''אלה הדברים אשר דבר משה... '' (א, א)
הצדיק רבי יהודה ליב מגור, בעל ''שפת אמת'', היה אומר: ספר ''דברים'' הוא בבחינת ''תפילין של יד'', שכל הפרשיות בהן מרוכזות בבית אחד. לעומת זאת ארבעת הספרים הראשונים בתורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר) הם בבחינת ''תפילין של ראש'', בהן ערוכות ארבע הפרשיות בארבעה בתים. ונקרא הספר החמישי בתורה ''דברים'', כוון שבתחילתו ובסופו מצויים הרבה דברי-תוכחה, שתכליתם לקרב ולקשור ליבותיהם של ישראל אל התורה – בדומה לתפילין של יד, שאנו מקיימים בהן ''וקשרתם'' כנגד הלב.

''אלה הדברים אשר דבר משה... '' (א, א)
אומרים חכמי ישראל: ''אלה'' – ראשי תיבות של אבק לשון-הרע. בכך מרמז לנו הכתוב, שעל חטא לשון-הרע דיבר משה בהדגשה יתרה סמוך לפטירתו.

במסכת בבא בתרא (קס''ה, ע''א) שנינו: רובם של החוטאים – בגזל; מיעוטן – בעריות (בעברות על מוסר חיי המשפחה); וכולם – באבק לשון-הרע. ממאמר-חז''ל זה משמע, שחטא לשון-הרע שכיח בקרב המוני העם יותר משאר החטאים בתחום שבין אדם לחברו. משום כך התעכב משה רבנו על חטא זה במיוחד, כשבא להוכיח את בני ישראל לפני מותו.

''אלה הדברים אשר דבר משה... '' (א, א)
על פסוק זה אומר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצב (''סנגורם של ישראל''): ''אלה הדברים'' – דברי המוסר והתוכחות – לא אמר משה אלא בשעה שהשמיע דבריו ''אל כל ישראל''. אבל כאשר היה מכוון דבריו כלפי מעלה, באזני הקב''ה, לא הזכיר חלילה עוונותיהם של ישראל; אלא הרבה לספר בשבחם והיה מפליג בדברים על מידותיהם הטובות של בני עמו. וכן מצינו בזוהר הקדוש (חלק א, רנ''ד): גדעון בן יואש (השופט מבני מנשה – שופטים ו-ח) לא היה צדיק ולא בן צדיק. ומשום שאמר טובות על ישראל, אמר לו הקב''ה: ''לך בכוחך זה, והושעת את ישראל!'' (שופטים ו, י''ד). לעומת זאת ישעיהו הנביא,

שכינה את ישראל ''עם טמא שפתים'' (ישעיה ו, ה). נענש על כך קשות, כמובא במסכת יבמות (מ''ט, ע''ב). בעניין זה מספרים, שהצדיק רבי לוי יצחק נכנס פעם לבית-המדרש הגדול בברדיצב ומצא שם מגיד אורח, שעמד על הבימה ודרש באזני הקהל, כדרך מגידים, הוכיח האיש את קהל-השומעים בדברים קשים, ובייחוד התעכב על עברות שבין אדם למקום, שהמוני העם לוקים בהן מדעת ושלא מדעת.

בתום הדרשה אמר רבי לוי יצחק למגיד האורח: אחרי שהשמעת באזני הקהל הקדוש דברי מוסר והוכחת את אנשי ברדיצב על עוונותיהם כלפי אבינו שבשמים – הגיע הזמן לזעוק כלפי מעלה על הצער והייסורים, שסובלים אחינו בני ישראל בגלות הארוכה, עד שיתעוררו רחמיו של הבורא יתברך על עמו הנענה והנדכא..

''אלה הדברים אשר דבר משה... '' (א, א)
פרשת ''דברים'' נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב, וכל כך למה? כי בפתח הפרשה הזאת מספר משה על חטא מרגלים, שהוציאו דיבת הארץ היעודה לישראל והמיטו בכך אסון כבד על דור יוצאי מצרים (שימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ המובטחת) ארעה בליל תשעה באב. כך שנינו במסכת תענית (כ''ט, ע''א) על הפסוק ''ויבכו העם בלילה ההוא'' (במדבר י''ד, א): אותו לילה, ליל תשעה באב היה...

הצדיק רבי יהודה ליב מגור, בעל ''שפת אמת'', היה אומר: ספר ''דברים'' הוא בבחינת ''תפילין של יד'', שכל הפרשיות בהן מרוכזות בבית אחד. לעומת זאת ארבעת הספרים הראשונים בתורה (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר) הם בבחינת ''תפילין של ראש'', בהן ערוכות ארבע הפרשיות בארבעה בתים. ונקרא הספר החמישי בתורה ''דברים'', כוון שבתחילתו ובסופו מצויים הרבה דברי-תוכחה, שתכליתם לקרב ולקשור ליבותיהם של ישראל אל התורה – בדומה לתפילין של יד, שאנו מקיימים בהן ''וקשרתם'' כנגד הלב.

ועוד אומרים חכמי ישראל: ''אלה'' – ראשי תיבות של אבק לשון-הרע. בכך מרמז לנו הכתוב, שעל חטא לשון-הרע דיבר משה בהדגשה יתרה סמוך לפטירתו. במסכת בבא בתרא (קס''ה, ע''א) שנינו: רובם של החוטאים – בגזל; מיעוטן – בעריות וכולם – באבק לשון-הרע. ממאמר-חז''ל זה משמע, שחטא לשון-הרע שכיח בקרב המוני העם יותר משאר החטאים בתחום שבין אדם לחברו. משום כך התעכב משה רבנו על חטא זה במיוחד, כשבא להוכיח את בני ישראל לפני מותו.

''ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל... ''(א, ג)
החכם רבי אליהו מזרחי (ראש רבני טורקיה בסוף המאה הט''ו ובראשית המאה הט''ז) מפרש את דברי רש''י ''כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו'' בדרך הבאה: כשאדם מגיע סמוך למיתתו ראוי לו להוכיח את הבריות; כי אותה שעה יכול להיות סמוך ובטוח, שהוא עצמו לא יכשל עוד בדבר-עברה. אבל קודם לכן ימנע אדם עצמו מן התוכחה ''כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו – שלא יגיע למצב המביך, שלאחר השמעת התוכחה מפיו כלפי חבירו, יחזיר לו חבירו ''מנה אחת אפיים'' ויוכיחו על כך שהוא עצמו עובר עברות...

''ויהי בארבעים שנה, בעשתי-עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל... ''(א, ג)
כותב כאן רש''י: הכתוב כאן מלמדנו, שמשה לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה; והוא למד זאת מיעקב אבינו, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה (בראשית מ''ט). ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה: כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו (שלא יצטרך להוכיחו שוב ושוב על אותה עברה), ושלא יהא חברו (המוכח על-ידו) רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו (שלא תהא טינה בלבו של המוכח כלפי המוכיח), ושלא יניחנו וילך (שהמוכח לא יתרחק מן המוכיח תוך כדי דבריו).

החכם רבי אליהו מזרחי (ראש רבני טורקיה בסוף המאה הט''ו ובראשית המאה הט''ז) מפרש את דברי רש''י ''כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו'' בדרך הבאה: כשאדם מגיע סמוך למיתתו ראוי לו להוכיח את הבריות; כי אותה שעה יכול להיות סמוך ובטוח, שהוא עצמו לא יכשל עוד בדבר-עברה. אבל קודם לכן ימנע אדם עצמו מן התוכחה ''כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו – שלא יגיע למצב המביך, שלאחר השמעת התוכחה מפיו כלפי חבירו, יחזיר לו חבירו ''מנה אחת אפיים'' ויוכיחו על כך שהוא עצמו עובר עברות...

כמה מן המפרשים שואלים כאן: הרי נאמר בתורה (ויקרא י''ט, י''ז): ''הוכח תוכיח את עמיתך''?

משיב על כך רבי יוסף שאול נתנזון, בעל ''דברי שאול'', בהסבר הבא: יש שני אופנים של תוכחה: א) המוכיח את חבירו על-ידי פרוט כל חטאיו ועוונותיו; ב) המוכיח את חבירו באופן כללי, שראוי לו להימנע מכל חטא ועוון. במקרה הראשון מתבייש האדם. בשעה שמפרטים באזניו את חטאיו; לעומת זאת במקרה השני אין החוטא בא לידי בושה, ולכן רשאים להוכיחו בדרך זו הרבה פעמים. הוא שנאמר במצוות תוכחה: ''הוכח תוכיח את עמיתך'' – אפילו עד מאה פעמים ''ולא תישא עליו חטא'' (ויקרא י''ט, י''ז ) – בתנאי שלא תפרט באזניו את חטאיו ולא תביאהו לידי בושה. וכוון שמשה רבנו פירט כאן עוונותיהם של ישראל, לא הוכיחם אלא סמוך למיתה, כפי שנהג בשעתו יעקב אבינו.

''אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי... ואת עוג מלך הבשן...''(א, ד)
שואלים חכמי ישראל: מדוע מציינת התורה את המועד המדויק, שבו השמיע משה את נאומי התוכחה שלו לבני עמו? כלום יש חשיבות לכך, שדברי משה מושמעים לאחר נצחונותיהם על שני המלכים שממזרח לירדן; ולא קודם לכן? אלא – אומרים חכמי ישראל – מציון פרט זה בפתח הפרשה אנו למדים שני דברים חשובים על הדרך שמנהיג בישראל צריך לילך בה: ראשית, על המנהיג המסור לעמו להקדים מעשים לדברים; כשם שמשה רבנו הקדים להכות את אויבי ישראל, לפני שהתפנה להשמיע לבני עמו דברי תוכחה ומוסר. ושנית, רועה נאמן אינו מייסר את צאן מרעיתו בשעה סכנה. בראש ובראשונה הוא דואג לבטחון הנפש והרכוש של נתיניו מצד אויבים מבחוץ; ולאחר שחלפה הסכנה לעצם קיומו של העם, נתונה דעתו לתיקון ליקויים ופגמים שבתוך המחנה...

''גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם'' (א, ל''ז)
לדברי רבי שלמה אפרים מלונציק, בעל ''כלי יקר'', רומז כאן משה לבני ישראל, שהגזרה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ קשורה קשר הדוק לחטא המרגלים. שעל-ידי חטא זה נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, ובתוך תקופה זו הגיע זמנה של מרים למות; ועל-ידי זה נסתלקה הבאר במיתתה וחסרו להם מים. ונתגלגל עניין מי מריבה (במדבר כ, א-י''ג). ואילו לא חטאו המרגלים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מים עם מרים, ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

''כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידך...'' (ב, ז)
יכול (הייתי חושב) אפילו יושב ובטל זוכה לברכת ה'! תלמוד לומר (צא ולמד מלשון הכתוב): ''בכל מעשה ידך''. אם עושה אדם (אם הוא עמל ויגע במלאכתו) – הריהו מתברך במעשה ידיו; ואם לאו – אינו מתברך.

כיצד הוכיח רבי זושא מאניפולי עוברי עברה בישראל?

רבי משולם זושא מאניפולי, אחיו הצעיר של רבי אלימלך מליזנסק, נודע כל ימיו כצדיק תמים, הנזהר בכבודו של כל אדם, וכאשר נתקל בעובר עברה וביקש להוכיחו על חטאיו כדי להחזירו למוטב, לא פנה במישרין לאותו חוטא ופושע בדברי מוסר אלא התייצב בקרבתו של האיש, שרצה לעורר בו הרהורי תשובה, והחל מוכיח את עצמו בדברים הבאים: זושא, זושא! היאך נואלת להיכנע ליצר-הרע ועשית כזאת וכזאת שלא כדת וכדין?! (כאן הזכיר רבי זושא את העברות, שנכשל בהן אותו אדם שבקרבתו עמד). אוי ואבוי לך, זושא! מה תענה בבית-דין של מעלה, כשתתן דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה? חזור בך, זושא, כי שערי תשובה לא ננעלו כל זמן שהנשמה הטהורה לא ניטלה מגופך!

דברים אלה וכיוצא בהם קרא רבי זושא בלב שבור ובעיניים דומעות; והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים, עד שחש שהדברים נכנסו בלבו של החוטא שניצב על-ידו ועוררו אותו לשוב בתשובה שלמה...

מאורי הדורות בראי הפרשה
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" - ב"ב קסד/קסה: אמר רב עמרם [דור ב' לאמוראי בבל ותלמידו של רב] אמר רב [מגדולי האמוראים והיה ראש ישיבת סורא שבבבל. מרבותיו: רבינו הקדוש ור' חייא דודו. נפטר בשנת 4006 לבריאת העולם (246 למנינם)]: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע. אמר רב יהודה [מגדולי תלמידי רב ושמואל. היה ראש ישיבת פומבדיתא בבבל וירש אותו רבה בר נחמני] אמר רב: רוב [חוטאים] בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע. פרפראות לתורה: וסימן אל"ה – ר"ת: אבק לשון הרע. משום, שחטא אבק לשון הרע היה שכיח ביותר, החמיר מרע"ה בענין זה. החיד"א בס' "נחל קדומים" [מגדולי הדור. שמו המלא: ר' חיים יוסף דוד בר' יצחק זכריה אזולאי. צאצא למקובל ר' אברהם אזולאי בעל "חסד לאברהם". חי בשנים תפ"ד (1724) – תקס"ז (1807)]: קרא "אל"ה הדַבָּרִים" – אל"ה בגימ' 36 הם ל"ו צדיקים שבכל דור, עליהם מושתת העולם, כנאמר (שמ"א ב/ח) "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ספרי: "אלה הדברים אשר דבר משה" – וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר (דבר' לא) "ויכתוב משה את כל התורה הזאת"? מה ת"ל אלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחות. רש"י [גדול פרשני המקרא והתלמוד, מורה הוראה ומנהיג לעמו. נולד בשנת ד"א תשצ"ז (1037 למנינם) בצרפת. מרבותיו: ר' יעקב בר' יקר, ר' יצחק הלוי, ר' יצחק בן יהודה. נכדיו המפורסמים בני בנותיו, הם: הרשב"ם, ריב"ם ורבנו תם, שהמשיכו את דרכו. חתניו הם: ר' יהודה בר נתן [ריב"ן], רבינו אפרים ור' מאיר בר' שמואל [אבי הרבנים]. נפטר בן ס"ח שנים לערך (שנת 1105)]: לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל... "במדבר" - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות יז/ג) "מי יתן מותנו" וגו'. "בערבה" - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. "מול סוף" - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו (שם יד/יא) "המבלי אין קברים במצרים" וכן בנסעם מתוך הים שנא' (תהלים קז/ו) "וימרו על ים בים סוף". "בין פארן ובין תפל ולבן" - א"ר יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא/ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים. "וחצרות" - במחלוקתו של קרח. ד"א, אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע. "ודי זהב" - הוכיחן על העגל שעשו, בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב/י) "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".
מב"י


סיפורים לשבת

א'
הַיָּמִים הָיוּ יְמֵי 'בֵּין הַמְּצָרִים'. שֶׁמֶשׁ לוֹהֶטֶת קָפְחָה עַל רָאשֵׁי הַבְּרִיּוֹת. אַךְ הַצַּדִּיק רַבִּי נָחוּם מִצֶּ'רְנוֹבִּיל לֹא שָׁת לִבּוֹ לַחֹם הַכָּבֵד. מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב כִּתֵּת רַגְלָיו, מְקַבֵּץ פְּרוּטָה לִפְרוּטָה וְרוּבָּל לְרוּבָּל, לְמַעַן הַמַּטָּרָה הַנַּעֲלָה – מִצְוַת פִּדְיוֹן-שְׁבוּיִים.

בַּעֲבוּר מִי מָסַר הַצַּדִּיק אֶת נַפְשׁוֹ וְכִתֵּת אֶת רַגְלָיו? – לְמַעַן יְהוּדִי מֵאַחַת הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת, אִישׁ לְמוּד-סֵבֶל וִידוּעַ-מַכְאוֹב. הָאִישׁ נִתְפַּס לַטִּפָּה הַמָּרָה וְנַעֲשָׂה שִׁכּוֹר כְרוֹנִי. אֶת כַּסְפּוֹ-שֶׁלּוֹ וְכֵן כְּסָפִים שֶׁלָּוָה מֵאֲחֵרִים הוֹצִיא עַל קְנִיָּה בִּלְתִּי-פּוֹסֶקֶת שֶׁל יֵין-שָׂרָף, וּבוֹ הִטְבִּיעַ אֶת צָרוֹתָיו.

כְּשֶׁרַבּוּ בַּעֲלֵי-הַחוֹב וְהַנּוֹשִׁים לֹא חָדְלוּ מִלְּהָצִיק, עָשָׂה הַיְּהוּדִי מַעֲשֶׂה נִמְהָר – לָוָה מִן הַפָּרִיץ סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל בְּרִבִּית נַשְׁכָנִית. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ מוֹעֵד פִּרְעוֹן הַהַלְוָאָה לַפָּרִיץ וְלַיְּהוּדִי לֹא הָיְתָה פְּרוּטָה לְפָרְטָהּ, תְּפָסוּהוּ צֶמֶד בִּרְיוֹנִים, אֲסָרוּהוּ בָּאֲזִקִּים וְהִשְׁלִיכוּהוּ לַבּוֹר שֶׁבִּקְצֵה אֲחֻזַּת הַפָּרִיץ.

