top of page

''וידבר ה' אל משה במדבר סיני'' (א, א)
בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר.
הקו האופייני של עם-ישראל הוא זה, שמיום היותו לעם גילה תמיד מסירות-נפש בעד תורתו ואמונתו. בני-ישראל הלכו אל הגרדומים ומוקדות-האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים ומסרו את חייהם - כל אימת שהכריחו אותם רשעי האומות לבגוד בתורתם ובאמונתם.

כח זה ותכונה זו של עם-ישראל באו לידי גילוי עיקרי בשלושה מאורעות של דברי-ימי-העם. אברהם, אבי האומה, נזרק לכבשן-האש בעד אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני-האדם, ובזה נטע את הכח של מסירות-נפש בבניו אחריו. ואם היה זה צעד של יחיד נעלה מורם-מעם, הרי בא המאורע השני של קריעת ים-סוף - שאז קפץ עם שלם אל תוך הים הסוער, לפי ציווי האל - ''ויסעו''. אם היה זה רק נסיון של-רגע, הרי בא המאורע השלישי, כאשר בני-ישראל הלכו למדבר-שממה שורץ חיות רעות ונחשים ועקרבים, ללא מזון ומים, לתקופה ממושכת - רק מתוך אהבתם ומסירותם לאלהים ולנביאו, כפי שאמר הכתוב: ''זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'' (ירמיהו ב, ב).

הודות לשלושת הנסיונות הללו, של ''אש'' הכבשן, ''מים'' של ים-סוף וה''מדבר'' שבו הלכו בני-ישראל תוך מסירות-נפש בעד דבר האלהים - ניתנה להם התורה כקנין עולם. שלושת הנסיונות הללו הינם הערובה הבטוחה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל.

''מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל''(א,ג)
מכיוון שמתמלאות לאדם עשרים שנה הריהו נעשה בן-עונשין גם מצד בית-דין של מעלה, ואז מתחילה מלחמת-היצר האמתית והאדם נעשה בבחינת יוצא-צבא, דרוך ומוכן תדיר ללחום נגד היצר-הרע, שכן ''הבא להרגך השכם להרגו''. הוא אשר אמרו חכמינו: ''בן עשרים לרדוף'' (אבות פ''ה מכ''א) - כיוון שמגיע אדם לגיל עשרים שנה, מתחילים לרדפו בבית-דין של מעלה על חטאיו, ולפיכך עליו להתגבר ולרדוף את היצר-הרע. אף שהיו בני עשרים שכבר נענשים בידי שמים, בכל-זאת היו ראויים להיות יוצאי-צבא ולהצטרף למלחמה, אשר בה נאמר: ''מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו'' (דברים כ, ח) ואמרו על כך חכמינו: ''ירא מעבירות שבידו'' (סוטה מ''ג) - לפי שהיו כולם צדיקים ולא היה בהם שום חטא.

''כאשר צוה ה את משה ויפקדם במדבר סיני'' (א, י''ט)
והלא מן הדין היה הכתוב צריך לומר להיפך: ''ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה את משה''?
ברם, נשמותיהם של ישראל הן המהוות את התורה. כל אדם מישראל הנהו אות מן התורה, כפי שמצינו בספרים שראשי-תיבות של ''ישראל'' הם: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. יוצא איפוא שכאשר פקד משה את ישראל היה לומד בזה את התורה. הוא אשר אמר הכתוב: ''כאשר צוה ה את משה'' - כשם שלמד משה את התורה מאשר צוה אותו השם-יתברך, כך למד את התורה גם כאשר ''ויפקדם במדבר סיני''.

''בני נפתלי תולדותם למשפחתם'' (א, מ''ב)
אצל כל השבטים נאמר ''לבני'', פרט לנפתלי שנאמר אצלו ''בני'', ויש להבין ענינו של דבר?
ברם, המיפקד הנוכחי הרי נועד לקבוע את מספרו של כל שבט לחוד, שכן מפקד כללי כבר נערך באותה שנה והסיכום היה עתה כמקודם (עיין רש''י). נמצא שהיה צורך לפקוד כל שבט ושבט ולקבוע את מספר נפשותיו. אבל לאחר שכבר נפקדו כל השבטים ונשאר רק שבט נפתלי, כבר היו יודעים ממילא את מספר נפשותיו, בהתאם למיפקד הכללי הקודם, ולא היה עוד צורך לפקדו. לפיכך לא נאמר ''לבני'' כי אם ''בני נפתלי'' - שכבר נתברר ממילא מה מספרם של אלה.

''ואתה הפקד את הלוים'' (א, נ)
בעל-הטורים אומר על כך, שאנו מוצאים פעמיים במסורה את המלה ''הפקד'': פעם אחת בפסוק שלפנינו:
''הפקד את הלויים'' ופעם שנית בתהילים: ''הפקד עליו רשע'' (פרק קט''ו). מכאן רמז לדברי חכמים שאמרו: ''אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה''. ''נעשה הרשע מלמעלה'' - כף החובה עולה למעלה וכף הזכות יורדת למטה, שכן אמרו חכמינו: ''העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו'', וכששוקלין את זכויותיו וחובותיו על כפות-המאזנים, עולה כף החובה למעלה, לפי שהיא ריקה.

ואלה תולדות אהרן ומשה...ואלה שמות בני אהרן (ג-ב)
אינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה,לפי שלמדן תורה,מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י)
הרב אברהם קלמנוביץ ז"ל, היה ראש ישיבה ידוע באמריקה,וסיפרו בו, כי היה זה החפץ חיים שדחף אותו למעשה המבורך של פתיחת ישיבה. והנימוק שהיה בפי החפץ חיים להרב קלמנוביץ: אם תשב ותלמד לבדך,כמה תספיק ללמוד בימי חייך? תלמד עשר פעמים ש"ס, או עשרים פעמים. אבל אם תפתח ישיבה, יהיו לך אלף פעמים ש"ס, כי אין שום אפשרות להספיק לעשות בחיים מצוות כה רבות כמו מי שמזכה את הרבים! משל למה הדבר דומה – הוסיף ואמר לו החפץ חיים – לסנדלר, כמה זוגות נעלים מסוגל הסנדלר לייצר בשבוע? אבל אם בא מישהו ופותח בית חרושת לנעלים, הריהו מייצר בשבוע אחד מה שהסנדלר לא מספיק לייצר בכמה וכמה שנים. כך הדבר, אם מישהו פותח ישיבה, אזי הוא מזכה את הרבים, מקים עולה של תורה ומעמיד תלמידים הרבה, והש"ס נלמד עשרות ומאות פעמים, ומכל זה גדולות ורבות הן הזכויות של מקים הישיבה!... (שאל אביך ויגדך).

''וימת נדב ואביהו לפני ה' בהקריבם אש זרה... ובנים לא היו להם''(ג,ד)
לא מתו נדב ואביהוא לא על שלא היו להם בנים. באמת היה חטאם בזה שהקריבו אש זרה, אלא אלמלי היו להם בנים היה העונש נדחה לדורות אשר יבואו אחריהם, כפי שנאמר: ''פוקד עוון אבות על בנים'' (שמות ל''ד, ז), אך מכיוון שלא היו להם בנים נענשו הם עצמם. לפיכך אמר כאן הכתוב: ''ובנים לא היו להם''.למה נאמר ''וימת'' בלשון יחיד, ולא ''וימותו'' בלשון רבים? ברם, הלא אמרו חכמינו: ''לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם נשים'', אם-כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת ''פלג-גוף'', ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם, ועל-כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד. זה גם מובנים של דברי הכתוב: ''ובנים לא היו להם'' - מאחר שלא נשאו להם נשים ולא העמידו בנים, יאה לומר על שניהם ''וימת'' בלשון יחיד.

''הקרב את מטה לוי'' (ג, ו)
הדא הוא דכתיב: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שני מיני צדיקים הם - יש צדיק שהוא טרוד תדיר בדביקות ובעבודתו הקדושה, אבל רק בינו לבין עצמו מבלי שיטרח כלל להשפיע מצדקותו גם על הזולת. צדיק כגון זה נמשל ל''ארז'', שהוא אילן גדול וכביר, אבל אינו נושא פרות, כך גם צדיק זה גדול בתורה ובעבודתו רק לעצמו ואינו נוקף אצבע כדי להרבות עוד צדיקים בעולם. מאידך יש צדיק אחר, שנמשל ל''תמר'', אשר הוא גם גבוה וכביר וגם מפריח פרי, כן גם הוא פורח ומפריח אחרים, מביא אנשים לידי תשובה ומקרבם אל אביהם שבשמים, הארז בלבנון אינו אלא בבחינת ''ישגה'' - שהוא משגשג רק בשביל עצמו, ואילו התמר הוא בבחינת ''יפרח'' - שהוא פורח ומשפיע טובה לעולם.

