כי לפני שנכנסו ישראל לארץ היה שטחה מצומצם מאד, כך שלא הספיק לכל שבט השטח שניתן לו; אך לאחר שהוטל הגורל נתרחבו ממדי השטח בהתאם לגודלו של השבט. זהו איפוא פשוטו של הפסוק: ''אל אשר יצא לו שמה הגורל – לו יהיה'', אחרי שנפל הגורל על שטח פלוני בשביל שבט פלוני, נתהווה השטח הראוי בהתאם לצרכיו של השבט. וזהו שנתכוון רש''י לומר: ''מקרא קצר הוא זה'' – המקרא מדבר כאן בכברת-האדמה הקצרה שנתרחבה אחר-כך.

מאורי הדורות בראי הפרשה
במ"ר כב: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (לא/ב) - רבי יהודה [בר' אלעאי מדור ד' לתנאים ומגדולי תלמידי ר' עקיבא] אומר: אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים, היה חי, שאמר לו הקב"ה: "ואחר תאסף". תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה תתעכב נקמת ישראל, מיד "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין"... הקב"ה אמר: "נקמת בני ישראל", ומשה אמר: "נקמת ה' במדין". אמר הקב"ה: אינו אלא שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: רבון העולמים אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, לכך הנקמה שלך "לתת נקמת ה' במדין"...."וישלח אותם משה" - אמר הקב"ה למשה: "נקם נקמת", אתה בעצמך והוא משלח את אחרים? אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה. המשל אומר: בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן... למה שלח את פנחס? אמר: מי שהתחיל במצוה הוא גומר. הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור מצותו. ספרי מטות: "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מארבע רוחותיה. רבי נתן אומר [הוא ר' נתן הבבלי, אב"ד, שפעל בדור ד' לתנאים, בזמנו של רבן שמעון בן גמליאל אבי רבינו הקדוש]: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו. הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמה ו/יא [חי בשנים ד' תתצ"ו (1136 למנינם) – ד' תתקס"ה (1205)]: כשצרין על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח, ולמי שרוצה להימלט על נפשו [ידוע שגנרל מק-ארתור אחד מגדולי ובחירי מפקדי הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה, נהג כדברי ר' נתן והרמב"ם, כשהיה מכתר את צבא יפן. מהסיבה שאם אינך מניח לאויבך פתח מילוט, הוא נלחם עד מות וביתר עוז]. "אלה מסעי בני ישראל" (לג/א)– פרפ' לתורה: ר"ת אמב"י רומז לארבע גלויות: אדום, מדי, בבל, יון".
מב"י


סיפורים לשבת

א'
בִּקּוּרָיו אֵצֶל רַבּוֹ, הַצַּדִּיק מִלּוּבְּלִין, פָּסְקוּ פִּתְאוֹם. בֶּעָבָר הָיָה מַרְבֶּה לְבַקֵּר בַּחֲצֵרוֹ. הַכֹּל הִכִּירוּהוּ בְּתוֹר 'הַגְּבִיר'. עֲסָקָיו שִׂגְשְׂגוּ וְהִצְלִיחוּ, וּכְגֹדֶל עָשְׁרוֹ, כֵּן גֹּדֶל מַעֲשֵׂי הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה. נוֹסַף עַל כָּךְ נֵחַן בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וְהָיָה יְרֵא-שָׁמַיִם וִישַׁר-דֶּרֶךְ.

אַחַת לְשָׁנָה הָיָה מִתְפַּנֶּה לְגַמְרֵי לַעֲבוֹדַת-הַשֵּׁם. הָיָה מַגִּיעַ אֶל רַבּוֹ וְעוֹסֵק שָׁם בְּתוֹרָה, בִּתְפִלָּה וּבְמַתַּן צְדָקָה בְּיַד רְחָבָה. מֵעוֹלָם לֹא הֵשִׁיב פְּנֵי אִישׁ רֵיקָם.

עַל נְסִיעָתוֹ זוֹ לָרַבִּי לֹא וִתֵּר מֵעוֹלָם. וּפִתְאוֹם חָדַל לְהַגִּיעַ. הַסִּבָּה הָיְתָה מַעֲצִיבָה מְאוֹד מִבְּחִינָתוֹ: מַצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי. הוּא הִסְתַּבֵּךְ בְּכַמָּה עֲסָקִים לֹא מֻצְלָחִים וְהִפְסִיד כֶּסֶף רַב. וּבְפֶרֶק זְמַן קָצָר אִבֵּד אֶת כָּל עָשְׁרוֹ. הֶעָשִׁיר לְשֶׁעָבַר נֶאֱלַץ לְהֵעָשׂוֹת סַבָּל, כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בְּנֵי-בֵּיתוֹ.

בְּמַצָּבוֹ זֶה לֹא הָיָה יָכֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמוֹ לְהוֹפִיעַ בְּלוּבְּלִין. הַכֹּל יְבַקְּשׁוּ צְדָקָה וּתְמִיכָה – וּמָה יָשִׁיב?

עָמַד הוּא בְּכִכַּר הַשּׁוּק, מַמְתִּין לְלָקוֹחוֹת. "שָׁלוֹם, מָה שְׁלוֹמְךָ?", נִתֵּק קוֹל נָעִים אֶת חוּט מַחְשְׁבוֹתָיו. הוּא הֵרִים אֶת עֵינָיו וְרָאָה מוּלוֹ אֶת הַכֹּמֶר הַמְּקוֹמִי. זֶה הֻפְתַּע מְאוֹד לִרְאוֹת אֶת הֶעָשִׁיר הַנּוֹדָע עוֹבֵד כְּסַבָּל בַּשּׁוּק.

הַשְּׁנַיִם הֵחֵלּוּ לְשׂוֹחֵחַ, וּבְמוֹחוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר צָץ רַעְיוֹן. הִנֵּה לְפָנָיו הִזְדַּמְּנוּת נִפְלָאָה לַעֲשׂוֹת נְפָשׁוֹת לְדָתוֹ. אַט-אַט הֵחֵל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו. 'בְּמִקְרֶה' הָיָה פּוֹגֵשׁ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב, מִתְעַנְיֵן בְּמַצָּבוֹ וּמַסְבִּיר לוֹ פָּנִים. הֵם שׂוֹחֲחוּ בִּידִידוּת, וְהַכֹּמֶר הִפְנָה בַּעֲדִינוּת אֶת הַשִּׂיחָה לְדִיּוּנִים פִילוֹסוֹפִיִּים.

אַט-אַט הֵחֵל הַכֹּמֶר לְזַעְזֵעַ אֶת אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי וּלְהָטִיל בָּהּ סְפֵקוֹת. "כָּל חַיֶּיךָ הָיִיתָ יְהוּדִי טוֹב וְיָשָׁר, וּרְאֵה מָה קִבַּלְתָּ", הָיָה אוֹמֵר לוֹ. הַהַצָּעָה הַמְּפַתָּה לֹא אִחֲרָה לָבוֹא. הַכֹּמֶר הִבְטִיחַ לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִם יֵאוֹת לְהָמִיר אֶת דָּתוֹ.

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הִזְדַּעְזֵעַ הַיְּהוּדִי לְגַמְרֵי. אַךְ הַכֹּמֶר לֹא הִתְיָאֵשׁ. הוּא הוֹסִיף לְנַסּוֹת לְשַׁכְנֵעַ וּלְפַתּוֹת. אֶת כָּל כִּשְׁרוֹנוֹ הָרֶטוֹרִי הִפְעִיל, וּמַאֲמַצָּיו נָשְׂאוּ פְּרִי.

"לֹא בְּכָל לִבִּי אֶתְנַצֵּר, חַס וְשָׁלוֹם", אָמַר הַיְּהוּדִי בְּלִבּוֹ, "רַק לְמַרְאִית-עַיִן". גַּם אִשְׁתּוֹ הִסְכִּימָה לְדַעֲתוֹ. הָעֹנִי וְהַמַּחְסוֹר הֶעֱבִירוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם וְעַל דַּעַת קוֹנָם.