כְּשֶׁנּוֹדַע עַל כָּךְ לַצַּדִּיק רַבִּי נָחוּם – שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמַעַן הַזּוּלַת וְחֵלֶק נִכָּר מֵחַיָּיו הִקְדִּישׁ לְמִצְוַת פִּדְיוֹן-שְׁבוּיִים – נֶחְלַץ מִיָּד לְעֶזְרַת הַיְּהוּדִי הַמִּסְכֵּן וְיָצָא לְגַיֵּס אֶת הַכֶּסֶף.

שָׁעוֹת רַבּוֹת מְשׁוֹטֵט רַבִּי נָחוּם מִבַּיִת לְבַיִת וַעֲדַיִן הַסְּכוּם שֶׁבְּיָדָיו אֵינוֹ מִתְקָרֵב אֲפִלּוּ לְמַחֲצִית הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ. בְּתוֹךְ כָּךְ הִגִּיעַ לְבֵיתוֹ הַמְּפֹאָר שֶׁל יְהוּדִי עָשִׁיר. יְהוּדִי זֶה כְּשֵׁם שֶׁהוֹנוֹ רַב כָּךְ עַזּוּת-פָּנָיו רַבָּה הָיְתָה. הָעֲנִיִּים וְגַבָּאֵי-הַצְּדָקָה הֶעֱדִיפוּ לִפְסֹחַ עַל בֵּיתוֹ. מוּטָב שֶׁלֹּא לָבוֹא בִּשְׁעָרָיו – הָיוּ אוֹמְרִים – שֶׁכֵּן מְנַת הַחֶרְפָּה וְהַלַּעַג שֶׁיָּטִיחַ אוֹתוֹ קַמְצָן אֵינָהּ שָׁוָה אֶת הַפְּרוּטוֹת הָעֲלוּבוֹת שֶׁיּוֹצִיא לְבַסּוֹף מִיָּדוֹ הַקְּמוּצָה.

אוּלָם רַבִּי נָחוּם, בִּרְאוֹתוֹ כִּי עֲדַיִן חָסֵר לוֹ רֻבּוֹ שֶׁל הַכֶּסֶף, הֶחְלִיט בְּכָל-זֹאת לְהִתְדַּפֵּק עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ שֶׁל עָשִׁיר קַמְצָן זֶה. שָׁטַח רַבִּי נָחוּם לִפְנֵי הֶעָשִׁיר אֶת צָרַת הַיְּהוּדִי הָאֻמְלָל, הַמֻּשְׁלָךְ זֶה כַּמָּה יָמִים בְּבוֹר הַכֶּלֶא, וּבִקֵּשׁ שֶׁיִּתְרֹם תְּרוּמָה נְדִיבָה לַמִּצְוָה הַנַּעֲלָה.

הִקְשִׁיב הֶעָשִׁיר לְדִבְרֵי הַצַּדִּיק, שֶׁיָּצְאוּ מִן הַלֵּב, וְעִם זֹאת הִתְקַשּׁוּ לְהַבְקִיעַ אֶת חוֹמוֹת הָאֲטִימוּת שֶׁעָטְפוּ אֶת לִבּוֹ כְּשִׁרְיוֹן. כִּכְלוֹת הַצַּדִּיק לְדַבֵּר פָּנָה אֵלָיו הֶעָשִׁיר בְּדִבְרֵי תּוֹכֵחָה: "בִּמְחִילַת כְּבוֹדוֹ – לוּ בָּא אֵלַי בִּדְבַר מַתַּן נְדָבָה לִיהוּדִי הָגוּן וּבַר-אוֹרְיָן שֶׁנִּקְלַע לִקְשָׁיִים, נִיחָא. לוּ בִּקֵּשׁ תְּרוּמָה לְבַת-טוֹבִים שֶׁהִגִּיעָה לְפִרְקָהּ וְאֵין לָהּ בַּמֶּה לְהִנָּשֵׂא, הֶחְרַשְׁתִּי. אַךְ לַעֲזֹר לַעֲלוּב-נֶפֶשׁ זֶה, שֶׁהוּא קַל-שֶׁבְּקַלִּים, שִׁכּוֹר עַד אָבְדַּן הַכָּרָה, אֲשֶׁר בְּמוֹ-יָדָיו הֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֶת צָרָתוֹ?! יִשָּׁאֵר הַשִּׁכּוֹר בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא נִמְצָא בּוֹ עַד שֶׁיִּלְמַד לֶקַח. אִם אָמְנָם כָּךְ יִקְרֶה, יִרְוַח לוֹ וְלָנוּ כְּאֶחָד. וְלָכֵן, לְמַעַנוֹ וּלְטוֹבָתוֹ, גַּם פְּרוּטָה שְׁחוּקָה אַחַת לֹא אֶתֵּן".

לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים הִתְמַלֵּא לִבּוֹ שֶׁל רַבִּי נָחוּם צַעַר עָמֹק. זְמַן מְמֻשָּׁךְ הִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה, בּוֹרֵר אֶת הַמִּלִּים שֶׁיִּמְצְאוּ מְסִלּוֹת לְלִבּוֹ הָאָטוּם שֶׁל הֶעָשִׁיר.

"הַסְכֵּת וּשְׁמַע אֶת שֶׁלָּמַדְתִּי זֶה לֹא-כְּבָר בַּגְּמָרָא", פָּתַח רַבִּי נָחוּם וְאָמַר. "יָמִים אֵלּוּ הֵם, כַּיָּדוּעַ לְךָ, יְמֵי 'בֵּין הַמְּצָרִים', שֶׁבָּהֶם אָנוּ מְבַכִּים אֶת בֵּית-תִּפְאַרְתֵּנוּ שֶׁחָרַב וְעָלָה בָּאֵשׁ".

הֵחֵל רַבִּי נָחוּם לְסַפֵּר אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַמּוּבָא בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין עַל קַמְצָא וּבַר-קַמְצָא. בְּשָׂפָה עֲשִׁירָה וְצִיּוּרִית תֵּאֵר אֶת הַסְּעוּדָה שֶׁעָרַךְ אוֹתוֹ עָשִׁיר, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַזְמִין אֵלֶיהָ אֶת אוֹהֲבוֹ קַמְצָא, וּבְטָעוּת הִזְמִין הַשָּׁלִיחַ אֶת שׂוֹנְאוֹ, בַּר-קַמְצָא. הָאִישׁ בָּא בְּטָעוּת לַסְּעוּדָה וְגֹרַשׁ מִמֶּנָּה בְּחֶרְפָּה לְעֵינֵי כֻּלָּם.

מִתֵּאוּר הַסְּעוּדָה עַצְמָהּ עָבַר הַצַּדִּיק לְהֶמְשֵׁךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמְּאֹרָע, בְּהַצִּיגוֹ אוֹתוֹ כְּמָשָׁל וּבְשַׁלְּבוֹ בְּתוֹכוֹ אֶת הַנִּמְשָׁל:

"אָמַר בַּר-קַמְצָא: 'מִכֵּיוָן שֶׁתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים, שֶׁיָּשְׁבוּ בַּסְּעוּדָה, שָׁתְקוּ, סִימָן שֶׁדַּעְתָּם נוֹחָה מִן הַמַּעֲשֶׂה; אֵלֵךְ וְאֹכַל קוּרְצָא בֵי מַלְכָּא – אֶשְׁפֹּךְ אֶת מַר-לִבִּי לִפְנֵי מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא'.

"אָמַר לַקֵּיסָר, לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: 'מָרְדוּ בְּךָ יְהוּדָאֵי'.

"אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: 'וּמִי יוֹכִיחַ דָּבָר זֶה?'.

"אָמַר לוֹ: 'מִכֵּיוָן שֶׁהֶעָנִי נִקְרָא קָרְבָּן (בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ), שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן (כְּלוֹמַר, עָנִי), וּרְאֵה אִם יְקָרְבוּהוּ, אִם יְקַבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אִם לָאו'.

"וְהִנֵּה רוֹאוֹת עֵינֵינוּ כִּי כְּשֶׁמַּגִּיעַ הֶעָנִי לְבֵית הֶעָשִׁיר, הוּא מִיָּד מַטִּיל מוּם בָּרִאשׁוֹן. יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי הַמּוּם הוּא בְּנִיב-שְׂפָתַיִם – הֶעָשִׁיר מַשְׁחִית פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְטוֹעֵן כִּי הֶעָנִי הוּא 'עֲלוּב נֶפֶשׁ וְקַל-שֶׁבְּקַלִּים'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי הַמּוּם הוּא בְּדוּקִין שֶׁבָּעַיִן – שִׁכּוֹר שֶׁנָּתַן עֵינָיו בַּטִּפָּה הַמָּרָה"...