שבט לוי, אף שהיו עוסקים בתורה ובעבודה, בכל-זאת היו גם הם כתמר הזה, שהיו מורים את תורת ה לאחרים - ''יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'' - וקירבו את הבריות למקום - ''אוהב את הבריות ומקרבן לתורה''.

''פקד את בני לוי לבית אבתם'' (ג, ט''ו)
מה טעם לא נאמר במנין הלויים ''לגולגלותם'', כפי שנאמר במנין בני ישראל?

ברם, אמרו חכמינו ששכיח כי יוולד תינוק בעל שתי גולגלות, אלא שאינו שכיח כי יחיה למעלה משנים-עשר חודש. הי לכך, בני ישראל שנמנו מבן עשרים שנה ומעלה, אפשר היה למנותם לפי הגולגלות. אבל בני לוי שנמנו מבן חודש ומעלה, הרי אפשר היה שיימצא ביניהם תינוק בעל שתי גולגלות, ואלמלי היו מנויים ''לגולגלותם'' היה תינוק כזה נחשב לשנים ושוב לא היו יודעים את מספרם המדוייק של האנשים. על-כן לא נאמר אצל בני לוי ''לגולגלותם'', לפי שבאמת לא נמנו לפי הגולגלות אלא לפי הגופים.

''מבן חדש ומעלה'' (ג, ט''ו)
משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרוא שומר משמרת הקודש. למדו הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן.

להלן אצל בכור נאמר גם כן: ''מבן חודש ומעלה'' (פסוק מ) ואומר שם רש''י : ''משיצא מכלל ספק נפלים''. מה ראה רש''י לשנות את הלשון? ברם, לפי שיטתו (בבא קמא י''א) ציוותה תורה לפדות את הבכור רק אחרי שלושים יום, משום שאז בטוחים אנו כי איננו נפל, שכן עד שלושים כל וולד הוא בחזקת ספק נפל ומכאן ואילך הוא יוצא מספק זה. לפיכך גם אומר רש''י להלן אצל בכור, שנמנו ''מבן חודש ומעלה'', משום שאז כבר יצא מכלל ''ספק נפלים''.

אבל כאן אצל הלווים הלא נערך המנין ''על פי ה'' - שהלך משה ועמד על פתח כל אהל ואהל ובת קול יצאה מן האהל ואמרה: כך וכך תינוקות יש באהל זה (ראה רש''י פסוק ט''ז) - אם כן ממילא לא היה מקום לחשוש לספק נפל, שהרי לגבי שמים אין שום ספקות (מי איכא ספיקא כלפי שמיא), אלא כך היה רצון השם-יתברך למנותם מבן חודש ומעלה. לפיכך אומר רש''י כאן, בתור קביעת עובדא בלבד ולא בתור פירוש טעם על הפסוק, שבאמת ''משיצא מכלל נפלים הוא נקרא להיות שומר משמרת הקודש'' ואפילו עדיין לא מלאו לו שלושים יום, אם רק לא היה בעצם נפל - ובשמים הלא ידוע דבר זה בלי כל ספק - כבר היה ראוי להימנות בתור שומר, שכן ''למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן''. ואם בכל זאת לא היה נמנה אלא מבן חודש ומעלה, הרי זה רק משום גזירת הכתוב, לפי שכך עלה ברצונו יתברך.

''כל פקודי הלויים...שנים ועשרים אלף'' (ג, ל''ט)
מה טעמו של דבר שהיה שבט לוי מועט במספרו מכל יתר השבטים? לפי שבני-ישראל, אשר סבלו ונתענו בשעבוד מצרים, היפרה והירבה אותם השם-יתברך שלא כדרך הטבע, ככתוב: ''וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'' (שמות א, י''ב). אבל שבט לוי, שלפי דברי חכמינו לא היה בשעבוד מצרים ולא עבד עבודת פרך, היתה איפוא ילודתו בדרך הטבע וברכת ''כן ירבה וכן יפרוץ'' לא חלה עליו.

מטעם זה גם לא נמנה שבט לוי ביחד עם כל ישראל, שהרי לא בא המנין אלא להראות גודל חסדיו ונפלאותיו של השם-יתברך, שתוך תקופה קצרה יצאה אומה כה גדולה משבעים נפש שירדו מצרימה; אבל גידולו של שבט לוי הלא היתה בדרך הטבע, מבלי כל נס מפליא, על-כן לא היה כל קשר בין מניינו הוא ומנין בני-ישראל.

מאורי הדורות בראי הפרשה
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד" - מדוע נסמכה פרשת "במדבר" לפרשת "בחוקותי"? בעה"ט [רבי יעקב בר' אשר: נולד בקולוניא שבאשכנז בשנת ה"א ל' (1270 למנינם) לאביו הדגול הרא"ש ונפטר בשנת ק"ג (1343 למנינם)]: בסוף פרשת "בחוקותי" נאמר: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" - בא ללמדך, אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות. ואפשר להסביר כוונת בעה"ט בכמה אופנים: [א] מה המדבר יבש ואין בו מים – כך האדם אפילו אם למדן הוא, יחוש עצמו כאילו יבש הוא מתורה [שנמשלה למים] וישאף ללמוד עוד ועוד [ב] מה המדבר הפקר וכ"א דורך עליו – כך האדם יכול להיו כלי קיבול לתורה, רק אם שם עצמו כמי שאינו נחשב. והדבר מכוון לדברי ר' יוחנן (סוטה כא): א"ר יוחנן [מגדולי האמוראים. פעל בדור ב' בא"י וכל אמוראי א"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו]: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר (איוב כח/יב) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה. מדרש תהלים קל: שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. אמר רבי יוסי בר חנינא [אמורא מא"י ומתלמידיו של ר' יוחנן] משום ר' אליעזר בן יעקב [תנא מדור ד' ומתלמידי ר' עקיבא, וזקנו הוא ר' אליעזר בן יעקב מחבר מס' מדות] לעולם אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, משום שנאמר ממעמקים קראתיך. תניא: נמי הכי לעולם לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל שאין גבהות לפני המקום שנאמר ממעמקים קראתיך ה' וכתיב תפלה לעני כי יעטוף" [ויש לתת הדעת כי "סיני" בגימ' = ענ"י = 130]. במדבר סיני - למה הכתוב מצא לנכון להזכיר זאת, שהרי היה יכול לומר מיד באוהל מועד? - הרבי מקוצק [ר' מנחם מנדל בר' יהודה לייב מורגנשטרן: מתלמידיו הנודעים של החוזה מלובלין. נולד בשנת תקמ"ז (1787 למנינם) ונפטר בן ע"ב שנים]: שכל הלומד ויגע בתורה, יחשוב כאילו עדיין לא למד ולא יגע, כמדבר שיד אדם כמעט ולא נוגעת בו, שלא נעבד ולא נזרע. פרשת במדבר נקראת לרוב בשבת שלפני שבועות - החיד"א [ר' חיים יוסף דוד בר' יצחק זרחיה אזולאי: נולד בירושלים בשנת תפ"ה (1725 למנינם). נכד לר' ישעיה בר' יצחק אזולאי. דור חמישי לר' אברהם בר' מרדכי אזולאי בעל 'חסד לאברהם'. נפטר בשנת תקס"ו (1806 למנינם)]: במדבר סיני [378] = בגימטריא: בשלו"ם. ידוע שניתנה תורה לישראל, כאשר היו כולם בשלום ובלב אחד, שנאמר (שמות יט/ב) ויחן שם ישראל. לפיכך, קורין פרשת במדבר לפני שבועות, שיהיה ביננו שלום בערב מתן תורה. אבות: כָּךְ הִיא דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׁוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:
מב"י


סיפורים לשבת

א'
זֶה הָיָה זְמַן-מָה לְאַחַר פְּטִירַת הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין. אֶחָד מֵחֲסִידָיו, שֶׁכְּבָר הִתְקָרֵב לִגְבוּרוֹת, אִישׁ-צוּרָה, סָפוּג תּוֹרָה וַחֲסִידוּת וְעוֹבֵד ה' בִּמְסִירוּת, הִתְגּוֹרֵר בַּעֲיָרָה שֶׁרַבִּים מִבָּנֶיהָ נָהוּ אַחַר הַצַּדִּיק רַבִּי אוּרִי מִסְּטֶרְלִיסְק, הַמְּכֻנֶּה 'הַשָּׂרָף'. בֵּינֵיהֶם הָיוּ לֹא-מְעַט אַבְרֵכִים צְעִירִים, שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִים בַּתְּחִלָּה אֶל 'הַחוֹזֶה' וְרַק לְאַחַר פְּטִירָתוֹ 'עָבְרוּ' לִסְּטֶרְלִיסְק.

הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ, שֶׁהִסְתּוֹפֵף שָׁנִים רַבּוֹת בְּצִלּוֹ שֶׁל 'הַחוֹזֶה' וְהָיָה קָשׁוּר אֵלָיו בְּכָל נִימֵי נַפְשׁוֹ, הִתְקַשָּׁה לְהַשְׁלִים עִם פְּטִירַת רַבּוֹ וּבְוַדַּאי לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַעֲבֹר לְמַנְהִיג חָדָשׁ. מִצַּד שֵׁנִי, בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיוּ חֲסִידִים שָׁבִים מִסְּטֶרְלִיסְק וּבְפִיהֶם סִפּוּרִים נִלְהָבִים עַל הַנַּעֲשֶׂה בַּחֲצַר רַבָּם, הָיָה לִבּוֹ יוֹקֵד מִקִּנְאָה. מַאֲבַק-אֵיתָנִים הִתְחוֹלֵל בְּנַפְשׁוֹ פְּנִימָה.

חַג-הַשָּׁבוּעוֹת הִתְקָרֵב וּבָא. תְּפִלָּתוֹ שֶׁל 'הַשָּׂרָף' גַּם בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חוֹל הָיְתָה נִלְהֶבֶת וְסוֹעֶרֶת בִּמְיֻחָד. בְּאֵשׁ תְּפִלָּתוֹ הִצְלִיחַ לְהַבְעִיר אֶת לֵב כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בִּסְבִיבָתוֹ. קוֹלוֹת הַתְּפִלָּה שֶׁבָּקְעוּ וְעָלוּ מִבֵּית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל 'הַשָּׂרָף' נִשְׁמְעוּ לְמֵרָחוֹק. אִם בְּכָל הַשָּׁנָה כָּךְ, בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת עַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה. "הָ'אַקְדָמוּת' שֶׁל הָרַבִּי!", הָיוּ חֲסִידָיו מְסַפְּרִים בְּרֶטֶט; "עֲשֶׂרֶת-הַדִּבְּרוֹת שֶׁלּוֹ!", הִתְרַפְּקוּ בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת עֶרְגָּה.

יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי חַג-הַשָּׁבוּעוֹת, בְּעוֹד הַחֲסִידִים מִתְאַרְגְּנִים לַנְּסִיעָה לִסְּטֶרְלִיסְק, הִבְחִינוּ לְהַפְתָּעָתָם בֶּחָסִיד הַיָּשִׁישׁ הַמְּשָׂרֵךְ אֶת רַגְלָיו אַחֲרֵיהֶם. חִישׁ-מַהֵר פִּנּוּ לוֹ מָקוֹם נוֹחַ וּמְרֻוָּח בְּאַחַת הָעֲגָלוֹת שֶׁבַּשַּׁיָּרָה. הִצְטָרְפוּתוֹ הַמַּפְתִּיעָה שֶׁל הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ, מִתַּלְמִידָיו הַמֻּבְהָקִים שֶׁל 'הַחוֹזֶה', עוֹרְרָה חֶדְוָה בְּלֵב הַחֲסִידִים הַצְּעִירִים.

גַּם בְּהַגִּיעוֹ לִסְּטֶרְלִיסְק זָכָה הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ לְיַחַס מְיֻחָד שֶׁל חִבָּה וְכָבוֹד. הוּא קֻדַּם לְרֹאשׁ תּוֹר הַנִּכְנָסִים אֶל 'הַשָּׂרָף', לָתֵת לוֹ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בִּרְכַּת שָׁלוֹם. 'הַשָּׂרָף' קִבְּלוּ בִּמְאוֹר פָּנִים וְהֶחְלִיף עִמּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה וּבְרָכָה. הוּא לֹא שָׁאַל וְלֹא הֵעִיר דָּבָר עַל עֶצֶם בּוֹאוֹ שֶׁל הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ לִסְּטֶרְלִיסְק, מָשָׁל אֵין זֶה אֶלָּא עִנְיָן רָגִיל וְטִבְעִי.

לֵיל הִתְקַדֵּשׁ הַחַג. הַתְּפִלָּה בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ שֶׁל 'הַשָּׂרָף' הִתְנַהֲלָה בִּתְחוּשָׁה עַזָּה שֶׁל הִתְרוֹמְמוּת-רוּחַ. כְּמוֹ קַבַּרְנִיט הַמֵּשִׁיט בְּיָד בּוֹטַחַת אֶת סְפִינָתוֹ בֵּין הַגַּלִּים, הִנְהִיג 'הַשָּׂרָף' אֶת הֲמוֹנֵי חֲסִידָיו, בְּבִטְחָה, עַל גַּלִּים גְּבוֹהִים שֶׁל שִׂמְחָה וְהִתְלַהֲבוּת. גַּם הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ נִשְׁאַב אֶל תּוֹךְ הָאֲוִירָה הַכְּלָלִית.

אֲמִירַת הַ'תִּקּוּן' בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה נֶעֶשְׂתָה אַף הִיא מִתּוֹךְ תְּחוּשָׁה חַמָּה וּלְבָבִית.

הַשַּׁחַר הִפְצִיעַ וְעִמּוֹ עָלָה גַּם הַמֶּתַח בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ. הַחֲסִידִים תָּפְסוּ מְקוֹמוֹת טוֹבִים, אִישׁ-אִישׁ כְּפִי יְכָלְתּוֹ, כְּדֵי לְהַשְׁקִיף מֵהֶם אֶל הַבִּימָה, שֶׁעָלֶיהָ יֹאמַר הָרַבִּי אֶת הָ'אַקְדָמוּת' וּמִשָּׁם יִקְרָא לְאַחַר מִכֵּן אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ הִתְכַּבֵּד לַעֲמֹד בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת הַטּוֹבִים – בַּמַּעְגָּל הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר אֶל הָרַבִּי.

לְפֶתַע נִזְכַּר בְּרַבּוֹ 'הַחוֹזֶה' וּמַחֲשֶׁבֶת-חוּץ חָלְפָה בְּרֹאשׁוֹ – הַאֻמְנָם יִתְאַמְּתוּ תֵּאוּרֵיהֶם שֶׁל הַחֲסִידִים? הַאִם יַעֲמֹד 'הַשָּׂרָף' בַּצִּפִּיּוֹת הַגְּבוֹהוֹת שֶׁתָּלָה בּוֹ? מִיָּד סִלֵּק מֵעָלָיו מַחְשָׁבָה זוֹ. "שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם", גָּעַר בְּעַצְמוֹ, "וְכִי בָּאתָ לְכָאן כְּדֵי לִהְיוֹת צוֹפֶה מֵהַצַּד אוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה?!".

כְּכָל שֶׁהִתְקָרְבָה הַשָּׁעָה, גָּבְרוּ הַדֹּחַק וְהַצִּפִּיָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ וּבָא הָרֶגַע, הִשְׂתָּרְרָה בְּבֵית-הַמִּדְרָשׁ דְּמָמָה מֻחְלֶטֶת. אֶת הַמֶּתַח בָּאֲוִיר הָיָה אֶפְשָׁר לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין. הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ נִדְחָק בֵּין כֻּלָּם, פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו, מַטָּה אֶת אָזְנָיו, מִתְאַמֵּץ לִקְלֹט וְלִסְפֹּג כָּל תְּנוּעָה וְכָל מִלָּה.

פּוֹתֵחַ 'הַשָּׂרָף' וְאוֹמֵר "אַקְדָמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא, אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא"... אַךְ מָה זֹאת? הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ מִלִּים. רְעָשִׁים שׁוֹמֵעַ הוּא, רְעָשִׁים גּוֹבְרִים וְהוֹלְכִים. וְהַקּוֹלוֹת מַחְרִישִׁים אֶת אָזְנָיו וּמְעַרְפְּלִים אֶת חוּשָׁיו. לְפֶתַע הוּא חָשׁ כְּמִין עִוָּרוֹן מַכֶּה בְּעֵינָיו. הַקּוֹלוֹת הָרוֹעֲמִים אֵינָם פּוֹסְקִים וְהוּא מַבִּיט סְבִיבוֹ כְּסוּמָא בָּאֲרֻבָּה.

"רָאוּי אֲנִי לְעֹנֶשׁ זֶה עַל שֶׁהִרְהַרְתִּי אַחַר הַצַּדִּיק וְחָשַׁבְתִּי מַחְשֶׁבֶת פִּגּוּל בָּרְגָעִים הַנִּשְׂגָּבִים בְּיוֹתֵר", הִלְקָה הַיָּשִׁישׁ אֶת עַצְמוֹ.