הַכֹּמֶר לָחַץ לְקַיֵּם אֶת טֶקֶס הַהִתְנַצְּרוּת מִיָּד, אַךְ הַיְּהוּדִי, לַמְרוֹת הַסְכָּמָתוֹ הָעֶקְרוֹנִית, לֹא מָצָא עֹז בְּנַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַצַּעַד הַנּוֹרָא. מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי עָצַר בַּעֲדוֹ. בִּמְצוּקַת נַפְשׁוֹ הֶחְלִיט יוֹם אֶחָד לִנְסֹעַ אֶל רַבּוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹצָא מֵהַסְּבַךְ.

כְּשֶׁדְּמָעוֹת שׁוֹטְפוֹת אֶת לְחָיָיו גִּלְגֵּל אֶת כָּל קוֹרוֹתָיו. סִפֵּר עַל מַצָּבוֹ הַקָּשֶׁה. עַל אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו הָרְעֵבִים. עַל הַהַצָּעָה הַמְּפַתָּה הַנִּצֶּבֶת לְנֶגֶדוֹ. עַל כַּוָּנָתוֹ לְהִתְנַצֵּר לְמַרְאִית-עַיִן, וּלְהִשָּׁאֵר יְהוּדִי מַאֲמִין בְּלִבּוֹ.

אֲרֶשֶׁת תַּדְהֵמָה עָלְתָה עַל-פְּנֵי הָרַבִּי. "הַיִּתָּכֵן שֶׁיְּהוּדִי יַעֲזֹב אֶת דָּתוֹ תְּמוּרַת בֶּצַע-כֶּסֶף?! הַחֲסֵרִים יְהוּדִים הַשְּׁרוּיִים בִּמְצוּקָה?! הַאִם יַעֲלֶה עַל דַּעַת אֶחָד מֵהֶם לְהִתְנַצֵּר, וְלוּ לְמַרְאִית-עַיִן?!".

"אֵינֶנִּי כְּמוֹ כֻּלָּם", עָנָה הַיְּהוּדִי, "מַצָּבִי שׁוֹנֶה. לִי יֵשׁ טְעָנוֹת כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. כָּל חַיַּי עָשִׂיתִי רַק טוֹב וָחֶסֶד, וְזֶה גְּמוּלִי?!", וּבְדַבְּרוֹ פָּרַץ בִּבְכִי מַר מֵעֹמֶק לִבּוֹ הַשָּׁבוּר.

"כָּךְ?", הֵגִיב הָרַבִּי, "יֵשׁ לְךָ טְעָנוֹת? נוּ, כְּשֶׁיֵּשׁ טְעָנוֹת, הוֹלְכִים לְדִין-תּוֹרָה! עָלֶיךָ לְהַזְמִין אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְבֵית-דִּין וְלִטְעֹן אֶת טַעֲנוֹתֶיךָ".

הֶעָשִׁיר לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע-אָזְנָיו. לִתְבֹּעַ אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְדִין-תּוֹרָה?! אַךְ נִימַת דְּבָרָיו שֶׁל הַצַּדִּיק הָיְתָה רְצִינִית לַחֲלוּטִין. הוּא הִתְכַּוֵּן בְּדִיּוּק לַאֲשֶׁר אָמַר.

שְׁלֹשָׁה תַּלְמִידֵי-חֲכָמִים נִקְרְאוּ לְשַׁמֵּשׁ כְּבֵית-דִּין. הֶעָשִׁיר לְשֶׁעָבַר הִרְצָה אֶת טַעֲנוֹתָיו אַחַת לְאַחַת. מוּלוֹ הִתְיַצֵּב הַצַּדִּיק, כְּסָנֶגוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. הוּא הִזְכִּיר אֶת חֲטָאָיו שֶׁל הַיְּהוּדִי מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ וְעַד עַתָּה. הֶעָשִׁיר, לְעֻמָּתוֹ, הִצִּיג אֶת מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, שֶׁהִצִּילוּ לֹא אַחַת נְפָשׁוֹת רַבּוֹת.

תַּמּוּ הַטְּעָנוֹת. הַדַּיָּנִים הִסְתַּגְּרוּ לְמַתַּן פְּסַק-הַדִּין. שָׁעָה אֲרֻכָּה שָׁקְלוּ וְדָנוּ, וּלִבְסוֹף קָבְעוּ: כַּסְפּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי שֶׁאָבַד לוֹ, כַּפָּרָה הוּא עַל עֲווֹנוֹתָיו. אוּלָם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, שֶׁרַחֲמָיו אֵין-סוֹפִיִּים, יָשִׁיב לוֹ אֶת רְכוּשׁוֹ, בִּתְנַאי שֶׁיַּקְפִּיד שֶׁלֹּא לַחְטֹא עוֹד. הַמּוֹעֵד לְבִצּוּעַ פְּסַק-הַדִּין נִקְבַּע לִשְׁלֹשִׁים יוֹם.

שָׁב הַיְּהוּדִי לְבֵיתוֹ וְלַעֲבוֹדַת הַסַּבָּלוּת. הִגִּיעַ הַיּוֹם הַשְּׁלֹשִׁים, הַמּוֹעֵד הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ צָרִיךְ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְמַלֵּא אֶת פְּסַק-הַדִּין. אוֹתוֹ בֹּקֶר הִגִּיעָה עֲגָלָה מְפֹאֶרֶת לְפֶתַח בֵּית-הַמָּלוֹן שֶׁבּוֹ עָבַד הַיְּהוּדִי. בָּעֲגָלָה יָשַׁב שַׂר נִכְבָּד, שֶׁבִּקְּשׁוֹ לְהַכְנִיס אֶת חֲפָצָיו פְּנִימָה.

הַיְּהוּדִי פָּרַק אֶת הַמִּטְעָן מִן הָעֲגָלָה וְהִמְתִּין לְבוֹאוֹ שֶׁל הַשַּׂר שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ אֶת שְׂכָרוֹ, אַךְ זֶה בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא. הוּא חִכָּה וְחִכָּה, הֲרֵי אִי-אֶפְשָׁר לַעֲזֹב חֲפָצִים יִקְרֵי-עֶרֶךְ בְּלֹא שְׁמִירָה. כָּךְ עָמַד שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, אוּלָם הַשַּׂר נֶעֱלַם.

לִבְסוֹף נִתְבַּקֵּשׁ עַל-יְדֵי הַנְהָלַת הַמָּלוֹן לְפַנּוֹת אֶת הַחֲפָצִים, שֶׁהִפְרִיעוּ לִתְנוּעַת הָאוֹרְחִים. בְּאֵין-בְּרֵרָה נְשָׂאָם עַל גַּבּוֹ לְבֵיתוֹ. בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת לֹא הָיָה יָכֹל עוֹד לְהַחְזִיק אֶת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד, וְאַרְגָּז גָּדוֹל נָפַל מִיָּדָיו וְנִבְקַע.

תַּדְהֵמָתוֹ הָיְתָה עֲצוּמָה. מִן הָאַרְגָּז הִתְגַּלְגְּלוּ מַטְבְּעוֹת זָהָב לָרֹב. כְּשֶׁמָּנָה אֶת הַכֶּסֶף גִּלָּה, שֶׁהַסְּכוּם עוֹלֶה בְּדִיּוּק לִסְכוּם הַכֶּסֶף שֶׁאִבֵּד בְּמַפֹּלֶת עֲסָקָיו. הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא קִיֵּם אֶת פְּסַק-הַדִּין...

ב'
הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה מִלְּאָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל שָׁלוֹמְ'קֶה הַקָּטָן, בֶּן הַתֵּשַׁע, בְּנוֹ שֶׁל ר' יְשַׁעְיָהוּ פְרִידְמָן, גַּבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּדֶנִילוֹבִיץ' (עֲיָרָה קְטַנָּה בְּמַעֲרַב רוּסְיָה הַלְּבָנָה). בְּעוֹד דַּקּוֹת אֲחָדוֹת יָחֵל הַטֶּקֶס הַחֲגִיגִי, שֶׁבְּמַהֲלָכוֹ יִצְטָרְפוּ רַבִּים מִנַּעֲרֵי הָעֲיָרָה לְ'מִסְדַּר הַחֲלוּצִים', תְּנוּעַת הַצּוֹפִים הַקּוֹמוּנִיסְטִית.