עָצַר רַבִּי נָחוּם לְרֶגַע וּמִיָּד הִמְשִׁיךְ: "מִנִּסְיוֹנֵנוּ הַמַּר כְּבָר לָמַדְנוּ, כִּי הִתְנַהֲגוּת כָּזוֹ הֵבִיאָה חֻרְבָּן עַל עַמֵּנוּ וְכִלְּתָה אֶת בֵּית-מִקְדָּשֵׁנוּ".

הִבִּיט רַבִּי נָחוּם לְתוֹךְ עֵינֵי הֶעָשִׁיר וְהוֹסִיף: "וְאַתָּה אִישׁ עָשִׁיר וְדָשֵׁן – בְּיָדְךָ הַיְּכֹלֶת לִבְחֹר בֵּין הַשְּׁנַיִם. יָכוֹל אַתָּה לִהְיוֹת שֻׁתָּף לְמִצְוָה גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה זוֹ שֶׁל פִּדְיוֹן-שְׁבוּיִים. לְעֻמַּת זֶה, בְּיָדְךָ לְקַלְקֵל חַס-וְשָׁלוֹם וְלִדְבֹּק בְּקַשְׁיוּת לִבְּךָ, וְאָז לְהַעֲמִיד בְּסַכָּנַת חֻרְבָּן וְכִלָּיוֹן אֶת כָּל 'מִקְדָּשְׁךָ', מִקְדַּשׁ הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב שֶׁטִּפַּחְתָּ כָּל יָמֶיךָ. בְּחַר בֵּין הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת"...

לְמִשְׁמַע דְּבָרִים נוֹקְבִים אֵלֶּה הִפְשִׁיר לִבּוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר וְנִפְתְּחָה גַּם יָדוֹ הַקְּמוּצָה. הוֹצִיא מְלֹא חָפְנַיִם מַטְבְּעוֹת וּמְסָרָם לִידֵי הַצַּדִּיק. בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הֶעָשִׁיר מָנָה רַבִּי נָחוּם מִצֶּ'רְנוֹבִּיל אֶת הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ וְהִנֵּה הַסְּכוּם תּוֹאֵם לְהַפְלִיא אֶת שֶׁדָּרַשׁ הַפָּרִיץ. בְּלִי לְאַבֵּד רֶגַע רָץ לַאֲחֻזַּת הַפָּרִיץ, פָּרַע אֶת הַחוֹב וְהוֹצִיא אֶת הַיְּהוּדִי הַמִּסְכֵּן מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.

ב'
תּוֹשָׁבֵי הָעִיר יַאנוֹב בְּקֹשִׁי הִסְפִּיקוּ לְהֵרָגַע מִצָּרָה אַחַת וּכְבָר נָחֲתָה עַל רֹאשָׁם דְּאָגָה חֲדָשָׁה.

הַכֹּל הֵחֵל שְׁבוּעַיִם קֹדֶם לָכֵן, כַּאֲשֶׁר רַב הָעִיר וְאַב בֵּית-הַדִּין, הַגָּאוֹן מִיַּאנוֹב, עָמַד לְהַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְחָתָן מֵעִיר רְחוֹקָה. קְבוּצָה נִכְבָּדָה שֶׁל יְהוּדֵי הָעִיר הִתְלַוְּתָה אֵלָיו בְּדַרְכּוֹ לְשִׂמְחַת נִשּׂוּאֵי בִּתּוֹ.

בַּדֶּרֶךְ, בְּעָבְרָם בַּיַּעַר, הִגִּיעָה שְׁעַת הַשְּׁקִיעָה וְהֵם עֲדַיִן לֹא הִתְפַּלְּלוּ תְּפִלַּת מִנְחָה. הַחֲבוּרָה יָרְדָה מֵהָעֲגָלוֹת וְנִכְנְסָה לִסְבַךְ הַיַּעַר הָאַפְלוּלִי כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ.

הַתְּפִלָּה תַּמָּה וּבֵינְתַיִם יָרַד הָעֶרֶב וַחֲשֵׁכָה הִשְׁתַּלְּטָה עַל הַיַּעַר. חִישׁ-מַהֵר הִזְדָּרְזוּ הַכֹּל לִקְפֹּץ עַל הָעֲגָלוֹת, כְּדֵי שֶׁאִישׁ לֹא יְאַבֵּד אֶת דַּרְכּוֹ בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.

הָעֶגְלוֹנִים כְּבָר הֵנִיפוּ אֶת הַשּׁוֹט וְהַסּוּסִים עָמְדוּ לָשֵׂאת רַגְלַיִם בִּדְהָרָה, כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע נִשְׁמְעָה צְעָקָה רָמָה מִפִּי אַחַד הַנּוֹסְעִים: "הָרַב!", צָוַח הָאִישׁ בְּגָרוֹן נִחָר, "הֵיכָן הָרַב?!".

בֶּהָלָה אָחֲזָה בַּנּוֹסְעִים. הֵם בָּדְקוּ בְּכָל הָעֲגָלוֹת וְהָרַב לֹא הָיָה אַף בְּאַחַת מֵהֶן. מִיָּד נֵעוֹר הַחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא הִתְרַחֵק הָרַב כְּדֵי לְהִתְיַחֵד בִּתְפִלָּה, וּבְדַרְכּוֹ חֲזָרָה תָּעָה וְהִסְתַּבֵּךְ בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר. "רַבֵּנוּ! רַבֵּנוּ!", קָרְאוּ הַמְּלַוִּים בְּקוֹל גָּדוֹל. אַךְ שׁוּם מַעֲנֶה לֹא בָּא.

חֲרָדָה גְּדוֹלָה לִשְׁלוֹם הָרַב מִלְּאָה אֶת לֵב כֻּלָּם. אֵין פֶּלֶא שֶׁשָּׂמְחוּ לְהִתָּלוֹת בַּהַשְׁעָרָה הַמַּרְגִּיעָה שֶׁהֶעֱלָה אַחַד הַנּוֹסְעִים. הוּא הֵסֵב אֶת תְּשׂוּמַת-לִבָּם לָעֻבְדָּה שֶׁגַּם הַגְּבִיר, ר' עוֹזֵר, הַיָּחִיד שֶׁהִצְטָרֵף לַמַּסָּע בְּכִרְכַּרְתּוֹ הַפְּרָטִית, אֵינֶנּוּ נוֹכֵחַ בַּמָּקוֹם. "נִרְאֶה כִּי מִיָּד בְּתֹם הַתְּפִלָּה הִזְדָּרֵז הַגְּבִיר לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ הָעִירָה בְּטֶרֶם יֵרֵד הַלַּיְלָה, וְלָקַח עִמּוֹ גַּם אֶת רַבֵּנוּ", הִצִּיעַ הָאִישׁ. זִיק שֶׁל תִּקְוָה וְעִידוּד נִצַּת בְּעֵינֵי הַפָּמַלְיָה.

אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעוּ לָעִיר נִכְזְבָה תִּקְוָתָם. ר' עוֹזֵר הָיָה גַּם הָיָה, וְאוּלָם הָרַב מִיַּאנוֹב – לֹא. בְּאֵין-בְּרֵרָה נֶעֶרְכָה הַחֲתֻנָּה בִּלְעֲדֵי הָרַב, אֲבִי הַכַּלָּה, כַּאֲשֶׁר צֵל כָּבֵד שֶׁל חֲשָׁשׁ וּדְאָגָה לִשְׁלוֹמוֹ מֵעִיב עַל הַשִּׂמְחָה.

הֵעָדְרוּתוֹ שֶׁל הָרַב נִמְשְׁכָה כַּמָּה יָמִים. רַק לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים תְּמִימִים, בְּיוֹם רְבִיעִי בַּשָּׁבוּעַ, הִגִּיעַ הָרַב לְיַאנוֹב, כְּשֶׁהוּא עָיֵף וְתָשׁוּשׁ. הִתְבָּרֵר כִּי הַהַשְׁעָרָה הָרִאשׁוֹנָה הִיא הַנְּכוֹנָה: הָרַב אָכֵן תָּעָה בַּיַּעַר, כְּשֶׁהִתְרַחֵק כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בְּשֶׁקֶט וּבְרִכּוּז. רַק בְּנֵס הִצְלִיחַ לִמְצֹא אֶת דַּרְכּוֹ, לְהִנָּצֵל מֵחַיּוֹת-הַטֶּרֶף וּלְהִתְקַיֵּם מִפֵּרוֹת שֶׁקָּטַף מִן הָעֵצִים.

