כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו (תצא כא-י)
נסמכה פרשה זו לפרשת שופטים, לרמוז שאם נעשה הדין והמשפט כשורה, אז ננצח במלחמה "ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" (צרור המור).

ואמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך", ולא "כי תלחם", בכדי לנטוע בתוכנו מידת האמונה שהנצחון במלחמות זה לא ביד האדם, ואילולא שהקדוש ברוך הוא מסייע לנו, לא היינו מצליחים לכבוש את כל המריבים (כלי חמדה).

ואכן האויב האמיתי והעיקרי של האדם הוא יצר הרע, כי הנה אמרו חכמינו בתלמוד (קדושין ל) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו", ומשמע מכאן שבדרך הטבע קשה לאדם לכבוש את היצר הרע, ואם כן יש חשש שהאדם יתייאש ולא ינסה להלחם עם היצר, על כן אמר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויבך" כאשר רק תצא ותנסה להלחם עם היצר, אזי "ונתנו ה' אלהיך בידך" מן השמים יסייעוך לנצחו כיון שהבא ליטהר מסייעים לו מן השמים (תורה משה).

אילולא שהקדוש ברוך הוא עוזר לאדם אינו יכול לכבוש את יצרו משום שהוא דבר רוחני והאדם גשמי, ובפרט שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) יצר הרע דומה לזבוב, כשם שהזבוב למרות שיגרשוהו יחזור שוב עד שיהרגוהו כך הוא היצר הרע (חפץ חיים).

''כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו'' (כ''א, י')
הכתוב מדבר כאן על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הנצחי – היצר-הרע. הרי אמרו חכמינו: ''יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו לא היה יכול לו'' (קדושין ל') – משמע איפוא שבדרך הטבע קשה מאוד לכבוש את היצר-הרע, ואם-כן הרי עלול דבר זה לרפות את ידיו של האדם מללחום בו – על-כן אמרה תורה: ''כי תצא למלחמה על אויבך'' – אם אך תתחיל לנהל את המלחמה כבר יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי ''ונתנו ה' אלהיך בידך'' – מן השמים יסייעוך לנצח, שכן ''הבא לטהר מסייעין אותו'' (תורת משה) .

שעה שאתה לוחם את מלחמתך התמידית נגד אויביך התמידי, היצר-הרע – ''ושבית שביו'' – למוד תלמד ממנו לקח, כיצד לנהל את המלחמה ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהוא משתמש בה כדי לשבותך – תשתמש אתה כדי לשבות אותו. (הבעש''ט ז''ל) .

''ולקחת לך לאשה'' (כ''א, י''א)
לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע (רש''י) .

המילים ''לא'' ו''אלא'' נראות לכאורה כמיותרות, שהרי די היה לומר: ''דברה תורה כנגד יצר-הרע''? ברם, חכמינו מספרים על רב שהיתה אשתו מצערתו ושאלוהו תלמידיו, מדוע איננו מרחיקה מעליו, אמר להם: ''דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא'' (יבמות ס''ג). נמצינו למדים איפוא, שעיקר זכותה של האשה הוא בזה שהיא מגדלת את הבנים ומצילה מן החטא. ואילו יפת-תואר הלא סופה להעמיד לו בן סורר ומורה (רש''י בפסוק שלפנינו), וממילא אין לה הזכות של ''ומגדלות את בנינו'', אלא רק של ''מצילות אותנו מן החטא'', לפיכך אומר רש''י: ''לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע'' – יפת-תואר אין לה אלא הזכות של ''מצילות אותנו מן החטא'', אבל לא של ''מגדלות את בנינו'', שכן ''סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה'' (תפארת יהונתן) .

דרכו של היצר-הרע היא, להסית את האדם נגד כל דבר אשר למצוה יחשב. תמיד מסית הוא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאמרה תורה. הרי איפוא זה שהתירה תורה לקחת יפת-תואר מהווה תריס נגד היצר-הרע, שכן מעתה יסית את האדם שלא לקחתה; ואילו היתה התורה אוסרת יפת-תואר, היה היצר-הרע מסיתו לקחתה דוקא. והיינו: ''לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע'' (הה''ק ר''מ מפרמישלן ז''ל) .

''ובכתה את אביה ואת אמא ירח ימים'' (כ''א, י''ג)
מה טעם נמר ''ירח'' ולא ''חדש''? לפי שמצינו בחז''ל: ''אין אביה ואמה אלא עבודת-כוכבים, שנאמר: ''אומרים לעץ אבי אתה ולאבן אתה ילדתנו'' – והיינו: שתפרוש מהעבודה-הזרה ותצטרף לכלל ישראל. לפיכך נאמר ''ירח'', שהוא שמה של הלבנה – סמל עם ישראל (דברי שאול) .

אפשר לומר טעם נוסף על כך: בכתובה כותבים את התאריך ''יום...לחודש'', ואילו בגט כותבים ''יום...לירח'' – לפי שקידושין נאמר בתורה: ''כי יקח איש אשה חדשה'', ויאה כאן לשון חודש, ואילו לגבי גרושין נאמר: ''גרש ירחים'', ויאה כאן לשון ירח. והנה כאן אצל יפת-תואר הלא אמר רש''י: ''סופו לשנאותה'' – שכבר ברור מראש כי סופו לשלחה מעליו, לפיכך כבר ננקטה מראש לשון של גירושין: ''ירח''.

''לתת לו פי שנים'' (כ''א, י''ז)
מעניין הדבר, שהאותיות ''בכר'' כשלעצמן מרמזות על כך, שהבכור זכאי לחלק פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב''בכר'' מניינה כפול ממנין האות שלפניה באלפא-ביתא: ב' כפולה מן הא', כ' כפולה מן הי' ור' כפותה מן הק'.

''איננו שומע בקולנו'' (כ''א, כ')
היה אחד מהם חרש אינו נעשה בן סורה ומורה שנאמר: איננו שומע בקולנו, ולא חרשין (סנהדרין ע''א).

מה ראיה היא זו, שאם אחד ההורים חרש הוא אינו נעשה בן סורר ומורה, והלא הכתוב ''אינו שומע בקולנו'' מוסב על הבן? ברם, כשאדם מטיף מוסר לזולת אין הוא עשוי להשפיע עליו אלא אם כן הוא עצמו שומע את אשר פיו אומר והוא עצמו מקיים את אשר הוא דורש מחברו, כי אז הרי אלו דברים היוצאים מן הלב והם נכנסים אל הלב. אם אחד ההורים ''חרש'' הוא ואיננו שומע בעצמו את אשר הוא דורש מבנו, מן ההכרח שיהיה הבן ''איננו שומע'' ואין האשמה תלויה בו, וממילא אי-אפשר לדון אותו בתור סורר ומורה, שכן האשמה תלויה בהוריו. ובכן, מכיון שאמרה תורה: ''איננו שומע בקולנו'' – מחמת שחיתותו ורשעותו, הרי משמע מזה שההורים עצמם אינם ''חרשין'' ושומעים הם מה שיוצא מפיהם, שכן אלמלי היו ''חרדין'' ובעצמם לא היו מתנהגים ביושר ובהגינות, הרי לא היה ה''איננו שומע'' של הבין מחמת שחיתות ורשעות, אלא משום שדברי-ההורים אינם עשויים להשפיע עליו (מפי השמועה) .

''וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ'' (כ''א, כ''ב)
בעת שנפטר המקובל הגדול רבי משה קורדברו ז''ל, פירש האר''י הקדוש ז''ל את הפסוק: ''וכי יהיה באיש חטא משפט מות'': וכי יהיה איש צדיק גדול, אשר יחסר בו היסוד של משפט-מות (''חטא הוא מלשון ''חסרון'', כמו: ''והייתי אני ושלמה בני חטאים'') – שאין עליו שום עבירה, אשר בעטיה יהא עליו למות, ובכל-זאת ''והומת'' – הוא נפטר מן העולם – ''ותלית אותו על עץ'' – לתה תתלה זאת בחטא של עץ-הדעת, שבעטיו נגזרה מיתה אפילו על צדיקים כאלו, כמו שאמרו חכמינו: ''ארבעה מתו בעטיו של נחש'' (בבא-בתרא י''ז).

''לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים...השב תשיבם לאחיך'' (כ''ב, א')
שה דאבידה לדברי הכל קשיא (בבא-מציעא כ''ז). ''שה'' זה מיותר הוא לכאורה בפסוק זה, ברם – הכתוב מרמז בזה על ''שה פזורה ישראל'' האובדת בגלות (''שה דאבדה'') ולדברי הכל קשיא: למה הגלות נמשכת זמן כה ארוך? אולם, סוף-כל-סוף יקיים השם-יתברך: ''השב תשיבם'', וישיב את בניו אל אדמתם... זהו פירושו של הפסוק: ''תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'' (תהלים קי''ט, קע''ו) – תעיתי בגלות כשה האובד, הנני מפיל איפוא את תחינתי לפניך: ''בקש עבדך'' – בקש נא אחרי אבדתך שלך, שכן ''מצוותיך לא שכחתי'' – אותה מצוה שאמרת: ''השב תשיבם'' לא שכחתי, וראוי לך איפוא לקיים מצוה זו (מהרש''א סוף מכות).

''כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו'' (כ''ב, ח')
אף-על-פי שקיימת מצוות שלוח-הקן והתורה הבטיחה לך אריכות-ימים, בכל-זאת אל תהא סבור כי מעתה אינך צריך לעשות מעקה כדי לשמור על עצמך, שכן אף אם אתה עצמך הובטחת הרי יתכן ''כי יפול הנופל ממנו'' – שמא יפול מי שראוי לו ליפול, אל תהיה איפוא אתה הגורם לכך, כפי שאומר רש''י: ''ראוי זה ליפול ואפ-על-פי-כן לא תתגלגל מיתתו על-ידך'' (בנין אריאל). ראשי-תיבות של ''מעקה'' הם: הירהורי עבירה קשים מעבירה''. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא ''גג''. עליך לשמור על מוחך מפני הירהורי עבירה (תולדות אדם).

''גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה''' (כ''ג, ג')
אם האיסור חל לצמיתות, למה איפוא הזכירה התורה דוקא ''דור עשירי''? ברם, מצינו בירושלמי דעה האומרת, כי בריה בטלה בתשע מאות וששים.

והנה אם נחשב את החשבון עד לדור עשירי של ממזר נמצא שאז אין הממזרות אלא חלק אחד מתשע מאות וששים. הדור הראשון שנולד ממזר ואשה כשרה, אינו אלא חצי ממזר, הדור השני – רביע; השלישי – שמינית; הרביעי – חלק מששה-עשר; החמישי – חלק משלושים ושניים; השישי – חלק משמונים וארבע; השביעי – חלק ממאה ועשרים ושמונה; השמיני – חלק ממאתיים חמישים וששה; התשיעי – חלק מחמש מאוד ושנים-עשר; ואילו בדור העשירי אין עוד ממזרות אלא חלק מאחד מאלף עשרים וארבעה – אם-כן הרי מקום היה לחשוב, כי חלק ממזרות זה יהא בטל בתשע מאוד וששים, אמרה איפוא תורה: ''גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה''' – כי חלק הממזרות אינו בטל עולמית. (בשם הה''ק מאוסטרובצה זצ''ל).

''לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה''' (כ''ג, ד')
חכמינו אמרו, שביקשו מתנגדיו של דוד המלך לפסול אותו מלבוא בכלל ישראל, בשל מוצאו מרות המואביה, עד שנתבררה ההלכה למשה מסיני: ''עמוני ולא עמונית, מואב ולא מואבית'' (יבמות ס''ט).

בזה יובנו היטב הפסוקים: ''שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'' (תהילים קי''ט, קס''א-קס''ב) – שכן לפי רבנו בחיי (פרשת יתרו) התורה-שבכתב נקראת ''דיבור'', ואלו התורה שבעל-פה נקראת ''אמירה''. לפיכך אומר דוד המלך: ''שרים רדפוני'' – זה שהשרים רדפוני ואמרו לפסלני מלבוא בקהל – ''חינם'' – לא היה זה אלא לחינם, שהרי ההלכה היא: ''מואבי ולא מואבית''. אף כי ''ומדברך פחד לבי'' – היה עלי לחשוש מפני תורה שבכתב, שלא נאמר בה במפורש החילוק בין מואבי למואבית, אולם ''שש אנכי על אמרתך'' – שש אנוכי על תורה שבעל-פה, שבה נאמרה ההלכה: ''מואבי ולא מואבית'' (הגאון בעל ברוך-טעם ז''ל). לפיכך אמרו חכמינו על דוד המלך: ''וטוב רואי – שכל הרואהו נזכר לתלמודו'' (מדרש) – כל מי שראה את פניו של דוד היה מבחין בו מיד שיהודי כשר הוא וממילא היה נזכר בהלכה האומרת: ''עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית''.

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (תצא כד-ט)
החפץ חיים כותב משל המסביר את האזהרה החמורה המובאת בפסוקנו: מעשה באדם שהיו לו שני בנים. אחר מהם היה חריף ובקי ושמו נתפרסם כעילוי בכל הסביבה, ואילו השני היה נער פשוט ורגיל.

זהה דעתו של הנער העילוי והתחיל להתגאות על כל חבריו, היה מקנטרם בדברים, ולפעמים היה הענין נגמר כדרכם של נערים במריבה של ממש. דבר זה היה רע מאד בעיני אביו, ופעם בשעה שגבר כעסו ביותר לקח את הנער והלקה אותו לעיני כל, למען ידע הוא וידעו חבריו שאין דעתו נוחה מהתנהגות זו.

לאחר מכן התחיל אחיו של העילוי, הנער הפשוט, ללכת בדרכי אחיו והתחיל אף הוא להתגאות ולהתנשא על חבריו ממש כמו שהיה נוהג אחיו העילוי קרא האב לנער ואמר לו "שמע בני, הלא ראית מה שעשיתי לאחיך, ואף על פי שעילוי הוא ושם של חריף ובקי יצא לו בכל הסביבה לא חסתי עליו, ובגלל מעשים מגונים אלה שעשה, הלקיתי אותו בפני כל חבריו. עכשיו יכול אתה לשער בנפשך מה גדול יהיה העונש שתקבל אתה אם כמנהגו תנהג ובדרכיו תלך".

זוהי משמעות הכתוב "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים" ומה מרים שהיתה אחותם של משה ואהרון והיא עצמה נביאה, קיבלה את עונשה מיד ובפומבי אנו אנשים פשוטים, על אחת כמה וכמה. ("משלי החפץ חיים").

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (תצא כה, יז-יט)
המפרשים שואלים: מדוע עמלק יוצא דופן מכל אומות העולם שאותו צריך למחות? רוב האומות אפילו מקבלים גרים מהם, אך אפילו אותם האומות שלא מקבלים מהם גרים, כגון עמון ומואב, מכל מקום אין ציווי להשמידם, מה המיוחד בעמלק שאותו בכל מקרה לא רק שלא מקבלים בתור גרים אלא חייבים להשמידו? כל מקום שמצינו שנאה כלפי עם ישראל, היתה סיבה חיצונית כלשהי לשנאה. הסיבה יכולה להיות קנאה מהצלחה, או פחד מכיבוש והשתלטות על ידי עם ישראל. להלן נביא רק את המקרים שמצינו בתורה. שנאה ראשונה נגד עם ישראל מצינו כבר אצל יצחק אבינו, שאומר אבימלך ליצחק: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו טז) השנאה כאן נובעת מקנאה מהצלחתו של יצחק אבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים" (שם, יד). שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו במצרים. שם ישנה סיבה של פחד השתלטות ומלחמה מעם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, ט-י). שנאה נוספת נגד עם ישראל מצינו בזמן שבלק בן ציפור מלך מואב שוכר את בלעם לפגוע בעם ישראל. גם שם ישנה סיבה, בגלל שהיה פחד מפני עם ישראל, כפי שאומר הכתוב: "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר, בלק כב, ג) וכן נאמר אחר כך: "ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו" (שם יא). בשני מקומות בתורה מצינו שבאו להילחם בעם ישראל בלי שרואים סכנה כלשהי כלפי המתקיף. במקום הראשון: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות, בשלח יז, ח). ואומר הילקוט שמעוני (דברים, כי תצא כה) דבר אחר: "עמלק" עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה? לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב, ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים, ע"כ. לפי מדרש זה, עם ישראל כלל לא סיכן את עמלק ולעמלק לא היתה שום סיבה לבוא לשנוא ולהלחם, עמלק היה רחוק ארבע מאות פרסה מעם ישראל, ועשה את אותו מסע רק כדי להילחם בעם ישראל, בגלל שנאה ללא סיבה.