בְּכָל לִבּוֹ הִשְׁתּוֹקֵק לִלְבֹּשׁ אֶת הַמַּדִּים הַמְּיֻחָדִים וּלְהִמָּנוֹת עִם חַבְרֵי הַמִּסְדָּר. אוּלָם בְּהַגִּיעַ תּוֹרוֹ לָגֶשֶׁת אֶל הַמַּדְרִיךְ וּלְקַבֵּל אֶת הָעֲנִיבָה הַמְּיֻחֶדֶת וְאֶת סֵמֶל הַמִּסְדָּר, קָמוּ לְפֶתַע חֲבֵרָיו וּמָחוּ. הֵם טָעֲנוּ כִּי אָבִיו רַב, וְלֹא יִתָּכֵן לְקַבֵּל לְשׁוּרוֹת הַתְּנוּעָה בֵּן שֶׁל אַנְטִי-מַהְפְּכָן.

פָּגוּעַ וְדוֹמֵעַ מִהֵר שָׁלוֹמְ'קֶה אֶל אָבִיו וּבְקוֹל חָנוּק סִפֵּר לוֹ עַל הָעֶלְבּוֹן הַנּוֹרָא. אָבִיו הֵבִין לְלֵב בְּנוֹ, אַךְ בְּהֶחְלֵט לֹא הִשְׁתַּתֵּף בְּצַעֲרוֹ. הוּא הֵנִיחַ יָד רַכָּה עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: "שָׁלוֹמְ'קֶה, לְךָ מְצַפִּים חַיִּים אֲחֵרִים"...

זְמַן לֹא-רַב לְאַחַר מִכֵּן פָּלְשׁוּ הַגֶּרְמָנִים לְרוּסְיָה. יְהוּדֵי דֶּנִילוֹבִיץ', שֶׁהֵבִינוּ כִּי הַגֶּרְמָנִים יַגִּיעוּ גַּם אֲלֵיהֶם, לֹא יָדְעוּ בַּתְּחִלָּה כֵּיצַד לְהִתְיַחֵס לְכָךְ. הֲלוֹא גַּם בַּשִּׁלְטוֹן הָרוּסִי לֹא רָווּ נַחַת.

הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ פָּלַשׁ הַצָּבָא הַגֶּרְמָנִי לְדֶנִילוֹבִיץ'. הַגֶּרְמָנִים לֹא בִּזְבְּזוּ כּוֹחוֹת מְיֻתָּרִים עַל עֲיָרָה כֹּה קְטַנָּה, אוּלָם הַכִּבּוּשׁ יָצַר בַּמָּקוֹם חַיֵּי גֵּיהִנּוֹם. עִם בּוֹאָם הוּקְמָה בְּדֶנִילוֹבִיץ' מִשְׁטָרָה פּוֹלָנִית, שֶׁהָיְתָה מֻרְכֶּבֶת מִצְּעִירִים אַנְטִישֵׁמִים, וְהֵם מֵרְרוּ אֶת חַיֵּי הַיְּהוּדִים.

הַצָּרוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת הֵחֵלּוּ כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה הַפְּקֻדָּה לְרַכֵּז אֶת כָּל הַיְּהוּדִים בְּגֶטוֹ מְגֻדָּר. כָּעֵת הֵחֵלָּה מִלְחֶמֶת קִיּוּם מַמָּשׁ. גַּם הֵחֵלּוּ לְהַגִּיעַ יְדִיעוֹת עַל שְׁחִיטוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁמְּבַצְּעִים הַגֶּרְמָנִים בַּגֶּטָאוֹת שֶׁבָּעֲיָרוֹת הַקְּטַנּוֹת.

שָׁנָה וָחֵצִי חַיוּ יְהוּדֵי דֶּנִילוֹבִיץ' כְּשֶׁמֵּעַל רֹאשָׁם מְאַיֶּמֶת חֶרֶב הַשְּׁחִיטָה הַגֶּרְמָנִית, חֶרֶב שֶׁהֻנְחֲתָה עַל רֹאשָׁם בְּהֶנֵּף אֶחָד, בְּחֹרֶף תש"ג.

זֶה הָיָה בְּשַׁבָּת. שָׁלוֹמְ'קֶה, בֵּן הָאַחַת-עֶשְׂרֵה, עָשָׂה אֶת הַשַּׁבָּת מִחוּץ לָעֲיָרָה, בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל יַעַר לוֹטְשָׁה, שֶׁשָּׁכַן כִּשְׁלֹשִׁים קִילוֹמֶטְרִים מֵהָעֲיָרָה. שָׁם הָיָה בַּיִת גָּדוֹל, בֶּן שָׁלֹשׁ קוֹמוֹת, שֶׁהַגֶּרְמָנִים רָצוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְצָרְכֵיהֶם. הַבַּיִת עָמַד שׁוֹמֵם זְמַן רַב וְהָיָה צֹרֶךְ לְשַׁפְּצוֹ. לְשֵׁם כָּךְ גִּיְּסוּ קְבוּצַת בַּעֲלֵי-מְלָאכָה מֵדֶּנִילוֹבִיץ'. שָׁלוֹמְ'קֶה הִצְלִיחַ לְהִצְטָרֵף אֶל אֶחָד מֵהֶם, שֶׁאָמַר כִּי הוּא זָקוּק לְעֶזְרָתוֹ שֶׁל יֶלֶד.

בְּבֹקֶר הַשַּׁבָּת הִתְעוֹרֵר שָׁלוֹמְ'קֶה מֻקְדָּם. הוּא יָרַד לֶחָצֵר וּלְפֶתַע הִבְחִין בִּשְׁתֵּי מַשָּׂאִיּוֹת מְלֵאוֹת חַיָּלִים גֶּרְמָנִים. הוּא מִהֵר לַעֲלוֹת לַקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה וּלְסַפֵּר לַחֲבֵרָיו אֶת שֶׁרָאָה. הֵם לֹא יִחֲסוּ לְכָךְ חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה, מִשּׁוּם שֶׁשַּׁיָּרוֹת רַבּוֹת שֶׁל גֶּרְמָנִים נָהֲגוּ לַעֲבֹר בַּמָּקוֹם.

כַּעֲבֹר שָׁעָה הִגִּיעוּ שׁוֹמְרֵיהֶם וְצִוּוּ עֲלֵיהֶם לְהִתְכַּנֵּס בְּאַחַד הַחֲדָרִים. רַק אָז הֵחֵל הַחֲשָׁשׁ לְהִתְגַּנֵּב לְלִבָּם. הָיוּ שָׁם אַרְבַּע נְעָרוֹת, שֶׁהַשּׁוֹטְרִים צִוּוּ עֲלֵיהֶן לַעֲזֹב אֶת הַחֶדֶר. כַּעֲבֹר רֶגַע נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת יְרִי מֵהַחֶדֶר הַסָּמוּךְ. הָיָה בָּרוּר כִּי הַנּוֹרָא מִכֹּל עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ. הַקְּבוּצָה עָמְדָה עַתָּה לְכוּדָה בַּחֶדֶר, כַּאֲשֶׁר בַּפֶּתַח נִצָּבִים הַשּׁוֹטְרִים.

הָיָה שָׁם בָּחוּר חָסֹן, יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ גַּרְזֶן. בְּאוֹתוֹ רֶגַע פָּעַל בְּתוּשִׁיָּה. בַּקִּיר הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַחֶדֶר הָיָה חַלּוֹן קָטָן, סָגוּר בְּמַסְמְרִים. בְּעֶזְרַת הַגַּרְזֶן יִשֵּׁר אֶת הַמַּסְמְרִים וּפָתַח אֶת הַחַלּוֹן. שְׁנִיָּה לְאַחַר מִכֵּן הֵחֵלּוּ הַלְּכוּדִים לִקְפֹּץ מֵהַחַלּוֹן, שֶׁהָיָה בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה. הֵם קָפְצוּ מֵעַל רָאשֵׁי הַגֶּרְמָנִים, שֶׁעָמְדוּ לְמַטָּה, הֲמוּמִים מִתְּעֻזַּת הַיְּהוּדִים. גַּם שָׁלוֹמְ'קֶה הָיָה בֵּינֵיהֶם.