וְהִנֵּה זֶה פֶּלֶא, אַךְ סִיֵּם 'הַשָּׂרָף' אֶת סֵדֶר הָ'אַקְדָמוּת', בְּבַת-אַחַת שָׁקְטוּ הָרְעָשִׁים וּרְאִיָּתוֹ שֶׁל הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ שָׁבָה אֵלָיו בִּמְלֹא צְלִילוּתָהּ. "מִכָּאן וְהָלְאָה לֹא אַבִּיט עוֹד אֶל תּוֹךְ עֵינֵי הַצַּדִּיק וְלֹא אֶבְחַן אוֹתוֹ", הֶחְלִיט הַחְלָטָה נְחוּשָׁה וְהִתְרַכֵּז בַּסִּדּוּר שֶׁבְּיָדָיו.

כַּעֲבֹר רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם מַתְחִיל 'הַשָּׂרָף' לִקְרֹא בַּתּוֹרָה וּמַגִּיעַ לַעֲשֶׂרֶת-הַדִּבְּרוֹת: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי... וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים... וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... וַיְּדַבֵּר אֱלֹקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ...". פְּנֵי 'הַשָּׂרָף' לְהָבִים. קוֹלוֹ הָרָם מְהַדְהֵד בָּאֲוִיר וּמַרְעִיד אֶת כָּתְלֵי בֵּית-הַמִּדְרָשׁ. אַךְ אֵין עוֹד רְעָשִׁים, אֵין עִוְרוֹן עֵינַיִם וְאֵין עִרְפּוּל חוּשִׁים. לְרֶגַע רָוַח לֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ.

הַתְּפִלָּה הִסְתַּיְּמָה וְהַכֹּל עוֹבְרִים עַל פְּנֵי 'הַשָּׂרָף' לְאַחֵל לוֹ "חַג שָׂמֵחַ". כְּשֶׁהִגִּיעַ הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ אֶל 'הַשָּׂרָף', נָעַץ בּוֹ זֶה מַבָּט חַד וְחוֹדֵר. "חַג שָׂמֵחַ!", אוֹמֵר 'הַשָּׂרָף' וּמַמְשִׁיךְ מִיָּד בִּשְׁאֵלָה: "מַדּוּעַ נִבְהַלְתָּ! כְּלוּם אֵינְךָ יוֹדֵעַ כִּי גַּם בְּמַעֲמַד הַר-סִינַי הֶחְרִידוּ קוֹלוֹת וּבְרָקִים אֶת הַיְּקוּם וְעָנָן כָּבֵד נָח עַל הָהָר, שֶׁעָשָׁן סָמִיךְ הִתַּמֵּר מִמֶּנּוּ, כַּעֲשַׁן הַכִּבְשָׁן, מִפְּנֵי ה' אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו?!"...

הִבִּיט הֶחָסִיד הַיָּשִׁישׁ בַּצַּדִּיק וְלֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵהֶלֶם וּמִתַּדְהֵמָה. הִמְשִׁיךְ 'הַשָּׂרָף' וְאָמַר: "לוּ הִשְׂכַּלְתָּ וְחָכַמְתָּ וְלֹא תָּשׁ כּוֹחֲךָ מֵהָרְעָשִׁים וּמִן הָעֲרָפֶל שֶׁאָפַף אוֹתְךָ, כִּי אָז אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתָ זוֹכֶה גַּם לִרְאוֹת בְּאוֹר קַבָּלַת הַתּוֹרָה... וְעַתָּה, חַג שָׂמֵחַ".

ב'
כאשר נפוליאון בונפרטה כבש חלקים גדולים מרוסיה הוא נהג מידי פעם להתיעץ עם גדולי ישראל אודות סיכוייו לנצח במלחמה, מסופר שהוא נפגש גם עם רבי חיים מוולוז'ין.

היתה זאת שעת לילה מוקדמת כאשר הגיעו חיילי הצבא הצרפתי לחניית לילה סמוך לוולוז'ין. עיירה זו השוכנת על הצטלבות דרכים ראשיות, איננה עיר מבצר ונוחה היתה להכבש. רוב תושביה ברחו מאימת המלחמה או שהתחבאו מאחורי סורג ובריח. כשנכנסו שליחו של נפוליאון ושרי צבאו אל העיירה, לא מצאו בה אלא בתים חשוכים ורחובות שוממים ריקים מכל נפש חיה. רק מבית המדרש של וולוז'ין גילה להפתעתו כמה קרני אור בוקעים מבעד לחלונות. הוא ניגש אל הבית, פתח את דלת בית המדרש ונכנס פנימה. והנה בקצה האולם יושב אדם זקן, בראשית שנות השבעים שלו, בידו נר דולק, וספר פתוח לפניו. היה זה ר' חיים מוולוז'ין, אשר בעת מצוקה כבעת שמחה מצא למפלט לו את בית המדרש. כל כך היה שקוע בתלמודו שלא חש בקצין הנכנס ומתקרב אליו, אך משפתח זה בקולו הרועם, ניתר הגר"ח ממקומו.

הקצין ניסה את כוחו של ר' חיים בצרפתית, אך משהראה סימנים כלא מבין את דבריו עבר לדבר גרמנית, שואל את הגר"ח אם מבין שפה זאת. השיבו רבנו, אינני בקי בה ביותר אולם אשתדל להשיבך בשפה זו.

אם כך - אמר הגנרל - אולי תגיד לי היכן גר פה הרבי שלכם, "חיים" שמו, עליו שמענו רבות כיודע צפונות ועושה נפלאות. ענהו רבנו: חיים, האיש המבוקש על ידיך, נמצא כאן בבית המדרש. אך מה שאמרת כי עושה הוא נפלאות, יכולני להגיד לך כי אין זה אמת.

הבין הקצין כי הוא האיש המבוקש, ומיד ניגש אל הענין. המלך בכבודו ובעצמו רוצה להפגש עמך! עליך להמתין כאן עד שיבואו לקחתך! - הפטיר, והלך לו. לא חלפה שעה וכיתת אנשי חיל באו במרכבה קרבית מאובקת, והסיעו את ר' חיים אל אהל נפוליאון המהודר אשר במרכז המחנה. בראותו את פני רבינו, המקרינים אצילות תורנית טהורה, שמח בונפארטה לקראתו. ואף הוא פתח במה ששמע כבר מיהודי המדינה, על כוחות נסתרים הטמונים בו כמחולל נפלאות. גם הפעם הכחיש ר' חיים בביטול כל קשר בינו לבין מעשי נפלאות. - בסך הכל יהודי פשוט אנכי השקוד ללמוד תורה, לא יותר...

שוב פנה אליו נפוליאון: שאינך מסכים אודות סיפורי הנפלאות, ניחא, אבל שהנך איש חכם ופיקח, זאת כבר לא תוכל להכחישני. אם כן אמור לי, אפוא, מה דעתך על עתיד מלחמה קשה זו שפתחתי בה. האם כקודמותיה תסתיים אף היא בנצחון כביר, או חלילה אסון נורא אורב לי אי שם בדרכי? חשוף מחשבותיך לפני בגילוי לב וללא מורא.

פתח ר' חיים וענה: אמשול לך משל למה הדבר דומה? נסיך אחד עשה את דרכו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ומשובחים, מטובי היחס והאיכות. והנה בהגיעו לתוך יער עבות מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה טובענית, הסוס משך אחריו גם את שלושת חבריו, והמרכבה התהפכה על צידה. כל מאמצי העגלון והמשרתים לחלצם מן הבוץ עלו בתוהו. עברו שעות אחדות והנה איכר פשוט מתקרב עם עגלתו הרעועה, רתומה לשלשה סוסים כחושים, ואף הם החלו מועדים ושוקעים בביצה. אולם האיכר שלף תיכף את שוטו, הצליף על הסוסים, אלו אזרו את שארית כוחם, ופתאום משכו את העגלה אל מחוץ לביצה, ויהי הדבר לפלא בעיני הנסיך ומשרתיו.

ניגש הנסיך אל האיכר ותמה באזניו: לי ארבעה סוסים אבירים ומיוחסים, ולך שלשה סוסים צנומים ודקים. ובכל זאת דוקא אלו שלך נחלצו ברגע אחד מן הבוץ, ואילו שלי כבר שעות מתבוססים בבוץ ואיננו יודעים כיצד נחלץ מצרה זו.

השיבו האיכר: שום סוד מיוחד לא עמד לי להצלחה זו. אלא, שסוסיך שלך טהורי גזע ומיוחסים המה. נטלת אחד מכאן ואחד משם, מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך כשמצליף אתה על גבם מושך כל סוס לרוח אחרת, ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד, שמחים לאדיו כל עמיתיו. מה שאין כן סוסי הדלים והכחושים כולם משפחה אחת המה, אמא ושני בניה. לכן, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השנים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.