המקום השני שמצינו שבאו להילחם בעם ישראל ללא סיבת סכנה, הוא לאחר פטירת אהרון הכהן, אמר הכתוב: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל" (במדבר, חקת כא, א). ישראל לא אימו עליהם במלחמה, אלא כפי שדרשו חז"ל במסכת ראש השנה (ג ע"א) על הכתוב: "וישמע הכנעני", מה שמועה שמע? שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד וסבור ניתנה רשות להילחם בישראל. באו להילחם בישראל בלא כל איום מצד עם ישראל, אלא מתוך שנאה שלמה. ואמרו חז"ל ש"הכנעני מלך ערד יושב הנגב" הוא לא כנעני, אלא עמלק, כדברי המדרש במדבר רבה (יט, כ) מי היה מלך ערד? זה עמלק, ע"כ.

בכל המקומות שהיתה שנאה לעם ישראל, היתה גם סיבה, לכאורה הגיונית, נגד עם ישראל. מה שאין כן אצל עמלק, מצינו שנאה לשם שנאה בלא שום סיבה חיצונית, אלא הסיבה לשנאת עמלק היתה סיבה אידיאולוגית העוברת מדור לדור.

מאורי הדורות בראי הפרשה
"וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" – שאל אחד מתלמידי ר' חיים מוולוז'ין את רבו [רח"מ - מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. חי בשנים תק"ט (1749) – תקפ"א (1821)]: כיצד בגמרא מס' קידושין כב, נאמר: "אע"פ שאינה נאה", והרי התורה מציינת מפורשות "אשת יפת תואר"? השיב הרח"מ: יש להתבונן בהבדל שבין "וחשקת" ובין "וחפצת", שתיבת "וחשקת" היא מהצד הרוחני, כמו שאומר: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם", ואילו "וחפצת" הוא מהצד הגשמי והחומרי, לשון 'חפץ'. ואם תתמה כיצד לעניין שכם בן חמור נאמר (ברא' לד) "שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה", הרי רשע הוא ואיך תהא בו רוחניות? הנה על זה רש"י מפרש: וחשקת=וחפצת - מה שלא נמצא בשום מקום בפירוש רש"י, שיפרש באופן הזה [ואונקלוס שם: חשקה = צבי, וכאן חשקה = ותתרעי=ותבחר]. שכם בא בערמה כאילו מתוך ענין רוחני ולא מתוך תאווה חמרית ליופיה של דינה, והוא שקר. ע"כ רש"י מפרש: וחשקת=וחפצת, ואמנם הכתוב לא מאחר באומרו: "ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב". האמת יצאה לאור! ומוסיף רח"מ ואומר: מכיון שהתורה דיברה ביצר הרע כמבואר במסכת קידושין [שם], מובן שיצה"ר בא לו לאדם ומפתהו ואומר לו: חשוק בזו הנכריה מפאת מעלותיה הרוחניות הרמות ולא מפאת יופיה, והוא שאמרו חז"ל: וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר – שכך יצה"ר מפתה לאדם. לפיכך אח"כ בהמשך נאמר "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה" – שאחר שהכירה, נוכח לדעת שמלכתחילה הוא חפץ בה ולא חשק בה כפי שיצה"ר הסיתו.
מב"י

סיפורים לשבת

א'
מִנְהָג הָיָה בָּעִיר בַּרְדִיצ'וֹב, שֶׁהַתְּפִלִּין שֶׁל הַנִּפְטָרִים בְּאוֹתָהּ עִיר, נִמְסְרוּ לְאַנְשֵׁי הַ"חֶבְרָה-קָדִישָׁא" הַמְּטַפְּלִים בְּסִדּוּרֵי הַקְּבוּרָה. הַתְּפִלִּין הוּצְעוּ לִמְכִירָה, וּתְמוּרָתָם שִׁמְּשָׁה מְקוֹר הַכְנָסָה לֹא מְבֻטָּל לִפְעִילוּת הַ"חֶבְרָה-קָדִישָׁא". יוֹם אֶחָד נִפְטַר בְּבַרְדִיצ'וֹב יְהוּדִי פָּשׁוּט, סְתָם יְהוּדִי שָׁקֵט שֶׁלֹּא נִכְּרָה בּוֹ שׁוּם תְּכוּנָה מְיֻחֶדֶת. הַ"חֶבְרָה-קָדִישָׁא" טִפְּלָה בְּסִדְרֵי הַלְוָיָתוֹ וּקְבוּרָתוֹ, כָּרָגִיל. אִישׁ לֹא הָיָה מַקְדִּישׁ לְכָךְ תְּשׂוּמַת-לֵב חֲרִיגָה, לוּלֵא בִּקּוּרוֹ הַמַּפְתִּיעַ שֶׁל הַצַּדִּיק, רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מִבַּרְדִיצ'וֹב, בְּלִשְׁכָּתָהּ שֶׁל הַ"חֶבְרָה- קָדִישָׁא" לְאַחַר הַהַלְוָיָה.

גַּבַּאי הַ"חֶבְרָה-קָדִישָׁא" הִתְפַּלֵּא נֹכַח בִּקּוּרוֹ הַבִּלְתִּי-צָפוּי שֶׁל הַצַּדִּיק בְּלִשְׁכָּתוֹ. פְּלִיאָתוֹ גָּבְרָה כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת מְבֻקָּשׁוֹ. הַצַּדִּיק מְעֻנְיָן לִרְאוֹת אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל הַנִּפְטָרִים שֶׁבִּרְשׁוּת הַ"חֶבְרָה-קָדִישָׁא". בִּרְצוֹנוֹ לִרְכֹּשׁ לְעַצְמוֹ אֶחָד מֵהַזּוּגוֹת. וּתְפִלִּין, יֵשׁ לָדַעַת, אֵינָם דְּבָרִים שֶׁל מָה בְּכָךְ. רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק לֹא יָנִיחַ תְּפִלִּין פְּשׁוּטוֹת, סְתָם זוּג תְּפִלִּין. בָּרוּר שֶׁיִּמְצָא סוֹפֵר יְרֵא-שָׁמַיִם וְיַזְמִין אֶצְלוֹ תְּפִלִּין כְּתוּבוֹת בְּכָל הַהִדּוּרִים וְהַדִּיּוּקִים. הָעִנְיָן הִפְלִיא מְאוֹד אֶת הַגַּבַּאי, אַךְ הוּא לֹא הֵעֵז לִשְׁאֹל.

הָרַבִּי בָּחַן אֶת זוּגוֹת הַתְּפִלִּין שֶׁהִצִּיג בְּפָנָיו, הִתְבּוֹנֵן בָּהֶם אֶחָד לְאֶחָד. כָּךְ עָבַר עַל כָּל עֶשְׂרוֹת הַזּוּגוֹת, כְּשֶׁפָּנָיו הַקְּדוֹשׁוֹת עוֹטוֹת אֲרֶשֶׁת רְצִינִית בְּיוֹתֵר. וּלְפֶתַע בָּקְעָה מִפִּיו אַנְחַת רְוָחָה. הוּא מָצָא אֶת אֲשֶׁר חִפֵּשׂ. בְּרַכּוּת וּבַעֲדִינוּת הֶחְזִיק זוּג-תְּפִלִּין מְסֻיָּם. אֶת אֵלֶּה, דַּוְקָא אֶת אֵלֶּה רוֹצֶה הוּא לִקְנוֹת. אוֹתָן יָנִיחַ מִדֵּי יוֹם. הַגַּבַּאי לֹא יָכֹל עוֹד לְהִתְאַפֵּק. הוּא זָכַר כִּי אֵלֶּה הַתְּפִלִּין שֶׁל הַיְּהוּדִי הַפָּשׁוּט שֶׁנִּפְטַר זֶה עַתָּה. מַהוּ סוֹדָן שֶׁל הַתְּפִלִּין? מָה יִחוּדָן? מַדּוּעַ בָּחַר בָּהֶן הָרַבִּי?

וְהַצַּדִּיק סִפֵּר: רַבִּי זוּשָׁא וְרַבִּי אֱלִימֶלֶךְ – הָאַחִים הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים – נוֹהֲגִים הָיוּ לִנְדֹּד בַּדְּרָכִים. הָיוּ עוֹבְרִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמְעוֹרְרִים אֶת בְּנֵי עַמָּם בִּתְשׁוּבָה. שִׁיטָה בְּדוּקָה הָיְתָה בְּיָדָם. מִדֵּי הַגִּיעָם לְעִיר מְסֻיֶּמֶת, הִשְׁתַּכְּנוּ בְּאַחַד הַבָּתִּים אוֹ בַּפּוּנְדָּק. שָׁם, לְעֵת עֶרֶב, הָיוּ מְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם, וּבְאֹפֶן שֶׁדִּבְרֵיהֶם יַגִּיעוּ לְאָזְנֵי בַּעַל-הַבַּיִת.