שָׁלוֹמְ'קֶה נָחַת בְּרַכּוּת עַל הַשֶּׁלֶג, קָם וּפָתַח בְּרִיצָה מְהִירָה. שְׁנֵי שׁוֹטְרִים פּוֹלָנִים דָּלְקוּ אַחֲרָיו, מְכַוְּנִים אֵלָיו אֶת רוֹבֵיהֶם. הוּא רָץ כָּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ, חָשׁ אֶת שְׁרִיקַת הַכַּדּוּרִים קָרוֹב מְאוֹד לְאָזְנָיו. מְנוּסָתוֹ נִבְלְמָה כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגִבְעָה וְהֵחֵל לְטַפֵּס עָלֶיהָ. כַּעֲבֹר רֶגַע חָשׁ כְּאֵב עַז בְּגַבּוֹ וְצָנַח אַרְצָה, עוֹשֶׂה עַצְמוֹ מֵת. זֶה הָיָה מַזָּלוֹ, שֶׁאִם לֹא-כֵן הָיוּ הַשּׁוֹטְרִים יוֹרִים בּוֹ לַמָּוֶת.

כַּעֲבֹר זְמַן קָם, פָּצוּעַ וְזַב-דָּם, וְהוֹסִיף לָרוּץ. כָּךְ כָּל הַשַּׁבָּת וְכָל הַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ. עִם בֹּקֶר חָשׁ רָעֵב וְהֶחְלִיט לְהִכָּנֵס לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּקָּרֶה בְּדַרְכּוֹ. הוּא הִגִּיעַ לַבַּיִת, נִכְנַס פְּנִימָה וּמָצָא שָׁם נוֹצְרִיָּה עוֹמֶדֶת וּמְכַבֶּסֶת בְּגָדִים.

"אַתָּה זִ'ידוֹק [יְהוּדִי]?", שָׁאֲלָה אוֹתוֹ הַגּוֹיָה. "כֵּן", הֵשִׁיב לָהּ. "מֵדֶּנִילוֹבִיץ'?", הוֹסִיפָה לִשְׁאֹל.

"כֵּן", עָנָה שָׁלוֹמְ'קֶה. "מִי אַתָּה?", שָׁאֲלָה. "אֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יְשַׁעְיָה הַשּׁוֹחֵט", הֵשִׁיב. עֵינֶיהָ שֶׁל הַגּוֹיָה הִתְמַלְּאוּ דְּמָעוֹת. הִתְבָּרֵר כִּי הִיא הִכִּירָה הֵיטֵב אֶת ר' יְשַׁעְיָה פְרִידְמָן. "מַדּוּעַ אַתְּ בּוֹכָה?", הִתְעַנְיֵן שָׁלוֹמְ'קֶה. "לֹא שָׁמַעְתָּ?", אָמְרָה, "הַלַּיְלָה רָצְחוּ אֶת כָּל יְהוּדֵי הַגֶּטוֹ בְּדֶנִילוֹבִיץ'".

לְאַחַר כַּמָּה יָמִים הִגִּיעַ שָׁלוֹמְ'קֶה הַקָּטָן אֶל חֲבוּרַת פַּרְטִיזָנִים יְהוּדִים בַּיַּעַר. בְּחֶבְרָתָם בִּלָּה עַד סוֹף הַמִּלְחָמָה. שָׁלוֹמְ'קֶה זָכָה לִשְׂרֹד וּלְהָקִים בַּיִת נֶאֱמָן וַחֲסִידִי כְּשֶׁהָיָה מְסַפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ הָאִישִׁי, הָיָה חוֹזֵר תָּמִיד עַל דִּבְרֵי אָבִיו: "שָׁלוֹמְ'קֶה, לְךָ מְצַפִּים חַיִּים אֲחֵרִים".

ג'
בָּעִיר נִיקוֹפּוֹל שֶׁבִּצְפוֹן בּוּלְגַרְיָה הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּשְׁמוֹ רַבִּי יוֹסֵף. אַף-עַל-פִּי שֶׁעִקַּר מַעֲיָנָיו הָיוּ נְתוּנִים לַתּוֹרָה, בִּקֵּשׁ רַבִּי יוֹסֵף לְהִתְפַּרְנֵס מִיְּגִיעַ כַּפָּיו. הֵקִים שֻׁתָּפוּת עִם אֶחָד מִמַּכָּרָיו וְיַחְדָּו פָּתְחוּ הַשְּׁנַיִם בֵּית-עֵסֶק.

וְזֶה הָיָה סֵדֶר יוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵף: בַּלַּיְלָה לוֹמֵד הָיָה תּוֹרָה עַד שָׁעָה מְאֻחֶרֶת. בַּבֹּקֶר הִשְׁכִּים קוּם לַתְּפִלָּה וְאַחֲרֶיהָ יָשַׁב לְ'אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה' (כָּךְ קָרְאוּ לְהִתְכַּנְּסוּת שֶׁל חֲכָמִים לְלִמּוּד תּוֹרָה בְּצַוְתָּא). רַק לְעֵת צָהֳרַיִם עָזַב אֶת בֵּית-הַמִּדְרָשׁ וּפָנָה לַחֲנוּתוֹ.

הַשֻּׁתָּף, שֶׁעָמַד בַּחֲנוּת כְּבָר מִשְּׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת, הִתְקַשָּׁה לְהַשְׁלִים עִם הָעֻבְדָּה שֶׁרַבִּי יוֹסֵף אֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא בְּשָׁוֶה בְּעֹל הַשֻּׁתָּפוּת וּמְאַחֵר לָבוֹא לַחֲנוּת. אַף-עַל-פִּי שֶׁכִּבְּדוֹ וְהֶעֱרִיכוֹ, הָיָה נוֹהֵג לְהָעִיר לוֹ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ עַל הָאִחוּר. רַבִּי יוֹסֵף, שֶׁהִכִּיר בְּצִדְקַת דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, הָיָה מְמַלֵּא אֶת פִּיו מַיִם וְשׁוֹתֵק. בְּלִבּוֹ הָיָה אוֹמֵר: "מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲזָקָה עָלַי אַהֲבַת הַתּוֹרָה".

יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד שֶׁאַחֲרֵי תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, הִתְעוֹרְרָה בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ קֻשְׁיָה חֲמוּרָה. הַחֲכָמִים וְרַבִּי יוֹסֵף שָׁקְעוּ בַּסּוּגְיָה הַנִּלְמֶדֶת וְלֹא שָׂמוּ לֵב לַשָּׁעָה הַמִּתְאַחֶרֶת. כְּשֶׁקָּמוּ מִמְּקוֹמוֹתֵיהֶם כְּבָר הָיְתָה הַשָּׁעָה שְׁעַת צָהֳרַיִם מִתְקַדֶּמֶת.

הֵחִישׁ רַבִּי יוֹסֵף אֶת צְעָדָיו אֶל חֲנוּתוֹ, שָׁם כְּבָר הִמְתִּין לוֹ שֻׁתָּפוֹ, זוֹעֵף וּקְצַר-רוּחַ. "עַד כָּאן!", פָּסַק הַשֻּׁתָּף בְּתַקִּיפוּת. "רוֹאֶה אֲנִי כִּי אֵין לְפָנַי שׁוּם בְּרֵרָה אֶלָּא לְפָרֵק אֶת הַשֻּׁתָּפוּת אִתְּךָ. אֵין זֶה הוֹגֵן שֶׁאֶשָּׂא לְבַדִּי בְּרֹב הָעֹל, בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ חוֹלְקִים אֶת הָרְוָחִים בְּשָׁוֶה".