כיוצא בזה - אמר הגר"ח - בענין זה שאנו דנים בו, אתה כבוד המלך נפוליאון דומה הנך לנסיך ההוא. לרשותך צבא אדיר מחומש ומאומן היטב, אלא שאינו עשוי מעור אחד. מורכב הוא מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו אל הצבא הצרפתי אשר תחת פיקודך. לפיכך מתאמץ כל אחד מהם להסב לעצמו את תהילת הנצחון, ועוד שמח בנפילת עמיתו בן ארץ אחרת. מה שאין כן צבא רוסיה, אף כי דל הוא באמצעים, כיון שבנוי הוא כמקשה אחת, מבני עם אחד הלוחם להגנת ארץ אחת - ארצו שלו, הרי כל אחד חש בסכנה המשותפת, ועושים יד אחת לחרף נפשם למען הצלתם. - מכאן, הוד מלכותו, נובע הפקפוק שלי בנצחונכם - סיים הגר"ח את פרשנותו על עתיד המלחמה.

בהמשך המלחמה נחל נפוליאון מפלה גדולה ליד מוסקבה. לאחר מכן הוא נחל מפלה מוחצת במעבר הנהר ברז'ינה. כמעט כל חייליו אבדו בקרבות. הערכתו של רבי חיים מוולוז'ין התאמתה במלואה.

ג'
בְּאוֹתָם יָמִים אוֹר וַאֲפֵלָה שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבְיָה. הַקְּהִלּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת בְּפוֹלִין, שֶׁלִּפְנֵי מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, שִׂגְשְׂגוּ וְגָדְלוּ, אוּלָם בָּהּ-בְּשָׁעָה גָּבְרָה וְהִתְעַצְּמָה הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת, וְגָרְרָה הִתְנַכְּלֻיּוֹת לַיְּהוּדִים, גְּזֵרוֹת וְהַגְבָּלוֹת.

יוֹם אֶחָד נִתְפַּס יְהוּדִי בְּחֵטְא 'חָמוּר': הִתְבָּרֵר כִּי הָאִישׁ סָחַר עִם אַחַד הַכַּפְרִיִּים הַגּוֹיִים. מַעֲשֶׂה זֶה הָיָה מְנֻגָּד לַחֹק בְּאוֹתָהּ עֵת, לְאַחַר שֶׁשּׂוֹנְאֵי-יִשְׂרָאֵל הִשְׁחִירוּ אֶת פְּנֵי הַיְּהוּדִים וְהִדְבִּיקוּ לָהֶם תָּוִית שֶׁל נוֹכְלִים הַמְּרַמִּים אֶת "הַכַּפְרִיִּים הַתְּמִימִים".

הַמַּעֲשֶׂה הִתְרַחֵשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. הַיְּהוּדִי הַסּוֹחֵר, שֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ לְעִיר-מְגוּרָיו, עָבַר דֶּרֶךְ אַחַד הַכְּפָרִים, וּבְתוֹךְ כָּךְ קָנָה סְחוֹרָה מִידֵי בֶּן-הַמָּקוֹם. אֶת הַסְּחוֹרָה הֶעֱמִיס עַל עֶגְלָתוֹ וְהִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ.

סָמוּךְ לְשַׁעֲרֵי הָעִיר נִתְקַל בְּצֶמֶד שׁוֹטְרִים. כְּשֶׁרָאוּ הַשּׁוֹטְרִים יְהוּדִי מוֹבִיל עֲגָלָה עֲמוּסַת סְחוֹרָה, נִטְפְּלוּ אֵלָיו וְהֵחֵלּוּ לִבְדֹּק בְּצִיצִיּוֹתָיו. הַשּׁוֹטְרִים חָקְרוּ אֶת הַיְּהוּדִי חֲקִירַת שְׁתִי-וָעֵרֶב בִּדְבַר מְקוֹר הַסְּחוֹרָה.

לִבּוֹ שֶׁל הַסּוֹחֵר הַיְּהוּדִי פַּג בְּקִרְבּוֹ, בְּהַרְגִּישׁוֹ בַּסַּכָּנָה הַמְּרַחֶפֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ. בְּשָׁלָב כָּלְשֶׁהוּ נִדְחַק לַפִּנָּה עַד שֶׁגִּלָּה אֶת הָאֱמֶת, כִּי קָנָה אוֹתָהּ מֵאַחַד הַכַּפְרִיִּים. הַשּׁוֹטְרִים פָּקְדוּ עָלָיו לְהִתְלַוּוֹת אֲלֵיהֶם, עִם עֶגְלָתוֹ הָעֲמוּסָה סְחוֹרָה – אֶל בֵּית-הַמַּעֲצָר.

כְּשֶׁרָאָה הַיְּהוּדִי הָאֻמְלָל כִּי כָּלְתָה אֵלָיו הָרָעָה – נִסָּה לְהַפְעִיל אֶת הַשִּׁיטָה הַיְּשָׁנָה, שֶׁעַל-פִּי-רֹב הוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ. הוּא הִכְנִיס אֶת יָדוֹ לְכִיסוֹ, הוֹצִיא מִשָּׁם חֲבִילַת שְׁטָרוֹת וְהוֹשִׁיטָם לְעֵבֶר הַשּׁוֹטְרִים.

זִיק שֶׁל חַמְדָנוּת נִצַּת בְּעֵינָיו שֶׁל אַחַד הַשּׁוֹטְרִים, וּכְבָר הוֹשִׁיט יָד כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַשֹּׁחַד. אוּלָם חֲבֵרוֹ, שֶׁהָיָה יָשָׁר מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁמָּא שִׂנְאַת הַיְּהוּדִים שֶׁבְּלִבּוֹ גָּבְרָה אַף עַל תַּאֲוַת הַמָּמוֹן – סִכֵּל אֶת הַמַּהֲלָךְ. הוּא הֵחֵל לִצְעֹק עַל הַיְּהוּדִי כִּי הֶעָווֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁעָבַר הֲרֵי הוּא כְּאַיִן וּכְאֶפֶס לְעֻמַּת נִסְיוֹנוֹ הַנּוֹאָל לְשַׁחֵד אִישׁ-חֹק. וְאָמְנָם, בְּעוֹד עַל סַחַר עִם גּוֹיִים הָיָה צָפוּי לַיְּהוּדִי עֹנֶשׁ קַל יַחֲסִית, עַל שִׁחוּד שׁוֹטֵר צָפוּי הָיָה לְמַאֲסָר מְמֻשָּׁךְ.

"אוֹר וַאֲפֵלָה" אָמַרְנוּ, מִשּׁוּם שֶׁבְּאוֹתָם יָמִים, עַל-אַף הַחֻקִּים שֶׁהִגְבִּילוּ אֶת יְהוּדִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמִסְחָרָם, שִׁמֵּשׁ יְהוּדִי תַּלְמִיד-חָכָם בְּתַפְקִיד הַתּוֹבֵעַ הַכְּלָלִי שֶׁל פּוֹלִין. הַלָּה, שֶׁשֵּׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ שׁוֹר, הָיָה נֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדֶּר-סֶנְדֶר שׁוֹר, בַּעַל הַ'תְּבוּאוֹת שׁוֹר'. מֶמְשֶׁלֶת פּוֹלִין, בִּרְצוֹתָהּ לְהוֹכִיחַ אֶת 'נְאוֹרוּתָהּ', נָהֲגָה (כְּפִי שֶׁנָּהֲגוּ מְדִינוֹת נוֹסָפוֹת בְּאֵירוֹפָּה) לְמַנּוֹת לְמִקְצָת הַתַּפְקִידִים הַבְּכִירִים בַּמְּדִינָה בְּנֵי מִעוּטִים. כָּךְ הִגִּיעַ נֶכְדּוֹ שֶׁל הַפּוֹסֵק הַנּוֹדָע לְתַפְקִידוֹ הֶחָשׁוּב וְהַבָּכִיר.

מוֹעֵד הַמִּשְׁפָּט הִגִּיעַ. הַנִּתְבָּע, שֶׁבְּמוֹ-יָדָיו הִפִּיל אֶת עַצְמוֹ מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת, לֹא צִפָּה לְיוֹתֵר מִדַּי. לְבֵית-הַמִּשְׁפָּט נֶאֶסְפוּ וּבָאוּ יְהוּדִים שֶׁרִחֲמוּ עַל אֲחִיהֶם הַסּוֹחֵר, לְצַד גּוֹיִים שׂוֹנְאֵי-יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּחֲלוּ לְמַפַּלְתּוֹ בַּאֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי, וּסְתָם סַקְרָנִים.

אַךְ כַּאֲשֶׁר מִשָּׁמַיִם חֲפֵצִים לְסַיֵּעַ לְאָדָם, הַסִּיּוּעַ בּוֹא יָבוֹא גַּם כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים. עִם תְּחִלַּת הַמִּשְׁפָּט הִקְרִיא הַתּוֹבֵעַ הַכְּלָלִי אֶת גִּלְיוֹן הַהַאֲשָׁמוֹת נֶגֶד הַסּוֹחֵר הַיְּהוּדִי. לְאַחַר מִכֵּן פָּנָה הַשּׁוֹפֵט לַסּוֹחֵר וְהִצִּיג לוֹ סִדְרַת שְׁאֵלוֹת, שֶׁבְּסוֹפָן הַשְּׁאֵלָה אִם יֵשׁ לוֹ לוֹמַר דְּבַר-מָה לַהֲגָנָתוֹ.