מָה הָיוּ מְדַבְּרִים? אַחַד הָאַחִים הָיָה שׁוֹטֵחַ בִּפְנֵי אָחִיו אֶת הַחֲטָאִים שֶׁחָטָא כִּבְיָכוֹל. בְּצַעַר וּבִדְמָעוֹת הָיָה מְתָאֵר אֶת הַחֲטָאִים וְאֶת חֻמְרָתָם. הָאָח הַשֵּׁנִי הָיָה מַסְבִּיר וּמְבָאֵר לָרִאשׁוֹן כֵּיצַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו.

הַמְּאָרֵחַ, בְּשׁוֹמְעוֹ אֶת הַשִּׂיחָה, נֵעוֹר בְּלִבּוֹ. מִיָּד הָיָה נִזְכָּר שֶׁ"גַּם הוּא" עָבַר אוֹתָן עֲבֵרוֹת מַמָּשׁ, שֶׁכֵּן הַחֲטָאִים שֶׁעֲלֵיהֶם "הִתְוַדָּה" אֶחָד הָאַחִים הָיוּ לְמַעֲשֵׂה חֲטָאָיו שֶׁל הַמְּאָרֵחַ. חֲרָטָה הָיְתָה מְמַלֵּאת אֶת לִבּוֹ. הוּא הָיָה נִגָּשׁ לָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים וְהָיָה מְבַקֵּשׁ מֵהֶם דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה.

בְּאַחַד הַכְּפָרִים אֵלָיו הִזְדַּמְּנוּ, הִשְׁתַּכְּנוּ בַּבַּיִת הַיְּהוּדִי הַמְּקוֹמִי, כְּהֶרְגֵּלָם. בִּשְׁעַת לַיְלָה הֵחֵל רַבִּי זוּשָׁא בּוֹכֶה. "אָחִי", זָלְגוּ דְּמָעוֹת מֵעֵינָיו. "הֲתֵדַע בַּמֶה אֲנִי מְהַרְהֵר עַכְשָׁו? אֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּךְ, שֶׁבְּעֶצֶם מֵעוֹלָם, מֵאָז הַבָּר-מִצְוָה שֶׁלִּי, לֹא בָּדַקְתִּי אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁלִּי. עַתָּה לִבִּי נוֹקְפִי. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי נִפְסְלוּ הַתְּפִלִּין? וְאוּלַי הָיוּ פְּסוּלוֹת מִלְּכַתְּחִלָּה וּמִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא הֵנַחְתִּי תְּפִלִּין כָּל יָמַי! תָּאֵר לְעַצְמְךָ, יְהוּדִי שֶׁשָּׂם מִידֵי יוֹם אֶת בָּתֵּי- הַתְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ וּזְרוֹעוֹ, אַךְ אֶת הַמִּצְוָה אֵין הוּא מְקַיֵּם בִּגְלַל שֶׁהַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת!" – דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא נִשְׁמְעוּ כּוֹאֲבִים וְחוֹדְרִים. הַמְּאָרֵחַ הַכַּפְרִי הֶאֱזִין לַשִּׂיחָה וְלִבּוֹ נֵעוֹר בּוֹ. בְּעֶצֶם גַּם הוּא מֵעוֹלָם לֹא טָרַח לִמְסֹר אֶת הַתְּפִלִּין לְסוֹפֵר לִבְדִיקָה. מִי יוֹדֵעַ, נֶחְרַד, אוּלַי הַתְּפִלִּין שֶׁלִּי פְּסוּלוֹת? הוּא כָּרָה אָזְנוֹ לִשְׁמֹעַ מָה יַעֲנֶה הָאָח הַשֵּׁנִי.

רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ הוֹכִיחַ אֶת אָחִיו בִּדְבָרִים קָשִׁים. תֵּאֵר בְּאָזְנָיו אֶת מִדַּת הַחֻמְרָה שֶׁבַּדָּבָר וְצִוָּהוּ לֹא לְהִתְמַהְמֵהַּ אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד וְלִפְתֹּחַ מִיָּד אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁלּוֹ לִבְדִיקָה. הַיְּהוּדִי, שֶׁהָיָה עֵר לַשִּׂיחָה, הִתְרַגֵּשׁ מֵהַדְּבָרִים וּבְבַיְשָׁנוּת נִגַּשׁ אֶל רַבִּי אֱלִימֶלֶךְ וְסִפֵּר לוֹ כִּי גַּם הוּא מֵעוֹלָם לֹא בָּדַק אֶת תְּפִלָּיו.

הַצַּדִּיק לֹא הִתְמַהְמֵהַּ. מִיָּד נָטַל אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל הַכַּפְרִי וּפְתָחָן לִבְדִיקָה. הוּא פָּתַח אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל-רֹאשׁ וְזַעֲקַת-שֶׁבֶר פָּרְצָה מִפִּי הַכַּפְרִי: הַ"בַּיִת" הָיָה רֵיק לְגַמְרֵי! בְּלִי פַּרְשִׁיּוֹת קְלָף בְּתוֹכָן. פָּשׁוּט חָלָל רֵיק. פְּתִיחַת הַתְּפִלִּין שֶׁל-יָד גִּלְּתָה מַרְאֶה דּוֹמֶה. הַכַּפְרִי תָּפַס אֶת רֹאשׁוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו: "אוֹי, רִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם", בָּכָה, "כָּל יְמֵי חַיַּי הֵנַחְתִּי קֻפְסָאוֹת רֵיקוֹת; לֹא הֵנַחְתִּי תְּפִלִּין מִיָּמַי!" מְבֹהָל וְנִרְגָּשׁ מִהֵר לְהִתְחַנֵּן בִּפְנֵי אוֹרְחָיו שֶׁיּוֹרוּ לוֹ כֵּיצַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. נִכָּר הָיָה בִּדְבָרָיו כִּי צַעֲרוֹ מַגִּיעַ עַד עִמְקֵי נַפְשׁוֹ. הָאַחִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנּוֹכְחוּ בְּגֹדֶל צַעֲרוֹ שֶׁל מְאָרְחָם, הֶחְלִיטוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַפְּגָם. רַבִּי זוּשָׁא מִהֵר מִיָּד לִכְתֹּב עֲבוּר הַיְּהוּדִי פַּרְשִׁיּוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל תְּפִלִּין. בִּכְתִיבָתוֹ כִּוֵּן כַּוָּנוֹת מְיֻחָדוֹת. הוּא הֶחְדִּיר בָּהֶן קְדֻשָּׁה נִשְׂגָּבָה בְּיוֹתֵר שֶׁעַל-יְדֵי הֲנָחָתָן יַשְׁלִים הַיְּהוּדִי אֶת כָּל הַשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הֵנִיחַ אֶת הַתְּפִלִּין הַפְּסוּלוֹת. הַיְּהוּדִי הַפָּשׁוּט שֶׁנִּפְטַר זֶה עַתָּה, סִיֵּם רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק אֶת סִפּוּרוֹ, הוּא זֶה שֶׁעֲבוּרוֹ כָּתַב רַבִּי זוּשָׁא אֶת הַתְּפִלִּין הַמֻּפְלָאוֹת. "אֵלֶּה הַתְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַחְזִיק בְּיָדַי וְאוֹתָן אֲנִי רוֹצֶה לְהָנִיחַ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ", אָמַר כְּשֶׁפָּנָיו זוֹרְחוֹת בְּאֹשֶׁר עִלָּאִי עַל הַתְּפִלִּין הַמְּהֻדָּרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, כְּתוּבוֹת בִּכְתָבוֹ הָרָהוּט שֶׁל רַבִּי זוּשָׁא, נוֹשְׂאוֹת אֶת כַּוָּנוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַטְּהוֹרוֹת.

ב'
שָׁנִים רַבּוֹת שִׁמֵּשׁ ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים שְׁטֶרְן בַּעַל-הַתּוֹקֵעַ בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַחֲסִידִים בִּשְׁכוּנַת מֵאָה-שְׁעָרִים. יְרֵא-שָׁמַיִם הָיָה, עָדִין-נֶפֶשׁ וְצָנוּעַ. אֶת מִשְׂרַת הַתּוֹקֵעַ יָרַשׁ מֵאָבִיו, הַצַּדִּיק רַבִּי מֹשֶׁה-מֶענְדֶּל, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידָיו שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי יְשַׁעְיָהוּ מִוַּיְצֶן.