בִּקֵּשׁ רַבִּי יוֹסֵף מִשֻּׁתָּפוֹ לְעַכֵּב אֶת פֵּרוּק הַשֻּׁתָּפוּת יוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְיַעֵץ עִם רַעְיָתוֹ. בְּבוֹאוֹ לְבֵיתוֹ סִפֵּר לָהּ אֶת שֶׁאֵרַע וְשָׁאַל לְדַעֲתָהּ. "אַל לְךָ לְהַפְחִית מִזְּמַן הַלִּמּוּד", אָמְרָה הָאִשָּׁה. "אִם שֻׁתָּפְךָ מְבַקֵּשׁ לִנְעֹל בַּעֲדְךָ דֶּלֶת אַחַת, בְּטוּחָה אֲנִי כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, הַפּוֹתֵחַ שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה, יִפְתַּח לָנוּ שְׁעָרִים חֲדָשִׁים שֶׁל בְּרָכָה וּרְוָחָה".

מְחֻזָּק מִדִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ שָׁב לְמָחֳרָת רַבִּי יוֹסֵף אֶל חֲנוּתוֹ וְהוֹדִיעַ לְשֻׁתָּפוֹ עַל הַסְכָּמָתוֹ לְפָרֵק אֶת הַשֻּׁתָּפוּת בֵּינֵיהֶם. הַשְּׁנַיִם חִשְּׁבוּ אֶת עֶרֶךְ הַסְּחוֹרָה שֶׁבַּחֲנוּת וּלְאַחַר שֶׁרַבִּי יוֹסֵף קִבֵּל לְיָדָיו סְכוּם כֶּסֶף הַשָּׁוֶה לְמַחֲצִית שֹׁוִי הַסְּחוֹרָה, נִפְרְדוּ הַשְּׁנַיִם לְשָׁלוֹם.

"לֹא כְּדַאי שֶׁהַכֶּסֶף יִשְׁכַּב בַּבַּיִת סְתָם כָּךְ, לְלֹא תַּכְלִית", יָעֲצָה לוֹ אִשְׁתּוֹ בְּשׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ. "צֵא לַשּׁוּק, עֲסֹק בְּמַשָּׂא-וּמַתָּן, וְאוּלַי תִּזְדַּמֵּן לְךָ עִסְקָה טוֹבָה וְנוּכַל לְהַרְוִיחַ אֶת לַחֲמֵנוּ".

עָשָׂה רַבִּי יוֹסֵף כַּעֲצָתָהּ, יָצָא מֵהַבַּיִת בְּדַרְכּוֹ אֶל הַשּׁוּק. אוּלָם עִם צֵאתוֹ שָׁקַע מוֹחוֹ בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה עַד שֶׁשָּׁכַח לְגַמְרֵי אֶת מַטְּרַת הֲלִיכָתוֹ. מִבְּלִי מֵשִׂים הוֹבִילוּהוּ רַגְלָיו אֶל בֵּית-הַמִּדְרָשׁ. הוּא שָׁקַע בְּלִמּוּד תּוֹרָה שֶׁנִּמְשַׁךְ עַד הָעֶרֶב.

כְּשֶׁשָּׁב לְבֵיתוֹ חָשׁ נָבוֹךְ מוּל עֵינֶיהָ הַשּׁוֹאֲלוֹת שֶׁל אִשְׁתּוֹ. "אֵין דָּבָר", בִּקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ, "מָחָר אֵצֵא שׁוּב לַשּׁוּק וְאֶסְחַר בַּאֲשֶׁר יְזַמֵּן לִי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא".

וְאָכֵן, לְמָחֳרָת יָצָא רַבִּי יוֹסֵף אֶל הַשּׁוּק, מְקַוֶּה לִמְצֹא סְחוֹרָה שֶׁיּוּכַל לְהָפִיק מִמֶּנָּה רֶוַח נָאֶה. אַךְ בָּא בְּשַׁעֲרֵי הַשּׁוּק, פָּנָה אֵלָיו אָדָם גְּבַהּ-קוֹמָה וְהִצִּיעַ לוֹ לִקְנוֹת מַכְתֵּשׁ כָּבֵד. רַבִּי יוֹסֵף, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה סוֹחֵר גָּדוֹל, הוֹשִׁיט לַמּוֹכֵר אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּתוֹ וְנָטַל מִיָּדָיו אֶת הַמַּכְתֵּשׁ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנֶיהָ שֶׁל אִשְׁתּוֹ לְמַרְאֵה הָעִסְקָה הַ'מֻּצְלַחַת' שֶׁעָשָׂה בַּעֲלָהּ. "מָה נַעֲשֶׂה בְּמַכְתֵּשׁ יָשָׁן זֶה?!", שָׁאֲלָה בִּצְחוֹק מָרִיר. אֲבָל רַבִּי יוֹסֵף לֹא הָיָה מֻדְאָג מִגּוֹרַל 'סְחוֹרָתוֹ'. עַתָּה, לְאַחַר שֶׁמִּלֵּא אֶת הוֹרָאַת אִשְׁתּוֹ, יָכֹל הָיָה לְמַהֵר אֶל הַמָּקוֹם הֶחָבִיב עָלָיו – בֵּית-הַמִּדְרָשׁ.

כָּךְ חָלַף יוֹם נוֹסָף. כֶּסֶף כְּבָר לֹא הָיָה, אֲבָל מַכְתֵּשׁ יָשָׁן – הָיָה גַּם הָיָה...

בַּלַּיְלָה חָלַם רַבִּי יוֹסֵף חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ הוֹפִיעַ הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ, שֶׁמָּכַר לוֹ בַּבֹּקֶר אֶת הַמַּכְתֵּשׁ. "דַּע לְךָ", אָמַר לוֹ הָאִישׁ, "כִּי מַזָּלְךָ הַטּוֹב הִמְתִּין לְךָ זְמַן רַב, אֶלָּא שֶׁהַמַּזָּל הַזֶּה שֶׁלְּךָ הוּא, וְאֵין לַאֲחֵרִים חֵלֶק בּוֹ. עַל-כֵּן הָיָה עָלֶיךָ לְהִפָּרֵד תְּחִלָּה מִשֻּׁתָּפְךָ, קֹדֶם שֶׁתּוּכַל לִזְכּוֹת בַּשֶּׁפַע הַמְּזֻמָּן לְךָ. עַתָּה, לְאַחַר שֶׁנִּפְרַדְתֶּם, הִגִּיעָה שְׁעָתְךָ לֵהָנוֹת מֵחֶלְקְךָ".

הָאִישׁ בַּחֲלוֹם הוֹסִיף וְאָמַר: "הַמַּכְתֵּשׁ שֶׁקָּנִיתָ מִיָּדַי הַבֹּקֶר עָשׂוּי זָהָב טָהוֹר. עָלֶיךָ לָדַעַת אֶת עֶרְכּוֹ הָאֲמִתִּי כְּדֵי שֶׁתֵּדַע לְבַקֵּשׁ בַּעֲדוֹ תְּמוּרָה רְאוּיָה. לְאַחַר שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן וְתִמְכֹּר אֶת הַמַּכְתֵּשׁ בִּסְכוּם הָגוּן, קוּם וַעֲזֹב אֶת עִירְךָ, כִּי לֹא כָּאן מְקוֹמְךָ. עֲלֵה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְגוּר בָּעִיר צְפַת".

כְּשֶׁקָּם בַּבֹּקֶר, מִהֵר רַבִּי יוֹסֵף לְשַׁתֵּף אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר הַחֲלוֹם. בְּשָׁעָה שֶׁרַבִּי יוֹסֵף פָּנָה לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּלְלִמּוּד תּוֹרָה, הִזְמִינָה אִשְׁתּוֹ אֶל בֵּיתָם צוֹרֵף יָשָׁר וְנֶאֱמָן. הַצּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּמַּכְתֵּשׁ, הֵקִישׁ עָלָיו וְגֵרֵד אֶת הָאָבָק שֶׁהִצְטַבֵּר עָלָיו, וְעֵינָיו נִפְעֲרוּ מִתַּדְהֵמָה. "זָהָב טָהוֹר! זָהָב טָהוֹר לְגַמְרֵי!"... קָרָא כְּלֹא-מַאֲמִין.