הָאֻמְלָל מִלֵּא אֶת פִּיו מַיִם, בְּיָדְעוֹ כִּי כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלּוֹ לְהַכְחִישׁ אֶת מַעֲשָׂיו מוּל עֵדוּתָם שֶׁל שְׁנֵי הַשּׁוֹטְרִים, יְעוֹרֵר גִּחוּךְ וְאוּלַי אַף יַחְמִיר אֶת מַצָּבוֹ.

לְפֶתַע הֵחֵל הַתּוֹבֵעַ לְזַמְזֵם – כְּאִלּוּ לְעַצְמוֹ – אֶת דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת: "מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ עָלָיו בַּדֶּרֶךְ, נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי". בְּכָךְ הִתְכַּוֵּן לִרְמֹז לֶחָשׁוּד, כִּי בְּעִנְיַן אַשְׁמַת הַשֹּׁחַד יָכוֹל הוּא לִטְעֹן שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שׁוּם כַּוָּנָה לְשַׁחֵד אֶת הַשּׁוֹטְרִים, אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר אֵרַע בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִלְּצָה אוֹתוֹ הַהֲלָכָה לִמְסֹר אֶת כַּסְפּוֹ לַשּׁוֹטְרִים.

הַסּוֹחֵר הַיְּהוּדִי, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ-סֵפֶר, מִהֵר לְהֵאָחֵז בְּחֶבֶל-הַהַצָּלָה שֶׁהֻשְׁלַךְ לְעֶבְרוֹ. לְפֶתַע חָזַר הַצֶּבַע לִלְחָיָיו וְהוּא בִּקֵּשׁ אֶת רְשׁוּת-הַדִּבּוּר. בְּקוֹל רוֹעֵד בְּמִקְצָת הִשְׁמִיעַ אֶת טִעוּנוֹ וְלִמֵּד אֶת הַשּׁוֹפֵט וְאֶת כָּל קְהַל הַנּוֹכְחִים בָּאוּלָם פֶּרֶק בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. סִימָנִים שֶׁל מְבוּכָה נִכְּרוּ עַל פְּנֵי הַשּׁוֹפֵט, שֶׁהֶאֱזִין לַדְּבָרִים בְּהִשְׁתָּאוּת וּבְכֹבֶד-רֹאשׁ גַּם-יַחַד.

לְאַחַר שְׁקִילַת הַדְּבָרִים זְמַן-מָה, קָבַע הַשּׁוֹפֵט מוֹעֵד לְדִיּוּן נוֹסָף, שֶׁאֵלָיו זִמֵּן אֶת רַבָּהּ שֶׁל וַרְשָׁה. הַשּׁוֹפֵט שָׁאַל אֶת הָרַב אִם אָמְנָם יֵשׁ הֲלָכָה בְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל הַקּוֹבַעַת כִּי יְהוּדִי הַנִּמְצָא בַּדֶּרֶךְ וְהַשַּׁבָּת עוֹמֶדֶת לְהִכָּנֵס – אָסוּר לוֹ לְטַלְטֵל אֶת אַרְנָקוֹ וְהוּא רַשַּׁאי לְמָסְרוֹ לְגוֹי שֶׁיְּטַלְטְּלֶנּוּ בַּעֲבוּרוֹ. הָרַב אִשֵּׁר אֶת הַדְּבָרִים תּוֹךְ הַשְׁמָעַת הַמִּשְׁנָה כֻּלָּהּ וְהַסְבָּרָתָהּ בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.

דִּבְרֵי הָרַב שִׁכְנְעוּ אֶת הַשּׁוֹפֵט וְהוּא הֶחְלִיט לִפְטֹר אֶת הַיְּהוּדִי מֵאַשְׁמַת הַצָּעַת שֹׁחַד לַשּׁוֹטְרִים. מִכֵּיוָן שֶׁשֻּׁכְנַע בְּנִקְיוֹן-כַּפָּיו שֶׁל הַיְּהוּדִי בֶּעָווֹן הֶחָמוּר, הֶחְלִיט לְהָקֵל עִמּוֹ גַּם בָּעֲבֵרָה עַל חֻקֵּי הַמִּסְחָר. "הִשְׁתַּכְנַעְתִּי שֶׁהֶחָשׁוּד הוּא אָדָם יָשָׁר וְשׁוֹמֵר חֹק", סִכֵּם הַשּׁוֹפֵט וְשָׁלַח אֶת הַיְּהוּדִי לְדַרְכּוֹ.

לְסִפּוּר זֶה – שֶׁאֵרַע לִפְנֵי יוֹתֵר מִמָּאתַיִם וַחֲמִשִּׁים שָׁנִים וְעָבַר מִדּוֹר לְדוֹר – נָהֲגוּ הַמְּסַפְּרִים לְהוֹסִיף הֶעָרָה: "צֵא וּלְמַד אֵיזוֹ תּוֹעֶלֶת נוֹסֶפֶת יְכוֹלָה לִצְמֹחַ מִיְּדִיעַת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן אִלּוּלֵא יָדַע הֶחָשׁוּד אֶת דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה, לֹא הָיָה קוֹלֵט אֶת הָרֶמֶז שֶׁשִּׁגֵּר לְעֶבְרוֹ הַתּוֹבֵעַ וְלֹא הָיָה נִצָּל".

ד'
בְּאוֹתָם יָמִים עֲדַיִן לֹא הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מֻכָּר וּמְפֻרְסָם, אַךְ הַמְּעַט שֶׁכְּבָר נוֹדַע, הִסְפִּיק כְּדֵי לְעוֹרֵר עָלָיו הִתְנַגְּדֻיּוֹת. טָעֲנוּ כְּלַפָּיו שֶׁהוּא מְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים, מַשְׁפִּיל אֶת עֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה טְעָנוֹת. מְחַרְחֲרֵי רִיב וְהוֹלְכֵי רָכִיל פִּזְּרוּ שְׁמוּעוֹת שֶׁקֶר עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתוֹרָתוֹ וְלִבּוּ אֶת אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת.

גַּם רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, הַגָּאוֹן הַיָּדוּעַ רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, נָפַל קָרְבָּן לָרְכִילֻיּוֹת וַחֲצָאֵי הָאֲמִתּוֹת שֶׁהֵפִיצוּ מִתְנַגְּדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּלְפִיכָךְ הִתְנַגֵּד בַּחֲרִיפוּת לַבַּעַל שֵׁם טוֹב וּלְשִׁיטָתוֹ.

בְּאוֹתָם יָמִים הִשְׁתַּדְּכָה בִּתּוֹ שֶׁל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי פָּלוֹנָאָה עִם בְּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵחֲסִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְנִקְבַּע כִּי הַחֲתֻנָּה תֵּעָרֵךְ בְּעִיר מְגוּרֶיהָ שֶׁל הַכַּלָּה. הֶחָסִיד עָמַד עַל כָּךְ שֶׁמְּסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין יִהְיֶה רַבּוֹ, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר הָיָה בְּנַפְשׁוֹ, הִקְפִּיד לִכְלֹל תְּנַאי זֶה בַּ'תְּנָאִים'.

בַּתְּחִלָּה לֹא רָאָה בְּכָךְ אֲבִי הַכַּלָּה שׁוּם בְּעָיָה מְיֻחֶדֶת. אֲבָל כְּכָל שֶׁקָּרַב וְהָלַךְ מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה, הֵחֵל לְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר וְחָשַׁשׁ שֶׁרַב הָעִיר יַקְפִּיד עָלָיו קְפִידַת חֲכָמִים. הָיָה בָּרוּר לוֹ שֶׁאֲבִי הֶחָתָן לֹא יְוַתֵּר עַל הַתְּנַאי, וְהַבְּרֵרָה שֶׁעָמְדָה לְפָנָיו הָיְתָה – לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי אוֹ לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ.

אַחֲרֵי הִתְלַבְּטֻיּוֹת רַבּוֹת הֶחְלִיט לְהִתְיַעֵץ עִם הָרַב. הוּא הִבִּיעַ לְפָנָיו נְכוֹנוּת לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ, אִם יוֹרֶה לוֹ הָרַב לַעֲשׂוֹת זֹאת. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הִרְהֵר קַלּוֹת וְאָמַר: "נִרְאֶה שֶׁמֵהַשֵּׁם יָצָא הַדָּבָר. קַיֵּם אֶת הַתְּנַאי, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיַּעֲלֶה הַזִּוּוּג יָפֶה".