כָּל הַשָּׁנָה חָרֵד הָיָה ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים מִדִּבְרֵי הַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ – "וְרָאוּי לִתֵּן לִתְקֹעַ לְצַדִּיק וְהָגוּן". בְּהַגִּיעַ חֹדֶשׁ אֱלוּל הָיָה מִתְעַטֵּף חִיל וּרְעָדָה, מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה וּבְלִמּוּד הַתּוֹרָה וּמְמַעֵט בַּאֲכִילָה וּבְשֵׁנָה.

כְּשֶׁהָיוּ מַכָּרָיו מַזְהִירִים אוֹתוֹ לִשְׁמֹר עַל בְּרִיאוּתוֹ וְכוֹחוֹ לִקְרַאת הַתְּקִיעוֹת בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה, הָיָה מְבַטֵּל דִּבְרֵיהֶם בִּמְנוֹד רֹאשׁ: "וְכִי רָאוּי אֲנִי בִּכְלָל לְשַׁמֵּשׁ בַּעַל-תּוֹקֵעַ? אֶלָּא אָנוּס אֲנִי עַל-פִּי הַצִּבּוּר לַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתִּי. וְאִם-כֵּן, זְכוּת הַצִּבּוּר תַּעֲמֹד לִי לְגַיֵּס אֶת כּוֹחוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ הַדְּרוּשִׁים לְצֹרֶךְ הַתְּקִיעוֹת".

הַמַּחְשָׁבָה לְבַקֵּשׁ שָׂכָר כָּלְשֶׁהוּ מֵעוֹלָם לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים, עַל-אַף מַצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי, שֶׁהָיָה רָחוֹק מִלִּהְיוֹת שָׁפִיר.

אוֹתָהּ שָׁנָה, תרס"ח, נוֹדַע לְרַעְיָתוֹ שֶׁל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים כִּי גַּבָּאֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל בַּשְּׁכוּנָה הַחֲדָשָׁה זִכְרוֹן-מֹשֶׁה תָּרִים אַחַר בַּעַל-תּוֹקֵעַ הָגוּן, בְּשָׂכָר שֶׁל עֶשְׂרִים לִירוֹת – סְכוּם רַב בְּמֻנָּחֵי הַזְּמַן. רַעְיוֹן זֶה, שֶׁל הַכְנָסָה לֹא-צְפוּיָה, בְּחֹדֶשׁ הַחַגִּים הַמְּרֻבֶּה בְּהוֹצָאוֹת, קָסַם לָהּ מִיָּד.

יְלָדֶיהָ הַמִּתְבַּגְּרִים זֶה כְּבָר לֹא רָאוּ נַעֲלַיִם שְׁלֵמוֹת וְנוֹחוֹת. בִּתָּהּ הַגְּדוֹלָה מִתְקָרֶבֶת לְפִרְקָהּ; וְגַם הִיא, זֶה עִדָּן וְעִדָּנִים לֹא הִרְשְׁתָה לְעַצְמָהּ לִקְנוֹת בֶּגֶד חָדָשׁ. הִפְצִירָה אֵפוֹא בְּבַעֲלָהּ לְקַבֵּל אֶת הַמִּשְׂרָה הַמֻּצַּעַת.

ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים הִתְקַשָּׁה לְעַכֵּל אֶת הָרַעְיוֹן. "מָה יִתְּנוּ וּמָה יוֹסִיפוּ לָנוּ כַּמָּה לִירוֹת אֵלֶּה, לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִקְבַּע בַּשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ כִּי אֵין רוֹאִים סִימַן-בְּרָכָה בְּכֶסֶף זֶה? וְאֵיזֶה פָּנִים יִהְיוּ לִי לִנְטֹשׁ אֶת מְקוֹמִי הַקָּבוּעַ, אֲשֶׁר יָרַשְׁתִּי מֵאָבִי הַמָּנוֹחַ, שֶׁעָשָׂה כֵּן לְפָנַי בְּמֶשֶׁךְ כִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, רַק בַּעֲבוּר בֶּצַע-כֶּסֶף?! אֵיךְ אָעֵז פָּנִים לְהִתְיַצֵּב כָּךְ בְּיוֹם-הַדִּין לִפְנֵי שׁוֹכֵן-מְרוֹמִים!".

אֲבָל הָ'עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ' לֹא הָיְתָה מוּכָנָה לְוַתֵּר בְּקַלּוּת. "וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִי, בַּעֲלִי הַיָּקָר, אֵיךְ נַרְאֶה אֶת פָּנֵינוּ, אֲנִי וִילָדֵינוּ וּבִתֵּנוּ הַבּוֹגֶרֶת בַּחַג, בִּבְגָדֵינוּ הַמְּרֻפָּטִים? אֲנָשִׁים נוֹדְדִים לַמֶּרְחַקִּים כְּדֵי לְהָבִיא פַּרְנָסָה לְבֵיתָם, וְאַתָּה אֵינְךָ מוּכָן לַמַּאֲמָץ הַנִּתְבָּע מִמְּךָ בְּשִׁנּוּי מְקוֹם הַתְּקִיעוֹת?!".

בְּאִי-רָצוֹן קִבֵּל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים אֶת טִעוּנֶיהָ שֶׁל רַעְיָתוֹ. זוֹ מִהֲרָה אֶל גַּבָּאֵי בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּזִכְרוֹן-מֹשֶׁה וְהוֹדִיעָה לָהֶם כִּי בַּעֲלָהּ יֵאוֹת לְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַתַּפְקִיד הַמֻּצָּע. הַגַּבָּאִים שָׂמְחוּ לִקְרַאת בַּעַל-תּוֹקֵעַ מְנֻסֶּה וִירֵא-שָׁמַיִם כְּר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים וְהֵשִׁיבוּ לָרַעְיָה בְּחִיּוּב.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן, א' שֶׁל סְלִיחוֹת, הִשְׁכִּים ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים קוּם וְשָׂם אֶת פְּעָמָיו לְזִכְרוֹן-מֹשֶׁה – לְהִתְפַּלֵּל וְלִתְקֹעַ שָׁם, כְּדֵי שֶׁשְּׂכַר הַתְּקִיעוֹת שֶׁהוּא עָתִיד לְקַבֵּל לֹא יָחוּל עַל הַתְּקִיעוֹת בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה.

אַךְ הַתְּפִלָּה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ וְהַנֻּסָּח הַלִּיטָאִי הַזָּר לוֹ, נָטְלוּ מֵר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים כָּל פֵּרוּר שֶׁל שַׁלְוַת-נֶפֶשׁ. מוֹחוֹ וְלִבּוֹ לֹא הָיוּ עִמּוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. וּבְסוֹפָהּ, כְּשֶׁבָּא לִתְקֹעַ, חָשׁ מוּעָקָה נַפְשִׁית גְּדוֹלָה. "אִם הַיּוֹם כָּךְ, מָה מְצַפֶּה לִי בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה?", הִרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּעֶצֶב.

הַמַּחְשָׁבָה שֶׁהֵמִיר אֶת מְקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ בִּגְלַל כֶּסֶף, לֹא הֵנִיחָה לוֹ. בַּלַּיְלָה הִתְקַשָּׁה ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים לַעֲצֹם עַיִן וּלְהֵרָדֵם. כְּשֶׁנָּפְלָה עָלָיו לְבַסּוֹף הַשֵּׁנָה, חָלַם חֲלוֹם מַסְעִיר. אָבִיו הַמָּנוֹחַ הוֹפִיעַ מוּלוֹ וְדִבֵּר עִמּוֹ קָשׁוֹת: "יָרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי אֶת הַשּׁוֹפָר וְאֶת הַתְּקִיעוֹת, שְׁמֹר עַל הַיְּרֻשָּׁה הַזֹּאת. זְכֹר, שׁוֹפָר שֶׁצִּפּוּ אֶת פִּיו זָהָב, חָל עָלָיו דִּין חֲצִיצָה וְהוּא פָּסוּל לִתְקִיעוֹת!".

בַּבֹּקֶר הָלַךְ שׁוּב ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים לְהִתְפַּלֵּל וְלִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת בְּזִכְרוֹן-מֹשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא רָצָה לְהַפְתִּיעַ אֶת הַגַּבָּאִים וּלְהוֹתִיר אֶת בֵּית-הַכְּנֶסֶת בְּלִי בַּעַל-תּוֹקֵעַ, אַךְ בְּלִבּוֹ כְּבָר גָּמְלָה הַהַחְלָטָה כִּי זוֹ תְּפִלָּתוֹ הָאַחֲרוֹנָה שָׁם וְכִי מָחָר יָשׁוּב לְבֵית-הַכְּנֶסֶת 'שֶׁלּוֹ' בְּמֵאָה-שְׁעָרִים.