עַד מְהֵרָה מָכְרוּ רַבִּי יוֹסֵף וְאִשְׁתּוֹ אֶת הַמַּכְתֵּשׁ וְעָלוּ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. נֶאֱמָנִים לְדִבְרֵי הַחֲלוֹם עָלוּ וְהִתְיַשְּׁבוּ בָּעִיר צְפַת. הַכֶּסֶף הָרַב שֶׁנּוֹתַר בְּיָדָם הִסְפִּיק לָהֶם לִחְיוֹת חַיֵּי רְוָחָה עַד יוֹמָם הָאַחֲרוֹן.

אַךְ בְּעִקָּר שָׂמַח רַבִּי יוֹסֵף – הֲלוֹא הוּא רַבִּי יוֹסֵף קָארוֹ – עַל שֶׁעַתָּה נִתְאַפְשֵׁר לוֹ לְהַדְפִּיס אֶת שְׁנֵי חִבּוּרָיו הַגְּדוֹלִים – 'בֵּית יוֹסֵף' וְ'שֻׁלְחָן עָרוּךְ'.

ד'
יְרֵא-שָׁמַיִם וּמוֹקִיר רַבָּנָן הָיָה פַיְבְל הָעֶגְלוֹן, תּוֹשַׁב הָעֲיָרָה רַאדִין. בֵּיתוֹ שָׁכַן לֹא-הַרְחֵק מִבֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׂרָאֵל-מֵאִיר הַכֹּהֵן, הֶחָפֵץ-חַיִּים. בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֶפְשָׁרִית הָיָה מֵצִיץ בְּפָנָיו הַקּוֹרְנוֹת שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְשׁוֹאֵב מֵהֶן הֶאָרָה שֶׁל קְדֻשָּׁה. כַּאֲשֶׁר נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַסִּיעַ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם זֶה הָיָה לוֹ יוֹם חַג.

פַּעַם אַחַת, בְּעוֹדוֹ רוֹתֵם אֶת עֶגְלָתוֹ לִשְׁנֵי סוּסָיו, עָצַר לְיָדוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים וּבְפִיו בַּקָּשָׁה לֹא-שִׁגְרָתִית: "ר' פַיְבְל יַקִּירִי. אִם תִּזְדַּמֵּן בָּעֵת הַקְּרוֹבָה לְאַיְשִׁישׁוֹק, אָנָּא סוּר אֶל רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל הוּטְנֶר וּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ בְּרָכָה בַּעֲבוּרִי".

נַפְשׁוֹ שֶׁל פַיְבְל עָלְצָה בְּקִרְבּוֹ. הֶחָפֵץ-חַיִּים בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הֵטִיל עָלָיו שְׁלִיחוּת אִישִׁית!... לֹא, הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן לְהַמְתִּין עַד שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ כִּבְדֶרֶךְ-אַגַּב נְסִיעָה לְאַיְשִׁישׁוֹק. חִישׁ-מַהֵר עָלָה עַל עֶגְלָתוֹ וְהִצְלִיף בְּסוּסָיו בַּדֶּרֶךְ לְאַיְשִׁישׁוֹק.

בְּעֵינֵי רוּחוֹ כְּבָר רָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל וּמוֹסֵר לוֹ אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים; וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן שָׁב אֶל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְחוֹזֵר לְפָנָיו בְּחֶרְדַת-קֹדֶשׁ עַל נֻסַּח הַבְּרָכָה. הַמַּחְשָׁבָה עַל שֶׁזָּכָה לְשַׁמֵּשׁ שָׁלִיחַ בֵּין שְׁנֵי גְּדוֹלֵי-עוֹלָם, סִחְרְרָה אֶת רֹאשׁוֹ.

לֹא חָלַף זְמַן רַב וּפַיְבְל הִתְיַצֵּב בְּחִיל וּבִרְעָדָה לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל בְּאַיְשִׁישׁוֹק, בְּהַצִּיגוֹ לְפָנָיו אֶת בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים. שָׁקַע רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל בְּהִרְהוּר קָצָר וּלְאַחַר מִכֵּן אָמַר לְפַיְבְל אֶת הַמִּלִּים שֶׁיִּמְסֹר מִשְּׁמוֹ לֶחָפֵץ-חַיִּים.

לְמִשְׁמַע מִלּוֹתָיו הַסְּפוּרוֹת שֶׁל הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק הֶחְסִיר לִבּוֹ שֶׁל פַיְבְל פְּעִימָה. תְּחִלָּה סָבַר כִּי אָזְנָיו הִטְעוּהוּ. לְנֹכַח תְּגוּבָתוֹ הַלֹּא-בְּרוּרָה שֶׁל פַיְבְל, חָזַר רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל עַל מִלּוֹתָיו. עַתָּה לֹא נוֹתַר עוֹד כָּל סָפֵק בַּאֲשֶׁר לְתֹכֶן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְבַּקֵּשׁ לִמְסֹר לֶחָפֵץ-חַיִּים.

הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לְרַאדִין עָבְרָה עַל פַיְבְל מִתּוֹךְ בִּלְבּוּל וְסַעֲרַת-נֶפֶשׁ. "בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא אֶמְסֹר אֶת נֻסַּח הַ'בְּרָכָה' הַזּוֹ לֶחָפֵץ-חַיִּים!", אָמַר לְעַצְמוֹ. לֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז לַעֲשׂוֹת זֹאת.

בַּיָּמִים הַבָּאִים עָשָׂה פַיְבְל כָּל מַאֲמָץ לְהִמָּנַע מִלִּפְגֹּשׁ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים פָּנִים-אֶל-פָּנִים. הוּא שִׁנָּה אֶת שְׁעוֹת הַתְּפִלָּה הַקְּבוּעוֹת שֶׁלּוֹ, וְאַף נִזְהַר שֶׁלֹּא לַחְלֹף סָמוּךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים, לְבַל יֵאָלֵץ לַחְזֹר בְּאָזְנָיו עַל 'בִּרְכַּת' הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק.

אוֹתוֹ יוֹם הֵקִיץ הַקֵּץ עַל מַסַּע הַהִתְחַמְּקוּת שֶׁל פַיְבְל. בְּעוֹדוֹ שָׁקוּעַ בְּחִזּוּק אוֹפַנֵּי עֶגְלָתוֹ נָגְעָה יָד בִּכְתֵפוֹ. "נוּ ר' פַיְבְל, שֶׁמָּא כְּבָר הִזְדַּמֵּן לְךָ לִהְיוֹת בְּאַיְשִׁישׁוֹק?". חִוֵּר כְּסִיד הֵסֵב פַיְבְל אֶת פָּנָיו לְאָחוֹר וְרָאָה מוּלוֹ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים. לְשַׁקֵּר לֹא הֵעֵז, בְּוַדַּאי לֹא לֶחָפֵץ-חַיִּים. כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד הֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ לְחִיּוּב.

"וְשֶׁמָּא זְכַרְתַּנִי לְטוֹבָה וּבִקַּשְׁתָּ בַּעֲבוּרִי בְּרָכָה מֵרַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל?", שָׁאַל הֶחָפֵץ-חַיִּים. פַיְבְל הָיָה מוּכָן לְשַׁלֵּם הוֹן כְּדֵי לְהִקָּבֵר תַּחְתָּיו בְּאוֹתוֹ רֶגַע. שׁוּב הֵנִיד רֹאשׁוֹ בְּחִיּוּב. "אִם-כֵּן, מַדּוּעַ מוֹנֵעַ אַתָּה טוֹב מִבְּעָלָיו וְאֵינְךָ מְסַפֵּר לִי? מָה אָמַר לְךָ?", הוֹסִיף הֶחָפֵץ-חַיִּים בְּרַכּוּת שֶׁטְּרוּנְיָה נְסוּכָה בָּהּ.