עֶרֶב הַחֲתֻנָּה הִגִּיעַ. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף יָשַׁב בְּחַדְרוֹ וְנִיסָה לְהִתְעַמֵּק בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו, אַךְ רֹאשׁוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ. מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי דָּחַק בּוֹ לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וְלָלֶכֶת לִפְגֹּשׁ אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. הֲלֹא הַתּוֹרָה מְחַיֶּבֶת לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ הֵיטֵב בְּטֶרֶם חוֹרְצִים דִּין, וְכֵיצַד חָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁלֹּא רָאָהוּ מֵעוֹלָם? כָּךְ טָרְדוּ הַמַּחְשָׁבוֹת אֶת מְנוּחָתוֹ.

בִּתְחִלָּה הִדְחִיק אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. "בִּטּוּל תּוֹרָה!", אָמַר בְּלִבּוֹ וְחָזַר לְתַלְמוּדוֹ. אֲבָל הוּא לֹא הָיָה יָכֹל לְהִתְרַכֵּז. לְאַחַר מִלְחָמָה פְּנִימִית הֶחְלִיט: "בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִלְמֹד, אֵלֵךְ אֵפוֹא וְאֶרְאֶה אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב".

חֹשֶׁךְ שָׂרַר בַּחוּץ. רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי אֶל הָאוּלָם שֶׁבּוֹ נֶעֶרְכָה הַחֲתֻנָּה, וְנִצְמַד אֶל הַחַלּוֹן שֶׁהִקִּיף פְּנִימָה. הוּא רָאָה אֶת הַקָּהָל מַקִּיף יְהוּדִי בְּגִיל הָעֲמִידָה, שֶׁפָּנָיו מַקְרִינוֹת אֲצִילוּת, וּמַאֲזִין בִּשְׁקִיקָה לִדְבָרָיו. "זֶהוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב!", הִרְהֵר הָרַב וְנִיסָה לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו.

לְתַדְהֵמָתוֹ, שָׁמַע כִּי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְדַבֵּר עָלָיו. "דְּעוּ, כִּי רַבְּכֶם, אָדָם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא", אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, "אֲבָל פַּעֲמַיִם שָׁגָה בְּמַעֲשָׂיו". הִתְפַּעֵם הָרַב לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים וְעָשָׂה אָזְנוֹ כַּאֲפַרְכֶּסֶת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת הַהֶמְשֵׁךְ.

"הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים, כַּאֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ עָסְקוּ הַכֹּל בַּהֲכָנוֹת לְחַג הַפֶּסַח", סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "הָרַב, שֶׁלֹּא רָצָה לְהַפְרִיעָם מֵעֲבוֹדָתָם, עָלָה לַעֲלִיַּת הַבַּיִת וְשָׁם הָגָה בְּלִמּוּדוֹ. לְאַחַר זְמַן מַה צָּמָא לְמַיִם, אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַטְרִיד אֶת בְּנֵי הַבַּיִת, יָצָא לָרְחוֹב כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מַיִם מִשּׁוֹאֵב מַיִם מִזְדַּמֵּן. כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים קָרַב לְעֶבְרוֹ שׁוֹאֵב מַיִם אֶחָד. הִמְתִּין הָרַב שֶׁהָאִישׁ יַצִּיעַ לוֹ לִשְׁתּוֹת, אַךְ הַלָּה הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. רַבְּכֶם נִפְגַּע מֵהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל שׁוֹאֵב הַמַּיִם וְהֶעֱלִיבוֹ. אַךְ הוּא טָעָה בְּמַעֲשֵׂהוּ. אוֹתוֹ שׁוֹאֵב מַיִם הוּא צַדִּיק נִסְתָּר, שֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ אֶל חֲבֵרָיו הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינָם נוֹפְלִים בִּגְדֻלָּתָם מִן הָרַב".

רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה עָמַד נִדְהַם, אַךְ הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהַאֲרִיךְ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו וּכְבָר סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מַעֲשֶׂה נוֹסָף. "בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב נוֹתַר הָרַב לְבַדּוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקוֹנֵן עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּבְכִיָּה עֲצוּמָה. קִינָתוֹ, שֶׁיָּצְאָה מֵעֹמֶק לִבּוֹ, בָּקְעָה רְקִיעִים. הוּא בִּכָּה אֶת הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת, עַד שֶׁכָּלוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא חָשׁ חֻלְשָׁה קָשָׁה.

"לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה הַשָּׂטָן. הוּא לָבַשׁ דְּמוּת שֶׁל הֵלֶךְ זָקֵן וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַזָּקֵן נִגַּשׁ אֶל הָרַב וְהִצִּיעַ לוֹ תַּפּוּחַ עֲסִיסִי שֶׁיְּאוֹשֵׁשׁ אֶת רוּחוֹ. בִּתְחִלָּה דָּחָהוּ הָרַב בְּתַקִּיפוּת, אַךְ הוּא עָמַד עַל שֶׁלּוֹ וְטָעַן שֶׁזּוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וְכִי עַל פִּי דִּין תּוֹרָה עַל הָרַב לֶאֱכֹל אֶת הַתַּפּוּחַ בְּטֶרֶם יִקְרֵהוּ אָסוֹן.

בְּחַלְקַת לְשׁוֹנוֹ הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָרַב, וְהוּא נָטַל בְּיָד רוֹעֶדֶת אֶת הַתַּפּוּחַ וּבֵרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ'. אַךְ כְּשֶׁקֵּרֵב אֶת הַתַּפּוּחַ לְפִיו, נֵעוֹרוּ בּוֹ כֹּחוֹתָיו וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן נֶחְלַץ מִן הַמַּלְכֹּדֶת. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַתַּפּוּחַ מִיָּדָיו וְצָעַק לְעֵבֶר הַהֵלֶךְ: 'צֵא, טָמֵא!'.

"אֲבָל לַמְרוֹת הַכֹּל נִכְשַׁל הָרַב בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה", סִיֵּם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "וְלַמְרוֹת כָּל בְּכִיּוֹתָיו וּמַאֲמַצֵּי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשָׂה, עֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ לְתַקֵּן בִּשְׁלֵמוּת אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת".

רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הָיָה נִרְעָשׁ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים, שֶׁהָיוּ יְדוּעִים רַק לוֹ. "אִישׁ קָדוֹשׁ הוּא הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי בִּגְנוּתוֹ", יִסְּרוּהוּ כִּלְיוֹתָיו.

וְכָךְ, בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד וּמִתְיַסֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת עֲצוּמָה, הֵסֵב פִּתְאוֹם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת פָּנָיו אֶל הַחַלּוֹן וְקָרָא: "רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, אִם רְצוֹנְךָ לְהַגִּיעַ לְתִקּוּן שָׁלֵם – בּוֹא אֵלַי!".

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הָיָה רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, לְאַחַד מֵחֲסִידָיו הַגְּדוֹלִים, הַנֶּאֱמָנִים וְהַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. סִפְרוֹ 'תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף', הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵחֵל לְפַרְסֵם בִּכְתָב אֶת תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב בְּכָל קַצְוֵי אֶרֶץ.

ה'
בְּאוֹתָם יָמִים עֲדַיִן לֹא הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מֻכָּר וּמְפֻרְסָם, אַךְ הַמְּעַט שֶׁכְּבָר נוֹדַע, הִסְפִּיק כְּדֵי לְעוֹרֵר עָלָיו הִתְנַגְּדֻיּוֹת. טָעֲנוּ כְּלַפָּיו שֶׁהוּא מְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים, מַשְׁפִּיל אֶת עֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה טְעָנוֹת. מְחַרְחֲרֵי רִיב וְהוֹלְכֵי רָכִיל פִּזְּרוּ שְׁמוּעוֹת שֶׁקֶר עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתוֹרָתוֹ וְלִבּוּ אֶת אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת.

גַּם רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, הַגָּאוֹן הַיָּדוּעַ רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, נָפַל קָרְבָּן לָרְכִילֻיּוֹת וַחֲצָאֵי הָאֲמִתּוֹת שֶׁהֵפִיצוּ מִתְנַגְּדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּלְפִיכָךְ הִתְנַגֵּד בַּחֲרִיפוּת לַבַּעַל שֵׁם טוֹב וּלְשִׁיטָתוֹ.

בְּאוֹתָם יָמִים הִשְׁתַּדְּכָה בִּתּוֹ שֶׁל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי פָּלוֹנָאָה עִם בְּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵחֲסִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְנִקְבַּע כִּי הַחֲתֻנָּה תֵּעָרֵךְ בְּעִיר מְגוּרֶיהָ שֶׁל הַכַּלָּה. הֶחָסִיד עָמַד עַל כָּךְ שֶׁמְּסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין יִהְיֶה רַבּוֹ, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר הָיָה בְּנַפְשׁוֹ, הִקְפִּיד לִכְלֹל תְּנַאי זֶה בַּ'תְּנָאִים'.