לְאַחַר הַתְּפִלָּה הוֹדִיעַ לַגַּבָּאִים עַל הַחְלָטָתוֹ. עִם זֶה, לֹא הָיָה שָׁלֵם עִם מַעֲשֵׂהוּ. בְּדַרְכּוֹ לְבֵיתוֹ סָר אֶל רַבָּה שֶׁל שְׁכוּנַת זִכְרוֹן-מֹשֶׁה, רַבִּי יִצְחָק-צְבִי רִיבְלִין, וְשָׁטַח לְפָנָיו אֶת כָּל הָעִנְיָן.

הִקְשִׁיב הָרַב לַדְּבָרִים וְהִתְפַּעֵם מִתֹּם-לִבּוֹ שֶׁל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים. מִנֶּגֶד, הָרַב הֵבִין גַּם לְלִבָּהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַזְּקוּקָה לְכֶסֶף. "רַשַּׁאי אַתָּה לְהַמְשִׁיךְ וְלִתְקֹעַ בְּלֵב שָׁקֵט בְּזִכְרוֹן-מֹשֶׁה", פָּסַק הָרַב לְבַסּוֹף. "אֵין כָּאן חֲשָׁשׁ שֶׁל נְטִילַת שָׂכָר עַל יוֹם-טוֹב, שֶׁהֲרֵי הַתַּשְׁלוּם הוּא עַל תְּקִיעוֹתֶיךָ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ-הַשָּׁנָה. בָּרוּר לְךָ גַּם כִּי אֵין כָּל חֲשַׁשׁ חֲצִיצָה בֵּין הַשּׁוֹפָר לְבֵין פִּיךָ. וְאִלּוּ הַחֲלוֹם – יְדוּעִים לְךָ מִן-הַסְּתָם דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה עַל טִיבָם שֶׁל חֲלוֹמוֹת".

וּבְכָל-זֹאת לֹא נָחָה דַּעְתּוֹ שֶׁל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים. "לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי חָלִילָה לְהָטִיל דֹּפִי בְּכָל בַּעֲלֵי הַתְּקִיעָה הַנּוֹטְלִים שָׂכָר", הִסְבִּיר בְּנִימַת הִתְנַצְּלוּת. "כַּוָּנָתִי הָיְתָה לַ'חֲצִיצָה' בְּמַחְשָׁבָה! חוֹשְׁשָׁנִי כִּי לֹא אוּכַל לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בְּיוֹם-הַדִּין וּלְכַוֵּן אֶת כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאָבִי, אִם אֲקַבֵּל שָׂכָר עַל הַתְּקִיעוֹת".

"אִם כָּךְ, חֲזֹר לִמְקוֹמְךָ הָרִאשׁוֹן וְהַקָּבוּעַ וְשֶׁתִּהְיֶה לְךָ כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה", סִכֵּם הָרַב.

בְּאוֹתוֹ רֹאשׁ-הַשָּׁנָה הָיוּ תְּקִיעוֹתָיו שֶׁל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא. לִ'תְקִיעוֹת מְעֻמָּד', בַּחֲזָרַת הַשַּׁ"ץ, זָכָה בֵּית-הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַחֲסִידִים בְּמֵאָה-שְׁעָרִים לְאוֹרֵחַ חָשׁוּב, הֲלוֹא הוּא הָרַב רִיבְלִין, שֶׁבָּא בִּמְיֻחָד כְּדֵי לְהַקְשִׁיב לִתְקִיעוֹתָיו שֶׁל ר' שְׁלֹמֹה-חַיִּים. לְאַחַר הַתְּפִלָּה, נֹכַח הַהִתְפַּעֲלוּת שֶׁל הַקָּהָל מֵהַתְּקִיעוֹת, אָמַר הָרַב: "מָה תִּתְפַּלְּאוּ, הֲלוֹא הוּא כְּבָר נִצֵּחַ אֶת הַשָּׂטָן עוֹד קֹדֶם רֹאשׁ-הַשָּׁנָה!".

ג'
שקיעת החמה בשפולי הרקיע החלה, העיר פרג מתכוננת לבוא השבת, יהודים ממהרים ומסיימים את ההכנות האחרונות לכבוד שבת קודש, פה ושם נראו אנשים הלבושים בגדי שבת המקדימים ללכת בניחותא לבית הכנסת.

אל פונדק העיר נכנס זה עתה יהודי, אשר מעירה סמוכה כדי לקנות סחורה בפרג, ועתה היה צריך לשבות בה. בזריזות גמר את ההכנות האחרונות לשבת, אך מוחו עבד בקדחתנות למצוא מוצא לבעייתו. הוא הגיע לעיר עם סכום כסף גדול, עשרת אלפי דינרי זהב, כדי לקנות סחורה, אך עתה חיפש מקום שיוכל לשמור את הכסף במשך השבת.

לפתע נצנץ במוחו רעיון חיש מהר נטל את צרור כספו ויצא בחפזה מהפונדק לכוון ביתו של אחד מסוחרי פרג, עמו עסק במסחר מפעם לפעם ומכיון שהכיר את הסוחר כאדם ישר ונאמן, החליט שיפקיד בביתו את הכסף עד צאת השבת.

שמח וטוב לב הלך היהודי לבית הכנסת, לאחר שנפרד מהסוחר שכספו הופקד אצלו. מיד במוצאי שבת, עת נצצו במקום, שלושה כוכבים, מיהר היהודי לביתו של הסוחר כדי לקבל חזרה את כספו.

"כספך? התמם הסוחר "על איזה כסף הנך סח, מתי הפקדת אצלי כסף"?

חשב האיש כי הסוחר חומד לו לצון, והמשיך לבקש, ולהתחנן, אנא, החזר לי בבקשה את כספי! כך ביקש שוב ושוב, אך הסוחר בעל הבית המשיך לטעון כי מעולם לא הופקד אצלו כסף.

הבין האיש כי נלכד ברשתו של רמאי, וכשנפשו מרה עליו, וליבו בוכה בקרבו, על שהפסיד את כספו, החל לצעוד חזרה לפונדק. כשהוא לא יודע מאין יבוא עזרו. לפתע התנער ובצעדים נמרצים פנה ללכת לביתו של רבי יחזקאל לנדא, רבה של העיר פרג כדי שיעזור לו, ויוכל לקבל ממנו עצה ותושיה.

בקול נסער מלווה בפרצי בכי הבוקעים מעמקי ליבו סיפר האיש סיפורו לפני הרב, וסיים בבקשת עזרה. הרגיע רבי יחזקאל לנדא את האיש וביקש מנו שיבוא לביתו בבוקר המחרת.

ואכן, מיד למחרת בבוקר התייצב האיש האורח בעיר פרג בביתו של הרב. מיד שלח רבי יחזקאל את שמשו להזמין לביתו את הסוחר המכחיש כי הופקד אצלו הכסף ואל האיש פנה הרב ובקשו להסתתר בחדר סמוך. וכך אמר אליו:

כאשר תשמע שאני משוחח עם הסוחר, צא מן המסתור והכנס אל החדר בו נשב, ושם תטען את טענתך. שמע האיש בקולו של הרב ועודנו מסתתר בחדר הסמוך הופיע הסוחר בבית הרב.

רבי יחזקאל הזמינו לשבת, והחל משוחח עימו אודות מצב העוני בקהילת פרג. בקהילה שלנו אמר הרב, יש עניים מרובים הגוועים ברעב, ולצרכיהם דרושה לנו תרומה בת אלף זהובים!

"מה", אלף זהובים נזדעק הסוחר, "האם הרב רוצה ממני סכום גדול כל כך, נראה איפא כי רבנו חושב אותי לאחד מן העשירים בעיר, אך דע לך כי בשנים האחרונות הורע מצבי, רבים מחברי פשטו את הרגל, ומצבי הנוכחי הוא בכי רע, לפיכך, עתה אין ביכולתי למרות רצוני, למלא את בקשת רבינו".

המשיך הרב להפציר בסוחר לתרום סכום כסף לצדקה, והסכים להוריד את הסכום כדי מחציתו, לחמש מאות זהובים. אך הסוחר עמד בסרובו וטען איני יכול לתת סכום כסף כה גדול לצדקה.