פַיְבְל שָׁתַק. לְשׁוֹנוֹ דָּבְקָה לְפִיו וְהוּא חָשׁ כִּי נְשִׁימָתוֹ מִתְקַצֶּרֶת. "וְכִי אֵינְךָ זוֹכֵר?!", דָּחַק בּוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים.

"דְּבָרִים קָשִׁים אָמַר רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל וְאֵינִי רוֹצֶה לַחְזֹר עֲלֵיהֶם", פָּלַט פַיְבְל בְּמַאֲמָץ רַב.

"בְּכָל-זֹאת אֱמֹר", הִפְצִיר בּוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ פְּלִיאָה.

פַיְבְל הוֹסִיף לִשְׁתֹּק.

"אֱמֹר!", פָּקַד עָלָיו הֶחָפֵץ-חַיִּים.

"הוּא אָמַר...", לָחַשׁ פַיְבְל בַּחֲשָׁשׁ, "הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק אָמַר, כִּי הוּא מְבָרֵךְ אֶת רַבֵּנוּ שֶׁבְּקָרוֹב מְאוֹד יֵלֵךְ בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת וְיִשָּׂא אֲבָנִים עַל לִבּוֹ". אֶת הַחִוָּרוֹן עַל פָּנָיו שֶׁל פַיְבְל הֶחְלִיף עַתָּה סֹמֶק עַז. כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ וְהוּא פָּרַץ בִּבְכִי נִרְגָּשׁ. "יִסְלַח לִי רַבֵּנוּ עַל שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה חוֹבָה עַל יָדִי", הִתְיַפֵּחַ. "אִלּוּלֵי צִוָּה עָלַי בִּמְפֹרָשׁ, לֹא הָיִיתִי מוֹצִיא מִלִּים אֵלֶּה מִפִּי לְעוֹלָם!".

בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן, הֵעִיף מַבָּט חָטוּף לְעֵבֶר הֶחָפֵץ-חַיִּים, וּלְתַדְהֵמָתוֹ רָאָה כִּי בִּמְקוֹם לִכְעֹס וּלְהִבָּהֵל מֵהַ'בְּרָכָה' הַמְּשֻׁנָּה שֶׁשֻּׁגְּרָה לוֹ מֵאַיְשִׁישׁוֹק, נָהֲרוּ פָּנָיו וְחִיּוּךְ שֶׁל קוֹרַת-רוּחַ נִמְתַּח עַל שְׂפָתָיו.

"הַאִם אֵינְךָ מֵבִין, ר' פַיְבְל יַקִּירִי?", פָּנָה לְפֶתַע הֶחָפֵץ-חַיִּים אֶל הָעֶגְלוֹן הַנָּבוֹךְ וְהַמְּיֻסָּר. "הֲלוֹא בְּרָכָה גְּדוֹלָה עַד מְאוֹד אָצַל לִי הַצַּדִּיק מֵאַיְשִׁישׁוֹק. בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ הִתְהַלְּכוּ הַכֹּהֲנִים לְלֹא נַעֲלַיִם לְרַגְלֵיהֶם וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נָשָׂא עַל לִבּוֹ אֶת אַבְנֵי הַחֹשֶׁן!... בֵּרְכַנִי אֵפוֹא הַצַּדִּיק כִּי אֶזְכֶּה לִהְיוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. אֲנִי, דַּי לִי אִם אֶזְכֶּה לְקִיּוּם חֶלְקָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַבְּרָכָה".

וְאָמְנָם בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק בִּמְקוֹמָהּ הָיְתָה. כַּיָּדוּעַ, כָּל יָמָיו יִחֵל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְצִפָּה לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ. עַד כְּדֵי כָּךְ גְּדוֹלָה הָיְתָה צִפִּיָּתוֹ, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁלַח אִגֶּרֶת לְכָל רַבָּנֵי הָאֵזוֹר וּבִקְּשָׁם לַעֲרֹךְ רְשִׁימָה מְסֻדֶּרֶת שֶׁתִּכְלֹל אֶת שְׁמוֹת הַכֹּהֲנִים הַמִּתְגּוֹרְרִים בִּתְחוּם רַבָּנוּתָם, תּוֹךְ פֵּרוּט גִּילָם, מִדַּת יִחוּסָם וּמוּכָנוּתָם לָעֲבוֹדָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. בְּכָל יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ!

בִּרְכַּת הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק הָיְתָה אֵפוֹא יְקָרָה מְאוֹד לְלִבּוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים.

ה'
יְרֵא-שָׁמַיִם וּמוֹקִיר רַבָּנָן הָיָה פַיְבְל הָעֶגְלוֹן, תּוֹשַׁב הָעֲיָרָה רַאדִין. בֵּיתוֹ שָׁכַן לֹא-הַרְחֵק מִבֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׂרָאֵל-מֵאִיר הַכֹּהֵן, הֶחָפֵץ-חַיִּים. בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת אֶפְשָׁרִית הָיָה מֵצִיץ בְּפָנָיו הַקּוֹרְנוֹת שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְשׁוֹאֵב מֵהֶן הֶאָרָה שֶׁל קְדֻשָּׁה. כַּאֲשֶׁר נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַסִּיעַ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם זֶה הָיָה לוֹ יוֹם חַג.

פַּעַם אַחַת, בְּעוֹדוֹ רוֹתֵם אֶת עֶגְלָתוֹ לִשְׁנֵי סוּסָיו, עָצַר לְיָדוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים וּבְפִיו בַּקָּשָׁה לֹא-שִׁגְרָתִית: "ר' פַיְבְל יַקִּירִי. אִם תִּזְדַּמֵּן בָּעֵת הַקְּרוֹבָה לְאַיְשִׁישׁוֹק, אָנָּא סוּר אֶל רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל הוּטְנֶר וּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ בְּרָכָה בַּעֲבוּרִי".

נַפְשׁוֹ שֶׁל פַיְבְל עָלְצָה בְּקִרְבּוֹ. הֶחָפֵץ-חַיִּים בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הֵטִיל עָלָיו שְׁלִיחוּת אִישִׁית!... לֹא, הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן לְהַמְתִּין עַד שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ כִּבְדֶרֶךְ-אַגַּב נְסִיעָה לְאַיְשִׁישׁוֹק. חִישׁ-מַהֵר עָלָה עַל עֶגְלָתוֹ וְהִצְלִיף בְּסוּסָיו בַּדֶּרֶךְ לְאַיְשִׁישׁוֹק.

בְּעֵינֵי רוּחוֹ כְּבָר רָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל וּמוֹסֵר לוֹ אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים; וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן שָׁב אֶל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְחוֹזֵר לְפָנָיו בְּחֶרְדַת-קֹדֶשׁ עַל נֻסַּח הַבְּרָכָה. הַמַּחְשָׁבָה עַל שֶׁזָּכָה לְשַׁמֵּשׁ שָׁלִיחַ בֵּין שְׁנֵי גְּדוֹלֵי-עוֹלָם, סִחְרְרָה אֶת רֹאשׁוֹ.

לֹא חָלַף זְמַן רַב וּפַיְבְל הִתְיַצֵּב בְּחִיל וּבִרְעָדָה לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל בְּאַיְשִׁישׁוֹק, בְּהַצִּיגוֹ לְפָנָיו אֶת בַּקָּשָׁתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים. שָׁקַע רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל בְּהִרְהוּר קָצָר וּלְאַחַר מִכֵּן אָמַר לְפַיְבְל אֶת הַמִּלִּים שֶׁיִּמְסֹר מִשְּׁמוֹ לֶחָפֵץ-חַיִּים.

לְמִשְׁמַע מִלּוֹתָיו הַסְּפוּרוֹת שֶׁל הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק הֶחְסִיר לִבּוֹ שֶׁל פַיְבְל פְּעִימָה. תְּחִלָּה סָבַר כִּי אָזְנָיו הִטְעוּהוּ. לְנֹכַח תְּגוּבָתוֹ הַלֹּא-בְּרוּרָה שֶׁל פַיְבְל, חָזַר רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל עַל מִלּוֹתָיו. עַתָּה לֹא נוֹתַר עוֹד כָּל סָפֵק בַּאֲשֶׁר לְתֹכֶן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְבַּקֵּשׁ לִמְסֹר לֶחָפֵץ-חַיִּים.

הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לְרַאדִין עָבְרָה עַל פַיְבְל מִתּוֹךְ בִּלְבּוּל וְסַעֲרַת-נֶפֶשׁ. "בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא אֶמְסֹר אֶת נֻסַּח הַ'בְּרָכָה' הַזּוֹ לֶחָפֵץ-חַיִּים!", אָמַר לְעַצְמוֹ. לֹא הָיָה בּוֹ הָעֹז לַעֲשׂוֹת זֹאת.

בַּיָּמִים הַבָּאִים עָשָׂה פַיְבְל כָּל מַאֲמָץ לְהִמָּנַע מִלִּפְגֹּשׁ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים פָּנִים-אֶל-פָּנִים. הוּא שִׁנָּה אֶת שְׁעוֹת הַתְּפִלָּה הַקְּבוּעוֹת שֶׁלּוֹ, וְאַף נִזְהַר שֶׁלֹּא לַחְלֹף סָמוּךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים, לְבַל יֵאָלֵץ לַחְזֹר בְּאָזְנָיו עַל 'בִּרְכַּת' הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק.

אוֹתוֹ יוֹם הֵקִיץ הַקֵּץ עַל מַסַּע הַהִתְחַמְּקוּת שֶׁל פַיְבְל. בְּעוֹדוֹ שָׁקוּעַ בְּחִזּוּק אוֹפַנֵּי עֶגְלָתוֹ נָגְעָה יָד בִּכְתֵפוֹ. "נוּ ר' פַיְבְל, שֶׁמָּא כְּבָר הִזְדַּמֵּן לְךָ לִהְיוֹת בְּאַיְשִׁישׁוֹק?". חִוֵּר כְּסִיד הֵסֵב פַיְבְל אֶת פָּנָיו לְאָחוֹר וְרָאָה מוּלוֹ אֶת הֶחָפֵץ-חַיִּים. לְשַׁקֵּר לֹא הֵעֵז, בְּוַדַּאי לֹא לֶחָפֵץ-חַיִּים. כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד הֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ לְחִיּוּב.

"וְשֶׁמָּא זְכַרְתַּנִי לְטוֹבָה וּבִקַּשְׁתָּ בַּעֲבוּרִי בְּרָכָה מֵרַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל?", שָׁאַל הֶחָפֵץ-חַיִּים. פַיְבְל הָיָה מוּכָן לְשַׁלֵּם הוֹן כְּדֵי לְהִקָּבֵר תַּחְתָּיו בְּאוֹתוֹ רֶגַע. שׁוּב הֵנִיד רֹאשׁוֹ בְּחִיּוּב. "אִם-כֵּן, מַדּוּעַ מוֹנֵעַ אַתָּה טוֹב מִבְּעָלָיו וְאֵינְךָ מְסַפֵּר לִי? מָה אָמַר לְךָ?", הוֹסִיף הֶחָפֵץ-חַיִּים בְּרַכּוּת שֶׁטְּרוּנְיָה נְסוּכָה בָּהּ.

פַיְבְל שָׁתַק. לְשׁוֹנוֹ דָּבְקָה לְפִיו וְהוּא חָשׁ כִּי נְשִׁימָתוֹ מִתְקַצֶּרֶת. "וְכִי אֵינְךָ זוֹכֵר?!", דָּחַק בּוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים.

"דְּבָרִים קָשִׁים אָמַר רַבִּי יוֹסֵף-זוּנְדְל וְאֵינִי רוֹצֶה לַחְזֹר עֲלֵיהֶם", פָּלַט פַיְבְל בְּמַאֲמָץ רַב.

"בְּכָל-זֹאת אֱמֹר", הִפְצִיר בּוֹ הֶחָפֵץ-חַיִּים, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ פְּלִיאָה.

פַיְבְל הוֹסִיף לִשְׁתֹּק.

"אֱמֹר!", פָּקַד עָלָיו הֶחָפֵץ-חַיִּים.

"הוּא אָמַר...", לָחַשׁ פַיְבְל בַּחֲשָׁשׁ, "הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק אָמַר, כִּי הוּא מְבָרֵךְ אֶת רַבֵּנוּ שֶׁבְּקָרוֹב מְאוֹד יֵלֵךְ בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת וְיִשָּׂא אֲבָנִים עַל לִבּוֹ". אֶת הַחִוָּרוֹן עַל פָּנָיו שֶׁל פַיְבְל הֶחְלִיף עַתָּה סֹמֶק עַז. כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ וְהוּא פָּרַץ בִּבְכִי נִרְגָּשׁ. "יִסְלַח לִי רַבֵּנוּ עַל שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה חוֹבָה עַל יָדִי", הִתְיַפֵּחַ. "אִלּוּלֵי צִוָּה עָלַי בִּמְפֹרָשׁ, לֹא הָיִיתִי מוֹצִיא מִלִּים אֵלֶּה מִפִּי לְעוֹלָם!".

בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן, הֵעִיף מַבָּט חָטוּף לְעֵבֶר הֶחָפֵץ-חַיִּים, וּלְתַדְהֵמָתוֹ רָאָה כִּי בִּמְקוֹם לִכְעֹס וּלְהִבָּהֵל מֵהַ'בְּרָכָה' הַמְּשֻׁנָּה שֶׁשֻּׁגְּרָה לוֹ מֵאַיְשִׁישׁוֹק, נָהֲרוּ פָּנָיו וְחִיּוּךְ שֶׁל קוֹרַת-רוּחַ נִמְתַּח עַל שְׂפָתָיו.

"הַאִם אֵינְךָ מֵבִין, ר' פַיְבְל יַקִּירִי?", פָּנָה לְפֶתַע הֶחָפֵץ-חַיִּים אֶל הָעֶגְלוֹן הַנָּבוֹךְ וְהַמְּיֻסָּר. "הֲלוֹא בְּרָכָה גְּדוֹלָה עַד מְאוֹד אָצַל לִי הַצַּדִּיק מֵאַיְשִׁישׁוֹק. בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ הִתְהַלְּכוּ הַכֹּהֲנִים לְלֹא נַעֲלַיִם לְרַגְלֵיהֶם וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נָשָׂא עַל לִבּוֹ אֶת אַבְנֵי הַחֹשֶׁן!... בֵּרְכַנִי אֵפוֹא הַצַּדִּיק כִּי אֶזְכֶּה לִהְיוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. אֲנִי, דַּי לִי אִם אֶזְכֶּה לְקִיּוּם חֶלְקָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַבְּרָכָה".

וְאָמְנָם בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק בִּמְקוֹמָהּ הָיְתָה. כַּיָּדוּעַ, כָּל יָמָיו יִחֵל הֶחָפֵץ-חַיִּים וְצִפָּה לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ. עַד כְּדֵי כָּךְ גְּדוֹלָה הָיְתָה צִפִּיָּתוֹ, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁלַח אִגֶּרֶת לְכָל רַבָּנֵי הָאֵזוֹר וּבִקְּשָׁם לַעֲרֹךְ רְשִׁימָה מְסֻדֶּרֶת שֶׁתִּכְלֹל אֶת שְׁמוֹת הַכֹּהֲנִים הַמִּתְגּוֹרְרִים בִּתְחוּם רַבָּנוּתָם, תּוֹךְ פֵּרוּט גִּילָם, מִדַּת יִחוּסָם וּמוּכָנוּתָם לָעֲבוֹדָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ. בְּכָל יוֹם אֲחַכֶּה לוֹ!

בִּרְכַּת הָרַב מֵאַיְשִׁישׁוֹק הָיְתָה אֵפוֹא יְקָרָה מְאוֹד לְלִבּוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ-חַיִּים.

פרשת השבוע - מטות מסעי

מועצה דתית נתיבות - בתי כנסת