בַּתְּחִלָּה לֹא רָאָה בְּכָךְ אֲבִי הַכַּלָּה שׁוּם בְּעָיָה מְיֻחֶדֶת. אֲבָל כְּכָל שֶׁקָּרַב וְהָלַךְ מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה, הֵחֵל לְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר וְחָשַׁשׁ שֶׁרַב הָעִיר יַקְפִּיד עָלָיו קְפִידַת חֲכָמִים. הָיָה בָּרוּר לוֹ שֶׁאֲבִי הֶחָתָן לֹא יְוַתֵּר עַל הַתְּנַאי, וְהַבְּרֵרָה שֶׁעָמְדָה לְפָנָיו הָיְתָה – לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי אוֹ לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ.

אַחֲרֵי הִתְלַבְּטֻיּוֹת רַבּוֹת הֶחְלִיט לְהִתְיַעֵץ עִם הָרַב. הוּא הִבִּיעַ לְפָנָיו נְכוֹנוּת לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ, אִם יוֹרֶה לוֹ הָרַב לַעֲשׂוֹת זֹאת. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הִרְהֵר קַלּוֹת וְאָמַר: "נִרְאֶה שֶׁמֵהַשֵּׁם יָצָא הַדָּבָר. קַיֵּם אֶת הַתְּנַאי, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיַּעֲלֶה הַזִּוּוּג יָפֶה".

עֶרֶב הַחֲתֻנָּה הִגִּיעַ. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף יָשַׁב בְּחַדְרוֹ וְנִיסָה לְהִתְעַמֵּק בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו, אַךְ רֹאשׁוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ. מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי דָּחַק בּוֹ לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וְלָלֶכֶת לִפְגֹּשׁ אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. הֲלֹא הַתּוֹרָה מְחַיֶּבֶת לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ הֵיטֵב בְּטֶרֶם חוֹרְצִים דִּין, וְכֵיצַד חָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁלֹּא רָאָהוּ מֵעוֹלָם? כָּךְ טָרְדוּ הַמַּחְשָׁבוֹת אֶת מְנוּחָתוֹ.

בִּתְחִלָּה הִדְחִיק אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. "בִּטּוּל תּוֹרָה!", אָמַר בְּלִבּוֹ וְחָזַר לְתַלְמוּדוֹ. אֲבָל הוּא לֹא הָיָה יָכֹל לְהִתְרַכֵּז. לְאַחַר מִלְחָמָה פְּנִימִית הֶחְלִיט: "בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִלְמֹד, אֵלֵךְ אֵפוֹא וְאֶרְאֶה אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב".

חֹשֶׁךְ שָׂרַר בַּחוּץ. רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי אֶל הָאוּלָם שֶׁבּוֹ נֶעֶרְכָה הַחֲתֻנָּה, וְנִצְמַד אֶל הַחַלּוֹן שֶׁהִקִּיף פְּנִימָה. הוּא רָאָה אֶת הַקָּהָל מַקִּיף יְהוּדִי בְּגִיל הָעֲמִידָה, שֶׁפָּנָיו מַקְרִינוֹת אֲצִילוּת, וּמַאֲזִין בִּשְׁקִיקָה לִדְבָרָיו. "זֶהוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב!", הִרְהֵר הָרַב וְנִיסָה לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו.

לְתַדְהֵמָתוֹ, שָׁמַע כִּי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְדַבֵּר עָלָיו. "דְּעוּ, כִּי רַבְּכֶם, אָדָם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא", אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, "אֲבָל פַּעֲמַיִם שָׁגָה בְּמַעֲשָׂיו". הִתְפַּעֵם הָרַב לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים וְעָשָׂה אָזְנוֹ כַּאֲפַרְכֶּסֶת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת הַהֶמְשֵׁךְ.

"הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים, כַּאֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ עָסְקוּ הַכֹּל בַּהֲכָנוֹת לְחַג הַפֶּסַח", סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "הָרַב, שֶׁלֹּא רָצָה לְהַפְרִיעָם מֵעֲבוֹדָתָם, עָלָה לַעֲלִיַּת הַבַּיִת וְשָׁם הָגָה בְּלִמּוּדוֹ. לְאַחַר זְמַן מַה צָּמָא לְמַיִם, אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַטְרִיד אֶת בְּנֵי הַבַּיִת, יָצָא לָרְחוֹב כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מַיִם מִשּׁוֹאֵב מַיִם מִזְדַּמֵּן. כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים קָרַב לְעֶבְרוֹ שׁוֹאֵב מַיִם אֶחָד. הִמְתִּין הָרַב שֶׁהָאִישׁ יַצִּיעַ לוֹ לִשְׁתּוֹת, אַךְ הַלָּה הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. רַבְּכֶם נִפְגַּע מֵהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל שׁוֹאֵב הַמַּיִם וְהֶעֱלִיבוֹ. אַךְ הוּא טָעָה בְּמַעֲשֵׂהוּ. אוֹתוֹ שׁוֹאֵב מַיִם הוּא צַדִּיק נִסְתָּר, שֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ אֶל חֲבֵרָיו הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינָם נוֹפְלִים בִּגְדֻלָּתָם מִן הָרַב".

רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה עָמַד נִדְהַם, אַךְ הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהַאֲרִיךְ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו וּכְבָר סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מַעֲשֶׂה נוֹסָף. "בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב נוֹתַר הָרַב לְבַדּוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקוֹנֵן עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּבְכִיָּה עֲצוּמָה. קִינָתוֹ, שֶׁיָּצְאָה מֵעֹמֶק לִבּוֹ, בָּקְעָה רְקִיעִים. הוּא בִּכָּה אֶת הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת, עַד שֶׁכָּלוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא חָשׁ חֻלְשָׁה קָשָׁה.

"לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה הַשָּׂטָן. הוּא לָבַשׁ דְּמוּת שֶׁל הֵלֶךְ זָקֵן וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַזָּקֵן נִגַּשׁ אֶל הָרַב וְהִצִּיעַ לוֹ תַּפּוּחַ עֲסִיסִי שֶׁיְּאוֹשֵׁשׁ אֶת רוּחוֹ. בִּתְחִלָּה דָּחָהוּ הָרַב בְּתַקִּיפוּת, אַךְ הוּא עָמַד עַל שֶׁלּוֹ וְטָעַן שֶׁזּוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וְכִי עַל פִּי דִּין תּוֹרָה עַל הָרַב לֶאֱכֹל אֶת הַתַּפּוּחַ בְּטֶרֶם יִקְרֵהוּ אָסוֹן.

בְּחַלְקַת לְשׁוֹנוֹ הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָרַב, וְהוּא נָטַל בְּיָד רוֹעֶדֶת אֶת הַתַּפּוּחַ וּבֵרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ'. אַךְ כְּשֶׁקֵּרֵב אֶת הַתַּפּוּחַ לְפִיו, נֵעוֹרוּ בּוֹ כֹּחוֹתָיו וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן נֶחְלַץ מִן הַמַּלְכֹּדֶת. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַתַּפּוּחַ מִיָּדָיו וְצָעַק לְעֵבֶר הַהֵלֶךְ: 'צֵא, טָמֵא!'.

"אֲבָל לַמְרוֹת הַכֹּל נִכְשַׁל הָרַב בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה", סִיֵּם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "וְלַמְרוֹת כָּל בְּכִיּוֹתָיו וּמַאֲמַצֵּי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשָׂה, עֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ לְתַקֵּן בִּשְׁלֵמוּת אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת".

רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הָיָה נִרְעָשׁ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים, שֶׁהָיוּ יְדוּעִים רַק לוֹ. "אִישׁ קָדוֹשׁ הוּא הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי בִּגְנוּתוֹ", יִסְּרוּהוּ כִּלְיוֹתָיו.

וְכָךְ, בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד וּמִתְיַסֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת עֲצוּמָה, הֵסֵב פִּתְאוֹם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת פָּנָיו אֶל הַחַלּוֹן וְקָרָא: "רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, אִם רְצוֹנְךָ לְהַגִּיעַ לְתִקּוּן שָׁלֵם – בּוֹא אֵלַי!".

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הָיָה רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, לְאַחַד מֵחֲסִידָיו הַגְּדוֹלִים, הַנֶּאֱמָנִים וְהַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. סִפְרוֹ 'תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף', הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵחֵל לְפַרְסֵם בִּכְתָב אֶת תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב בְּכָל קַצְוֵי אֶרֶץ.

פרשת השבוע - במדבר

bottom of page