מְיֻתָּר לְתָאֵר אֶת שִׂמְחַת יְהוּדֵי יַאנוֹב. אֶלָּא שֶׁאָז הִתְבָּרֵר, כִּי עַל הַשִּׂמְחָה מְעִיבָה פָּרָשָׁה חֲדָשָׁה, מִסּוּג אַחֵר לְגַמְרֵי. לְמָחֳרָת, בְּיוֹם חֲמִישִׁי, הִבִּיעַ הָרַב בְּאָזְנֵי בְּנֵי-בֵּיתוֹ תַּרְעֹמֶת עַל שֶׁאֵין הֵם מִתְכּוֹנְנִים לִכְנִיסַת הַשַּׁבָּת. "אֲבָל יוֹם חֲמִישִׁי הַיּוֹם!", אָמְרוּ לוֹ. "טָעוּת בְּיֶדְכֶם", טָעַן הָרַב, "יוֹם שִׁשִּׁי הַיּוֹם וּבְעוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת תִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת".

הִתְבָּרֵר, כִּי בִּימֵי שְׁהִיָּתוֹ בַּיַּעַר אִבֵּד הָרַב אֶת חֶשְׁבּוֹן הַיָּמִים, וְסָבַר כִּי יוֹם שִׁשִּׁי הוּא לְמַעֲשֶׂה שַׁבָּת. לֹא הוֹעִילוּ כָּל הַהֶסְבֵּרִים וְנִסְיוֹנוֹת הַשִּׁכְנוּעַ. הַגָּאוֹן מִיַּאנוֹב הָיָה אָדָם תַּקִּיף מְאוֹד בְּדַעְתּוֹ וְכִמְעַט לֹא נִמְצָא בָּעוֹלָם אִישׁ שֶׁהִצְלִיחַ לְהָזִיזוֹ אֵי-פַּעַם מִדַּעְתּוֹ.

עַד מְהֵרָה פָּשְׁטָה הַשְּׁמוּעָה בְּכָל הָעִיר וּמִחוּצָה לָהּ וְהַמְּבוּכָה הָיְתָה רַבָּה. בְּאֵין-בְּרֵרָה נֶאֱלַץ מִנְיָן מְצֻמְצָם מִנֶּאֶמְנֵי בֵּית הָרַב לְשַׁתֵּף עִמּוֹ פְּעֻלָּה, וּלְהַצִּיג בְּיוֹם חֲמִישִׁי בַּלַּיְלָה הַצָּגָה כְּאִלּוּ לֵיל שַׁבָּת הוּא. הַ'שַּׁבָּת' הָרִאשׁוֹנָה עָבְרָה כְּפִי שֶׁעָבְרָה, וְאוּלָם בָּרוּר הָיָה כִּי אִי-אֶפְשָׁר לְהָנִיחַ לַדְּבָרִים לְהִמָּשֵׁךְ כָּךְ.

הַשְּׁמוּעָה עַל הָרַב שֶׁהִתְבַּלְבֵּל בְּחֶשְׁבּוֹן הַיָּמִים עָשְׂתָה לָהּ כְּנָפַיִם וְהִגִּיעָה לְאָזְנָיו שֶׁל הַצַּדִּיק רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה מִנִּיקְלְשְׁבּוּרֶג, יְדִידוֹ הַטּוֹב שֶׁל הַגָּאוֹן מִיַּאנוֹב. מִיָּד עָלָה הַצַּדִּיק עַל עֲגָלָה וְהִפְתִּיעַ אֶת הַגָּאוֹן מִיַּאנוֹב בְּבִקּוּרוֹ. הוּא אָמַר, כִּי בָּא לִשְׂמֹחַ עִמּוֹ עַל נֵס הַצָּלָתוֹ מֵהַיַּעַר.

כְּשֶׁהִגִּיעַ יוֹם חֲמִישִׁי, אָמַר רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה לִידִידוֹ: "הָבָה נָכִין עַצְמֵנוּ לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה". חִיּוּךְ שֶׁל אֹשֶׁר הֵצִיף אֶת פָּנָיו שֶׁל הַמָּרָא-דְּאַתְרָא. סוֹף-סוֹף נִמְצָא רַב הַתּוֹמֵךְ בְּחֶשְׁבּוֹן הַיָּמִים שֶׁלּוֹ. דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה הִתְקַבְּלוּ בִּתְמִיהָה בְּקֶרֶב הַסּוֹבְבִים, אֲבָל הוּא יָדַע מָה הוּא עוֹשֶׂה.

בְּהַגִּיעַ שְׁעַת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, לָבַשׁ רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה אֶת בִּגְדֵי הַשַּׁבָּת שֶׁלּוֹ וְהִצְטָרֵף לִידִידוֹ לְ'קַבָּלַת שַׁבָּת'. לְאַחַר הַתְּפִלָּה הִתְיַשֵּׁב הָרַב מִיַּאנוֹב בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן וּלְצִדּוֹ רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה. הַצַּדִּיק הוֹצִיא מִתִּיקוֹ בַּקְבּוּק יַיִן מְשֻׁבָּח וְגָבִיעַ גָּדוֹל וּמְהֻדָּר. "הֵבֵאתִי יַיִן מְשֻׁבָּח זֶה בִּמְיֻחָד לִכְבוֹדוֹ שֶׁל יְדִידִי וְרֵעִי", אָמַר. הוּא מָזַג מֵהַיַּיִן לַגָּבִיעַ, וְהָרַב מִיַּאנוֹב קִדֵּשׁ עָלָיו וְשָׁתָה מִמֶּנּוּ רֹב כּוֹס.

בְּמַהֲלַךְ הַסְּעוּדָה מָזַג הַצַּדִּיק שׁוּב וָשׁוּב מֵהַיַּיִן לְכוֹסוֹ שֶׁל הָרַב, בְּאוֹמְרוֹ שֶׁעָלָיו לִשְׂמֹחַ וְלַעֲשׂוֹת סְעוּדַת הוֹדָיָה עַל הַנֵּס שֶׁאֵרַע לוֹ. כָּךְ הִשְׁקָה אוֹתוֹ בְּכַמּוּת גְּדוֹלָה שֶׁל יַיִן, שֶׁהִתְבָּרֵר כִּי הוּא יַיִן יָשָׁן וְחָזָק בִּמְיֻחָד, שֶׁכָּל הַשּׁוֹתֶה אוֹתוֹ שׁוֹקֵעַ בְּתַרְדֵּמָה עֲמֻקָּה.

וְכָךְ, בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה הִשְׁתַּלְּטָה שֵׁנָה עֲמֻקָּה עַל הָרַב מִיַּאנוֹב. הַצַּדִּיק מִנִּיקְלְשְׁבּוּרְג הוֹרָה לְהָנִיחַ כַּר תַּחַת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָרַב וְצִוָּה עַל כָּל הַנּוֹכְחִים לָצֵאת מֵהַחֶדֶר וְלִשְׁמֹר עַל שֶׁקֶט מֻחְלָט בַּבַּיִת.

כָּךְ עָמַד הַצַּדִּיק בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה וְיוֹם הַמָּחֳרָת וְשָׁמַר שֶׁאִישׁ לֹא יַפְרִיעַ אֶת שְׁנָתוֹ שֶׁל הָרַב. כְּשֶׁיָּרַד הָעֶרֶב, הוֹרָה הַצַּדִּיק לְכָל הַנּוֹכְחִים בַּסְּעוּדָה אֶמֶשׁ לַחְזֹר וְלִתְפֹּס אֶת מְקוֹמָם סְבִיב הַשֻּׁלְחָן. רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וְנִהֵל סְעוּדַת שַׁבָּת בְּשִׂמְחָה רַבָּה, בְּעוֹד הָרַב מִיַּאנוֹב יָשֵׁן שְׁנַת יְשָׁרִים.

סָמוּךְ לַחֲצוֹת הֵעִיר רַבִּי שְׁמֶעלְקֶה אֶת הָרַב מִשְּׁנָתוֹ וְאָמַר לוֹ: "הָרַב מִיַּאנוֹב, יָקוּם-נָא לְבִרְכַּת-הַמָּזוֹן"...

ג'
יָשַׁב הַצַּדִּיק רַבִּי מֶענְדֶּל מִוִּיזְ'נִיץ בְּחֶבְרַת חֲסִידָיו וְסִפֵּר אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה:

לִפְנֵי שָׁנִים חַי עָשִׁיר גָּדוֹל, שֶׁלֹּא נָהַג זְהִירוּת מַסְפֶּקֶת בְּכַסְפּוֹ, וּמִדֵּי פַּעַם שָׁלַח אֶת יָדָיו בַּעֲסָקִים נְטוּלֵי בָּסִיס. אַט-אַט קָטַן עָשְׁרוֹ עַד שֶׁיָּרַד וְהִדַּרְדֵּר וְנַעֲשָׂה עָנִי וְאֶבְיוֹן.