הוסיף הרב לדבר אל ליבו והוריד מן הסכום, שמצא יכול אתה שלוש מאות זהובים שאל? אך הסוחר לא שינה את דעתו ואמר כבוד הרב, איני יכול עתה לשלם סכום כסף לצדקה.

תוך כדי שיחתם, נפתחה לפתע הדלת ואל החדר התפרץ היהודי שהסתתר בחדר הסמוך, והלה החל זועק בקול כאוב, רבי ומורי, הושיעה נא, אדם זה היושב מולך גנב את כספי וכספי אחרים, בערב שבת הפקדתי אצלו עשרת אלפים דינרי זהב. אולם כשבאתי לקחת את כספי בחזרה, הכחיש הלה את הדבר וסרב למסור לי את פקדוני. אנא רבי, רחם וחוס עלי וצווה על אדם זה להשיב לי כספי, שאם לא כן, אנא אני בא?!"

הביט הרב בפני הסוחר היושב מולו ושאלו, כלום מכיר אתה את היהודי הלזה?

אמנם כן, אישר הסוחר מכיר אני אותו מעסקי מסחר שפעמים התעסקתי עימו, אך זה זמן רב לא חידש קשרי המסחר בינינו, ואמש התפרץ הלה אל ביתי וצעק להחזיר לו את כספו שמעולם לא הפקיד אצלו. שמע היהודי את תשובת הסוחר החל לבכות בדמעות שליש וצעק: גנב, שקרן, גזלן, הרי במו ידיך לקחת ממני את כספי בערב שבת, כיצד מעז את להכחיש זאת?

פנה הרב אל הסוחר ואמר לו:

רואה אני שלא בנקל תפטר מן האיש הזה, אולי באמת מוטב כי תתן לו סכום כסף, כדי שיתרצה יעזבך לנפשך וילך לדרכו?

אכן, הרב צודק, ודבר חכם הוא זה, מוכן אני לתת לו מאה זהובי ובלבד שיניחני לנפשי!

רבי, הפקדתי אצלו עשרת אלפים דינרי זהב וכיצד זה הוא רוצה להחזיר לי רק מאה זהובים, לא, איני יכול. עליו להחזיר לי כל כספי בשלמות!

אמר הרב לסוחר, ראה אדם זה נטפל אליך על לא עוול בכפיך –כטענתך, שמא כדאי לך להגדיל את הסכום כדי להיפטר מטרדן זה, תן לו שלוש מאות זהובים ובודאי יתרצה למתנתך.

מסכים אני הזדרז הסוחר לאומר לרב, אתן לו לחצוף זה שלוש מאות זהובי ובלבד שיפסיק להטיל בי חשדות שוא.

שוב נשמעו זעקות שבר מכוון עמידתו של היהודי, לא, זעק ברוב יאוש, עשרת אלפים דינרים ולא זהוב אחד פחות!

כלום אינך מסתפק במתנה מכובדת של שלוש מאות זהוב פנה הרב אל האיש?

כבוד הרב, איני חפץ במתנות ולא בנדבות יבב האיש בשארית כוחותיו, רוצה אני את המגיע לי עשרת אלפים דינרים שלי בשלמותם!

מדוע צועק אתה שאלה הרב את היהודי, ובפנותו לסוחר הוסיף במהירות, תן לו חמש מאות זהובים, וכך תפטר ממנו לצמיתות, ותשכח מכל הענין.

מסכים אני השיב הסוחר, וכבר שלף את ארנקו כדי למנות את הסכום הדרוש לגרש את הטרדן הצועק. כשראה רבי יחזקאל לנדא באיזו מהירות שלף את ארנקו והחל לספור את הכסף, קם ממקומו ובקול רועם פנה אל הסוחר:

החזר ליהודי מיד את כספו! החזר את פיקדונו! עתה ברור לי לחלוטין כי אדם זה הפקיד אצלך את כספו. הן לפני היכנסו בקשתי ממך סכום כסף לצדקה בסכום זהה, וסרבת, וטענתך היתה כי מצבך הכספי גרוע ואינך יכול לתרום לצדקה. ולפתע פתאום מוכן אתה בחפץ לב לתת סכום זה, סכום כה גדול לאדם זר, שלדבריך מכיר אתה אותו, אך במעט ואינך חייב לו אף פרוטה שחוקה? אכן, גזלן אתה הודה על האמת, השב את הפיקדון בשלמות!

לשמע גערתו של הרב חורו פניו של הסוחר ואכן, הודה בדבר הפיקדון והזדרז להשיב ליהודי את כספו בשלמות

ד'
הַצַּדִּיק רַבִּי פִּינְחָס מִקּוֹרִיץ נָהַג לַעֲרֹךְ בְּעַצְמוֹ אֶת רְשִׁימַת הַתּוֹרְמִים לַ'מַּעֲמָדוֹת', אֵלֶּה דְּמֵי הַחְזָקַת חֲצַר הַקֹּדֶשׁ, בֵּית-הַמִּדְרָשׁ וְהַלּוֹמְדִים בּוֹ. הַשְּׁלוּחִים שֶׁיָּצְאוּ לְקַבֵּץ אֶת הַכֶּסֶף פָּעֲלוּ עַל-פִּי רְשִׁימוֹתָיו.

בֵּין הַתּוֹרְמִים הַקְּבוּעִים הָיָה גַּם הַגְּבִיר ר' שָׁאוּל, שֶׁהִתְגּוֹרֵר בִּסְבִיבוֹת אוֹסְטְרָאָה. מִדֵּי שָׁנָה פָּקְדוּ הַשְּׁלוּחִים אֶת מְעוֹנוֹ הַמְּפֹאָר וְזָכוּ לִתְרוּמָה נְדִיבָה.

שָׁנָה אַחַת הֻפְתְּעוּ הַשְּׁלוּחִים לְגַלּוֹת כִּי שְׁמוֹ שֶׁל ר' שָׁאוּל נֶעֱדָר מֵהָרְשִׁימוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם רַבָּם. לְעֻמַּת זֹאת נוֹסַף לָרְשִׁימָה שֵׁם חָדָשׁ, יִצְחָק-דָּוִד, שֶׁלֹּא הָיָה מֻכָּר לָהֶם.

עַד מְהֵרָה נִפְתְּרָה הַחִידָה. בְּהַגִּיעָם לִמְקוֹם מְגוּרֵי הַגְּבִיר נוֹדַע לָהֶם, כִּי הַלָּה שָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי וְכִי כַּסְפּוֹ וּרְכוּשׁוֹ עָבְרוּ לִידֵי בְּנוֹ, יִצְחָק-דָּוִד. הַשְּׁלוּחִים לֹא הֻפְתְּעוּ בִּמְיֻחָד מֵהַמִּקְרֶה, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְקְלוּ בְּרוּחַ-קָדְשׁוֹ שֶׁל רַבָּם.

שְׁמוֹ שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד הוֹסִיף לְהוֹפִיעַ בִּרְשִׁימַת נוֹתְנֵי הַ'מַּעֲמָדוֹת' בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אֲחָדוֹת. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִים מוֹפִיעִים בְּבֵיתוֹ, נָהַג לְקַבְּלָם בְּכָבוֹד רַב וְהֶעֱנִיק לָהֶם תְּרוּמָה הֲגוּנָה.

וּפִתְאוֹם, שָׁנָה אַחַת נִמְחַק שְׁמוֹ שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד מֵהָרְשִׁימָה. הַשְּׁלוּחִים שֶׁזָּכְרוּ אֶת שֶׁאֵרַע כַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם לָכֵן, נֶחְרְדוּ. הַאִם מָוֶת פִּתְאוֹמִי פָּקַד אֶת הַבֵּן הַצָּעִיר?!

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִמְקוֹם מְגוּרָיו שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד קִבְּלוּ אֶת הַתְּשׁוּבָה: אָכֵן, אֶלָּא שֶׁלֹּא מִיתַת הַגּוּף פָּקְדָה אוֹתוֹ, אֶלָּא מִיתַת הַנֶּפֶשׁ. אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם סִפְּרוּ לָהֶם, כִּי בַּשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה הֵחֵל הַגְּבִיר לָסוּר מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְכָל מִשְׁפַּחְתּוֹ הָלְכָה בְּעִקְּבוֹתָיו.