לְפַרְנָסַת מִשְׁפַּחְתּוֹ נֶאֱלַץ לִטֹּל הַלְוָאוֹת, אַךְ לְהַחְזִירָן לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ. בֹּקֶר וָעֶרֶב הִתְדַּפְּקוּ הַנּוֹשִׁים עַל דֶּלֶת בֵּיתוֹ, וּמַצָּבוֹ הָיָה בְּכִי-רַע.

מִכֵּיוָן שֶׁרָגִיל הָיָה כָּל יָמָיו לִנְסֹעַ אֶל הַצַּדִּיק רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מִבַּרְדִיצ'וֹב, הֶחְלִיט גַּם הַפַּעַם לִנְסֹעַ אֵלָיו כְּדֵי לְתַנּוֹת לְפָנָיו אֶת צָרָתוֹ וּלְבַקֵּשׁ אֶת בִּרְכָּתוֹ.

הִקְשִׁיב הַצַּדִּיק בִּתְשׂוּמַת-לֵב לַסִּפּוּר הֶעָצוּב, וּלְמֶשֶׁךְ דַּקּוֹת אֲחָדוֹת שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים. לְבַסּוֹף הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, הִבִּיט בַּיְּהוּדִי הָעוֹמֵד מוּלוֹ וְאָמַר: "לְדַעְתִּי, כְּדַאי שֶׁתִּקְנֶה לְעַצְמְךָ שְׁטַר הַגְרָלָה, וּבְעֶזְרַת ה' מִכָּאן תָּבוֹא הַיְּשׁוּעָה".

נָשָׂא הֶעָנִי מַבָּט אֻמְלָל אֶל הַצַּדִּיק וְאָמַר: "יוֹדֵעַ אֲנִי בְּבִטְחָה כִּי בִּרְכָּתוֹ שֶׁל הָרַבִּי תִּתְקַיֵּם, אַךְ אֵינִי יוֹדֵעַ מָתַי אֶזְכֶּה לְכָךְ, וְשֶׁמָּא יֶאֱרַךְ הַדָּבָר זְמַן-מָה. עַד אָז יוֹסִיפוּ הַנּוֹשִׁים לְהָצִיק לִי וְלִרְדֹּף אוֹתִי. נוֹסַף עַל כָּךְ, בַּת יֵשׁ לִי שֶׁכְּבָר הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ וְצָרִיךְ אֲנִי לְהַשִּׂיאָהּ!".

חִיּוּךְ קַל עָלָה עַל שְׂפָתָיו שֶׁל רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק. "לֵךְ לְדַרְכְּךָ וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַעֲזֹר לְךָ גַּם קֹדֶם", סָתַם וְלֹא פֵּרֵשׁ.

עִם צֵאתוֹ מִבֵּית רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק, מִהֵר הֶעָנִי לִרְכֹּשׁ כַּרְטִיס הַגְרָלָה וּטְמָנוֹ הֵיטֵב בְּכִיסוֹ. בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה לְבֵיתוֹ נָטָה לְעֵת עֶרֶב לָלוּן בְּאַחַת הָאַכְסַנְיוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ. בְּאוֹתָהּ אַכְסַנְיָה לָן בְּאוֹתוֹ לַיְלָה גַּם פָּרִיץ נִכְבָּד וּבַעַל נְכָסִים לָרֹב.

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה חָלַם הַפָּרִיץ חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ נֶאֱמַר לוֹ, כִּי עִמּוֹ בָּאַכְסַנְיָה יָשֵׁן אוֹרֵחַ יְהוּדִי וּבְכִיסוֹ שְׁטַר הַגְרָלָה שֶׁעָתִיד לִזְכּוֹת בַּזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה. "אִם תַּחֲלִיף אֶת שְׁטָרְךָ בִּשְׁטָרוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, תִּפֹּל הַזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה בְּחֶלְקְךָ", שָׁמַע הַפָּרִיץ קוֹל בַּחֲלוֹם.

הִתְעוֹרֵר הַפָּרִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְנוֹכַח כִּי אַךְ חֲלוֹם חָלַם. הִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ הַשֵּׁנִי וְשָׁקַע שׁוּב בְּתַרְדֵּמָה. אוּלָם הַחֲלוֹם שָׁב וְנִשְׁנָה. הִתְעוֹרֵר הַפָּרִיץ שׁוּב מִשְּׁנָתוֹ וְהֵבִין כִּי אֵין זֶה חֲלוֹם-שָׁוְא. מִיָּד קָרָא לִמְשָׁרְתָיו וְצִוָּה עֲלֵיהֶם לִבְדֹּק אִם יֵשׁ בָּאַכְסַנְיָה אוֹרֵחַ יְהוּדִי, וְאִם-כֵּן – לְהָבִיאוֹ אֵלָיו מִיָּד.

כַּעֲבֹר כַּמָּה דַּקּוֹת עָמַד לִפְנֵי הַפָּרִיץ הַיְּהוּדִי הֶעָנִי, טְרוּט עֵינַיִם וְרוֹעֵד מִפַּחַד, מִתְאַמֵּץ לְהָבִין עַל מָה וְלָמָּה הֻזְעַק בְּאִישׁוֹן-לַיִל לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי הַפָּרִיץ.

"הַאִם יֵשׁ בְּיָדְךָ שְׁטַר הַגְרָלָה?", חָקַר הַפָּרִיץ.

"אָכֵן אֲדוֹנִי", עָנָה הַיְּהוּדִי, תָּמֵהַּ וּמְפֻחָד.

"גַּם בְּיָדִי שְׁטָר כָּזֶה", אָמַר הַפָּרִיץ. "הָבָה נַחְלִיף בֵּינֵינוּ אֶת הַשְּׁטָרוֹת וּבִתְמוּרָה אֶתֵּן לְךָ כַּמָּה זְהוּבִים".

הַיְּהוּדִי שֶׁזָּכַר אֶת הַבְטָחַת הַצַּדִּיק, אָזַר אֶת כָּל אֹמֶץ לִבּוֹ וְסֵרֵב. "גַּם אִם יַצִּיעַ לִי אֲדוֹנִי כֶּסֶף רַב, אֵינִי מוּכָן לְהָמִיר אֶת הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדִי בִּשְׁטָר אַחֵר", אָמַר.

נִסָּה הַפָּרִיץ לְהַעֲלוֹת אֶת הַמְּחִיר, וְהִגִּיעַ עַד אֶלֶף זְהוּבִים, אַךְ הַיְּהוּדִי עוֹמֵד בְּסֵרוּבוֹ. כָּעַס הַפָּרִיץ וּבַחֲמַת זַעֲמוֹ צִוָּה עַל מְשָׁרְתָיו לְהוֹצִיא אֶת הַשְּׁטָר בְּכוֹחַ מִיְּדֵי הַיְּהוּדִי.

עָשׂוּ הַמְּשָׁרְתִים כְּמִצְוַת אֲדוֹנָם וְהוֹצִיאוּ אֶת הַשְּׁטָר מִיְּדֵי הַיְּהוּדִי. הַפָּרִיץ הַגַּזְלָן בִּקֵּשׁ לְהוֹכִיחַ אֶת 'יָשְׁרוֹ'; נָתַן לַיְּהוּדִי אֶת שְׁטַר הַהַגְרָלָה שֶׁלּוֹ וְכֵן אֶלֶף זְהוּבִים, כְּפִי שֶׁהִצִּיעַ קֹדֶם לָכֵן. "מִלָּה הִיא מִלָּה", אָמַר הַפָּרִיץ וְחִיֵּךְ בְּלִגְלוּג.

שָׁבוּר וּמְדֻכָּא חָזַר הֶחָסִיד לְחַדְרוֹ, כְּשֶׁבְּיָדוֹ שְׁטַר הַהַגְרָלָה שֶׁל הַפָּרִיץ וְאֶלֶף הַזְּהוּבִים. הוּא יָדַע כִּי בְּהִלָּקַח מִמֶּנּוּ הַכַּרְטִיס שֶׁרָכַשׁ בְּמִצְוַת רַבּוֹ, הִפְסִיד אֶת סְכוּם הַזְּכִיָּה הֶעָצוּם שֶׁל הַפְּרָס הַגָּדוֹל בַּהַגְרָלָה. אַף-עַל-פִּי-כֵן נִסָּה לְהִתְאוֹשֵׁשׁ וּלְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ. "גַּם זוֹ לְטוֹבָה", חָשַׁב, "לְפָחוֹת אוּכַל לִפְרֹעַ מִקְּצָת חוֹבוֹתַי וְאַף לְחַתֵּן אֶת בִּתִּי בְּהַרְחָבָה".

לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וּשְׁטַר הַהַגְרָלָה שֶׁנָּתַן הַפָּרִיץ לַיְּהוּדִי הוּא שֶׁזָּכָה בַּזְּכִיָּה הַגְּדוֹלָה. עִם הִוָּדַע הַדָּבָר, מִהֵר הֶעָנִי הַמִּתְעַשֵּׁר לִנְסֹעַ לְבֵית הַצַּדִּיק כְּדֵי לְסַפֵּר לוֹ עַל כָּךְ וּכְדֵי לְהוֹדוֹת לוֹ עַל הַבְּרָכָה שֶׁהִתְקַיְּמָה, בְּדֶרֶךְ לֹא-צְפוּיָה.

חִיֵּךְ רַבִּי לֵוִי-יִצְחָק מִבַּרְדִיצ'וֹב וְאָמַר בְּשִׂמְחָה:

"רָאִיתִי כִּי מַזָּלְךָ הֻשְׁפַּל עַד עָפָר וְלֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לִשְׁלֹחַ אֶת 'בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת' שֶׁיְּדַבֵּר עַל לֵב הַפָּרִיץ, לְהַחְלִיף עִמְּךָ אֶת שְׁטָרוֹ, שֶׁכֵּן רָאִיתִי כִּי שְׁטָרוֹ יִזְכֶּה וְלֹא שֶׁלְּךָ. וְאֶלֶף הַזְּהוּבִים שֶׁהֶעֱנִיק לְךָ נוֹסָף עַל כָּךְ, הֵם מִשּׁוּם שֶׁבִּקַּשְׁתָּ כֶּסֶף מִיָּד כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְהַשִּׂיא אֶת בִּתְּךָ. לָכֵן נוֹשַׁעְתָּ תְּחִלָּה בִּישׁוּעָה קְטַנָּה, וּלְאַחַר מִכֵּן הִגִּיעָה הַיְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה".

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵבִין הַיְּהוּדִי אֶת שֶׁרָמַז לוֹ הַצַּדִּיק בְּטֶרֶם לֶכְתוֹ בַּפַּעַם הַקּוֹדֶמֶת – "הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַעֲזֹר לְךָ גַּם קֹדֶם".

חָזַר הַיְּהוּדִי לְבֵיתוֹ וְנַעֲשָׂה גְּבִיר גָּדוֹל, יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו. חֵלֶק נִכְבָּד מִכֶּסֶף הַזְּכִיָּה הִקְדִּישׁ לְמַעֲשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד וּמֵעַתָּה נִזְהַר לִשְׁמֹר עַל כַּסְפּוֹ וְלֹא לְבַזְבְּזוֹ בַּעֲסָקִים מְפֻקְפָּקִים.

כְּשֶׁסִּיֵּם הַצַּדִּיק רַבִּי מֶענְדֶּל מִוִּיזְ'נִיץ לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרוֹ לַחֲסִידָיו, הוֹסִיף וְאָמַר:

"לָזֶה כִּוֵּן הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּאָמְרוֹ לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, 'כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'. וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, מָה הַחִדּוּשׁ? וְכִי יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת כִּי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יִנְטֹשׁ אֶת יַעֲקֹב מִבְּלִי לְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ לוֹ?! אֶלָּא, כָּךְ הוּא הַפֵּרוּשׁ: 'לֹא אֶעֱזָבְךָ' – גַּם בִּתְקוּפַת-הַבֵּינַיִם שֶׁלִּפְנֵי קִיּוּם הַהַבְטָחָה – 'עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'. גַּם לִפְנֵי בּוֹא הַיְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה לֹא יַעַזְבֵנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְעַד אָז תִּהְיֶה יְשׁוּעָה קְטַנָּה".

ד'
אַחֲרֵי הַסְּעוּדָה שֶׁהִתְקַיְּמָה בְּבֵית הָרַב, כְּשֶׁאָסְפָה הָרַבָּנִית אֶת הַכֵּלִים מֵהַשֻּׁלְחָן, הִבְחִינָה שֶׁכַּפִּית אַחַת, עֲשׂוּיָה כֶּסֶף טָהוֹר, חֲסֵרָה. הִיא חִפְּשָׂה וּבָדְקָה שׁוּב וָשׁוּב – לַשָּׁוְא. הַמַּסְקָנָה הָיְתָה בִּלְתִּי-נִמְנַעַת: מִישֶׁהוּ גָּנַב אוֹתָהּ.

רַבָּהּ שֶׁל הָעִיר פְרַנְקְפוּרְט, רַבִּי יְשַׁעְיָהוּ הַלֵּוִי הוֹרוֹבִיץ, הַמְּכֻנֶּה 'הַשְּׁלָ''ה הַקָּדוֹשׁ' (עַל-שֵׁם סִפְרוֹ 'שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית'), שֶׁהָיָה גַּם רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה הַמְּקוֹמִית, הִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הָאֲנָשִׁים שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָנוֹ לֹא הָיוּ אוֹרְחִים-פּוֹרְחִים. הָיְתָה זוֹ קְבוּצָה נִבְחֶרֶת מִתַּלְמִידָיו, שֶׁהָרַב נָהַג לְהַזְמִינָהּ לִסְעֹד עִמּוֹ!

הַחֲשָׁד נָפַל עַל אַחַד הַבַּחוּרִים. הוּא הִתְנַהֵג בְּאוֹתָהּ סְעוּדָה בְּצוּרָה מוּזָרָה, וְהָרַבָּנִית הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁיָּדוֹ הָיְתָה בַּמַּעַל. גַּם בַּעֲלָהּ הָרַב נָטָה לַחְשֹׁד בַּבָּחוּר, וְשָׁלַח אֶחָד מִתַּלְמִידָיו הַנֶּאֱמָנִים לַעֲרֹךְ חִפּוּשׂ חֲשָׁאִי בְּכֵלָיו. וְאָכֵן – אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה – כַּפִּית-הַכֶּסֶף נִתְגַּלְּתָה בֵּין חֲפָצָיו.

הַבָּחוּר נִקְרָא אֶל הָרַב, וּכְשֶׁהוּא נֶעֱלַב עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ טָעַן וְחָזַר וְטָעַן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ הִגִּיעָה אֵלָיו הַכַּפִּית. הוּא הָיָה מוּכָן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא הוּא הַגַּנָּב.

הַשְּׁלָ''ה הֶחְלִיט לְחַסֵּל אֶת הַפָּרָשָׁה וְהִבְטִיחַ לַתַּלְמִיד לִשְׁמֹר עַל הָעִנְיָן בְּסוֹד. אַךְ 'אָזְנַיִם לַכֹּתֶל'. הַסִּפּוּר נִתְגַּלָּה לְמִסְפַּר בַּחוּרִים, וְהַתַּלְמִיד חָשׁ עַצְמוֹ מְאוֹד שֶׁלֹּא בְּנוֹחַ. יוֹם אֶחָד נֶעֱלַם מֵהַיְּשִׁיבָה.

עָגְמַת-נֶפֶשׁ רַבָּה נִגְרְמָה לָרַב עַל שֶׁהַבָּחוּר נֶאֱלַץ לַעֲזֹב בְּגִין כַּפִּית שֶׁל כֶּסֶף. מִכָּל מָקוֹם, הוּא נֶעֱלַם וְעִקְּבוֹתָיו לֹא נוֹדְעוּ.

חָלְפוּ שָׁנִים רַבּוֹת. הַשְּׁלָ''ה נִתְמַנָּה לְכַהֵן כְּרַבָּהּ שֶׁל הָעִיר פְּרָאג, וּלְעֵת זִקְנָתוֹ הֶחְלִיט לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ, וּלְהַגְשִׁים בְּכָךְ אֶת חֲלוֹם חַיָּיו.

לְאַחַר נְסִיעָה אֲרֻכָּה וּמְיַגַּעַת, הִגִּיעַ הָרַב לִנְמַל יָפוֹ. בְּרֶדְתוֹ מֵהָאֳנִיָּה הִשְׁתַּטֵּחַ עַל הָאָרֶץ וְנָשַׁק בְּלַהַט לְאַדְמַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. הוּא קָם עַל רַגְלָיו, וְאָז הִבְחִין שֶׁלְּיָדוֹ נִצָּב אָדָם שֶׁנִּרְאֶה כְּפָקִיד בָּכִיר. מִיָּד הִתְבָּרֵר, שֶׁהָאִישׁ הוּא, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, הַפֶּחָה שֶׁל יָפוֹ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

הַפֶּחָה הִסְבִּיר כִּי הוּא נוֹהֵג לְקַדֵּם כָּל אֳנִיָּה שֶׁמַּגִּיעָה לְיָפוֹ. אִם נִמְצָאִים בָּהּ אֲנָשִׁים מְכֻבָּדִים הוּא מַזְמִינָם אֶל בֵּיתוֹ. "לְכָבוֹד יֵחָשֵׁב לִי", סִיֵּם הַפֶּחָה, "אִם כְּבוֹדוֹ יְכַבְּדֵנִי בְּבִקּוּר בְּבֵיתִי".

הָאֵרוּחַ הָיָה לְמוֹפֵת. הַפֶּחָה דָּאַג עֲבוּרוֹ לְמָזוֹן כָּשֵׁר, וְהֶעֱנִיק לוֹ אֶת כָּל הַכָּבוֹד הָרָאוּי. עִם בֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ הָרַב לָצֵאת לִירוּשָׁלַיִם, הוֹאִיל הַפֶּחָה לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת הַבַּיִת. הוּא הִכְנִיסוֹ לַחֲדַר-אוֹרְחִים גָּדוֹל שֶׁבּוֹ הָיָה מֻצָּג אֹסֶף גָּדוֹל שֶׁל חֲרָבוֹת, פִּגְיוֹנוֹת וּשְׁאָר כְּלֵי-נֶשֶׁק. הַפֶּחָה הִצְבִּיעַ עַל אַחַת הַחֲרָבוֹת, וְהִתְפָּאֵר כִּי זוֹ הַחֶרֶב הַחַדָּה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

בְּתוֹךְ-כָּךְ שָׁלַף אֶת הַחֶרֶב מִתַּעַרָהּ. הָרַב, שֶׁבַּתְּחִלָּה לֹא הֵבִין לְשֵׁם-מָה מַצִּיג הָאִישׁ לְפָנָיו אֶת כְּלֵי-הַנֶּשֶׁק, נֶחְרַד עַכְשָׁו. פְּנֵי הַפֶּחָה, שֶׁהָיוּ שְׁלֵווֹת וִידִידוּתִיּוֹת, הִשְׁתַּנּוּ לְפֶתַע וְנֶהֶפְכוּ לִמְזָרוֹת-אֵימָה. שִׂנְאָה הָיְתָה שְׁפוּכָה עֲלֵיהֶן. בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת זַעַם הִבִּיט בַּשְּׁלָ''ה הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּצַּב מוּלוֹ. "שְׁעָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה הִגִּיעָה", קָרָא לְעֶבְרוֹ. "אֱמֹר אֶת תְּפִלָּתְךָ הָאַחֲרוֹנָה, טֶרֶם אֶכְרֹת אֶת רֹאשְׁךָ בְּחֶרֶב זוֹ!".

הַשְּׁלָ''ה הֵישִׁיר אֶת מַבָּטוֹ לְעֵבֶר הַפֶּחָה, וּלְפֶתַע חָשׁ כִּי זֵעָה קָרָה מְכַסָּה אֶת כָּל גּוּפוֹ. הוּא יָדַע – בְּהֶבְזֵק שֶׁל שְׁנִיָּה – כִּי כְּבָר רָאָה בֶּעָבָר אֶת הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה. כֵּן, אֵלֶּה עֵינָיו שֶׁל הַבָּחוּר שֶׁעָזַב אֶת הַיְּשִׁיבָה לְאַחַר שֶׁנֶּחְשַׁד בִּגְנֵבַת הַכַּפִּית. "גָּרַמְתָּ לִי עֶלְבּוֹן עַל לֹא עָוֶל בְּכַפִּי", אָמַר הַפֶּחָה. "בִּגְלָלְךָ נֶאֱלַצְתִּי לַעֲזֹב אֶת הַיְּשִׁיבָה. עַתָּה אֶנְקֹם בְּךָ". הָרַב הַיָּשִׁישׁ נִסָּה לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ, לְסַפֵּר לוֹ כַּמָּה הִצְטַעֵר עַל כָּל הָאֵרוּעַ, אַךְ דְּבָרָיו לֹא עָשׂוּ כָּל רֹשֶׁם עַל בֶּן-שִׂיחוֹ. "שְׁכַב עַל הָאָרֶץ" – צִוָּה עָלָיו בְּגַסּוּת.

הַשְּׁלָ''ה עָשָׂה כְּדִבְרֵי הַפֶּחָה, תַּלְמִידוֹ לְשֶׁעָבַר. הוּא עָצַם אֶת עֵינָיו, וְקָרָא בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל"... וְאָז, לְפֶתַע חָשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ מַצְמִיד נְשִׁיקָה קַלָּה עַל מִצְחוֹ. הוּא פָּקַח אֶת עֵינָיו וְרָאָה מוּלוֹ אֶת הַפֶּחָה מְחַיֵּךְ שׁוּב בִּידִידוּת וּבְטוּב-לֵב, מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁנָּהַג בַּיּוֹם אֶתְמוֹל.

"רַבִּי", פָּנָה אֵלָיו תּוֹךְ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ לוֹ לָקוּם עַל רַגְלָיו. "רַבִּי, סְלַח-נָא לִי עַל הַפַּחַד וְעַל הַחֲרָדָה שֶׁגָּרַמְתִּי לְךָ. עָשִׂיתִי זֹאת לְטוֹבָתְךָ".

"מֵאָז עָזַבְתִּי אֶת הַיְּשִׁיבָה", הִסְבִּיר הַפֶּחָה, "עָבְרוּ עָלַי דְּבָרִים רַבִּים. הִתְרַחַקְתִּי, כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, מֵהָאֲוִירָה שֶׁל הַיְּשִׁיבָה. אַךְ בְּסֵתֶר לִבִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ אֶת הַיָּמִים רְווּיֵי-הָאֹשֶׁר, בָּהֶם שָׁקַדְתִּי עַל הַתּוֹרָה בִּמְחִיצָתְךָ.

"כְּשֶׁרְאִיתִיךָ יוֹרֵד מֵהָאֳנִיָּה, הִתְגַּבַּרְתִּי עַל רִגְשׁוֹתַי וְלֹא גִּלִּיתִי אֶת זֶהוּתִי. בַּלַּיְלָה הִתְהַפַּכְתִּי עַל מִשְׁכָּבִי. רִגְשׁוֹת חֲרָטָה הֵצִיפוּ אֶת לִבִּי. לִבְסוֹף הִגַּעְתִּי לִכְלַל הַחְלָטָה: אִם תֵּאוֹת לְקַחֲתֵנִי עִמְּךָ וּלְהָפְכֵנִי לְבַעַל-תְּשׁוּבָה, אֶעֱזֹב כָּל אֲשֶׁר לִי וְאֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ.

"בְּמַחְשָׁבָה זוֹ נִרְדַּמְתִּי, וּבַחֲלוֹמִי – רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַשְּׁלָ''ה הַקָּדוֹשׁ הִגִּיעַ לְאֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְרַק רְבָב אֶחָד קְטַנְטַן מֵעִיב עַל שְׁלֵמוּתוֹ: הֶעָווֹן שֶׁבִּגְלָלוֹ נֶעֱלַב פַּעַם אֶחָד מִתַּלְמִידָיו. בַּחֲלוֹמִי הֶרְאוּ לִי גַּם מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהָסִיר כֶּתֶם זֶה לַחֲלוּטִין, וְכָךְ אָמְנָם עָשִׂיתִי".

הַשְּׁלָ''ה חִבֵּק בְּאַהֲבָה וּבְחֹם אֶת תַּלְמִידוֹ לְשֶׁעָבַר: "אִם כָּךְ, הֲרֵי הַחֲרָדָה שֶׁחָרַדְתִּי הָיְתָה כְּדָאִית", אָמַר בְּשִׂמְחָה כְּפוּלָה, עַל הָרְבָב שֶׁתֻּקַּן וְעַל תַּלְמִידוֹ שֶׁשָּׁב אֵלָיו לַמְרוֹת כָּל הַתְּלָאוֹת וּלְאַחַר כָּל הַשָּׁנִים.

אִישׁ לֹא יָדַע לְאָן נֶעֱלַם הַפֶּחָה שֶׁל יָפוֹ. גַּם מִי שֶׁהִבְחִין בִּשְׁנֵי הַנּוֹסְעִים הַיְּהוּדִים הָרוֹכְבִים יְרוּשָׁלַיְמָה לֹא הָיָה מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוּא הַפֶּחָה הַנִּכְבָּד, שֶׁהֶחְלִיט לָשׁוּב וְלִהְיוֹת יְהוּדִי פָּשׁוּט...

פרשת השבוע - דברים

מועצה דתית נתיבות - בתי כנסת