נִרְאֶה כִּי הָעֹשֶׁר הָרַב שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ סִחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ וְהִשְׁפִּיעַ עָלָיו לָרָעָה. תַּהֲלִיךְ פְּנִימִי שֶׁנִּמְשַׁךְ כַּמָּה שָׁנִים פָּרַץ לְפֶתַע הַחוּצָה וְסִימָנֵי פְּרִיקַת-הָעֹל נִרְאוּ לְעֵין-כֹּל. אַנְשֵׁי הַקְּהִלָּה הֵחֵלּוּ לְהַדִּיר אֶת רַגְלֵיהֶם מִסְּבִיבָתוֹ שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד.

הֶעָשִׁיר עַצְמוֹ לֹא נִרְאָה שֶׁהִצְטַעֵר עַל כָּךְ. לְהֶפֶךְ, הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְרַשֵּׁם כִּי בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת נוֹחַ לוֹ הַנִּתּוּק מֵהַקְּהִלָּה. בִּהְיוֹתוֹ מְנֻתָּק מִסְּבִיבָתוֹ הַיְּהוּדִית יָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחוֹ, בְּלֹא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַחְשֹׁשׁ מִפְּנֵי בִּקֹּרֶת כָּלְשֶׁהִי.

כָּךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר כַּמָּה שָׁנִים. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִים עוֹבְרִים עַל-יַד בֵּיתוֹ שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד, הָיָה לִבָּם נֶחְמָץ פַּעֲמַיִם – פַּעַם בְּשֶׁל הִדַּרְדְּרוּתוֹ הָרוּחָנִית וּפַעַם בְּשֶׁל הֶפְסֵד הַתְּרוּמָה הַנָּאָה.

שָׁנָה אַחַת הִשְׁתּוֹמְמוּ הַשְּׁלוּחִים לְגַלּוֹת שׁוּב אֶת שְׁמוֹ בֵּין הַתּוֹרְמִים הַמְּיֹעָדִים. הֵם שִׁפְשְׁפוּ אֶת עֵינֵיהֶם בְּתַדְהֵמָה. לֹא חָלַף זְמַן רַב עַד בֵּרוּר הָעִנְיָן. בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת סִפְּרוּ הָאֲנָשִׁים עַל חֲזָרָתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד לְדֶרֶךְ הַיָּשָׁר. "זֶה כַּמָּה שָׁבוּעוֹת אִי-אֶפְשָׁר לְהַכִּיר אוֹתוֹ. הוּא נִרְאֶה וּמִתְנַהֵג כְּבַעַל-תְּשׁוּבָה אֲמִתִּי, וְיִרְאַת הַשָּׁמַיִם שֶׁלּוֹ נִכֶּרֶת מִכָּל צַעַד וּתְנוּעָה", אָמְרוּ.

נִרְגָּשִׁים וְסַקְרָנִים הִתְיַצְּבוּ הַשְּׁלוּחִים עַל מִפְתַּן מִשְׁכָּנוֹ שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד. כְּשֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּלֶת, קִבְּלָם בַּעַל-הַבַּיִת בְּמָאוֹר-פָּנִים מְיֻחָד וְהִזְמִינָם פְּנִימָה. לְאַחַר שֶׁהִצִּיעַ לָהֶם מַשְׁקֶה וּמִינֵי מַאֲפֶה, פָּנָה אֲלֵיהֶם לְפֶתַע בִּשְׁאֵלָה: "אִמְרוּ לִי אַחַי, מִי הוֹרָה לָכֶם מָתַי לְהִכָּנֵס לְבֵיתִי וּמָתַי לֹא, הַאִם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם הֶחְלַטְתֶּם עַל כָּךְ, אוֹ שֶׁמָּא מִמָּקוֹם אַחֵר נִתְקַבְּלָה הַהוֹרָאָה ?".

סִפְּרוּ לוֹ הַשְּׁלוּחִים הַמֻּפְתָּעִים אֶת הַדְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם. הֵם גּוֹלְלוּ בְּאָזְנָיו אֶת כָּל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַסִּפּוּר, מֵאָז נָהֲגוּ לִפְקֹד אֶת בֵּית אָבִיו. רַק כְּשֶׁסִּיְּמוּ אֶת סִפּוּרָם הִבְחִינוּ כִּי עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק-דָּוִד זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת.

"יוֹשֵׁב לוֹ הַצַּדִּיק בְּבֵית-מִדְרָשׁוֹ וּמְצוּדָתוֹ פְּרוּסָה עַל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ!", אָמַר יִצְחָק-דָּוִד בְּקוֹל חָנוּק מִבְּכִי.

הוּא שָׁאַף שְׁאִיפָה עֲמֻקָּה וְהֵחֵל לְפָרֵשׁ אֶת דְּבָרָיו: "לִפְנֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, בְּעוֹדִי יָשֵׁן עַל מִטָּתִי בַּלַּיְלָה, חָלַמְתִּי חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמִי יוֹשֵׁב אֲנִי בְּאֶחָד מִמְּלוֹנוֹת הַפְּאֵר שֶׁבָּהֶם אֲנִי נוֹהֵג לְהִתְאָרֵחַ, וְסוֹעֵד סְעוּדָה דְּשֵׁנָה. מוּבָן שֶׁהַסְּעוּדָה הִיא טְרֵפָה גְּמוּרָה.

"פִּתְאוֹם הוֹפִיעַ מוּלִי אִישׁ הֲדוּר-צוּרָה, שֶׁהִצִּיג עַצְמוֹ כִּשְׁלִיחַ בֵּית-דִּין, וְקָרָא לִי לְהִתְלַוּוֹת אֵלָיו לִמְקוֹם מוֹשַׁב בֵּית-הַדִּין. בְּהַגִּיעִי לְבֵית-הַדִּין, הִבְחַנְתִּי בִּשְׁלֹשָׁה יְהוּדִים בַּעֲלֵי פָּנִים קוֹרְנוֹת. אֶחָד מֵהֶם הָיָה הַצַּדִּיק רַבִּי פִּינְחָס מִקּוֹרִיץ.

"בּוּשָׁה מִלְּאָה אֶת לִבִּי בְּשָׁעָה שֶׁהַתּוֹבֵעַ הִתְחִיל לִמְנוֹת וּלְפָרֵט אֶת הָרְשִׁימָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל חֲטָאַי. בְּתֹם דְּבָרָיו בִּקֵּשׁ הַתּוֹבֵעַ לָדוּן אוֹתִי לְמָוֶת. חַלְחָלָה אָחֲזָה בִּי בְּהַבְחִינִי כִּי בֵּית-הַדִּין אָכֵן מִתְרַשֵּׁם מֵהַטְּעָנוֹת וְנוֹטֶה לְקַבֵּל אֶת דַּעַת הַתּוֹבֵעַ.

"אוּלָם אָז קָם לְפֶתַע הַצַּדִּיק מִקּוֹרִיץ מִמְּקוֹמוֹ. הוּא הִבִּיט לְעֶבְרִי בְּמַבָּט מָלֵא רַחֲמִים וּפָתַח בִּדְבָרָיו: 'אָמְנָם רְשִׁימַת חוֹבוֹתָיו שֶׁל יְהוּדִי זֶה אֲרֻכָּה מִנִּי אֶרֶץ, אַךְ גַּם זְכֻיּוֹת לֹא-מְעַטּוֹת יֵשׁ לוֹ. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים הִתְיַצְּבוּ שְׁלוּחַי בְּבֵיתוֹ וְהוּא קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְאַף הֶעֱנִיק לָהֶם נְדָבָה הֲגוּנָה. כְּסָפִים אֵלּוּ שִׁמְּשׁוּ לְהַחְזָקַת לוֹמְדֵי תּוֹרָה וּבְנֵי מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם. סְבוּרַנִי, כִּי יְהוּדִי זֶה זַכַּאי לְהִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת'.

"כְּשֶׁסִּיֵּם הַצַּדִּיק אֶת דְּבָרָיו הֵקַצְתִּי מִשְּׁנָתִי, מְבֹהָל וּמְבֹעָת כֻּלִּי".

יִצְחָק-דָּוִד נָשַׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְנִגֵּב אֶת עֵינָיו הַלַּחוֹת. אַחֲרֵי רֶגַע קָם מִמְּקוֹמוֹ, יָצָא מֵהַטְּרַקְלִין וְשָׁב מִיָּד. בְּיָדָיו הֶחְזִיק אַרְנָק שָׁמֵן. "תְּנוּ זֹאת לַצַּדִּיק וּמִסְרוּ לוֹ אֶת תּוֹדָתִי הָעֲמֻקָּה", אָמַר וּשְׁתֵּי דְּמָעוֹת גְּדוֹלוֹת נָשְׁרוּ עַל לְחָיָיו.