''אלה תולדות נח נח איש צדיק'' (ו - ט)

תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. (רש''י).

היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: כל אדם רגיל לטעון, כי איננו עמל ויגע אלא בשביל בניו, שיגדלו ויהיו יהודים טובים ובני תורה. כאשר הבנים הללו מתבגרים, שוב אינם נותנים דעתם על עצמם וטוענים אף הם, כי כל עמלם ויגיעם אינו אלא בשביל בניהם. אי לזאת, כבר הייתי תאב לראות את הבן הראוי לשמו... לפיכך אמר הכתוב: ''אלא תולדות נח, נח'' – נח לא הזניח את עצמו, כדי לפעול רק בשביל בניו, כי אם ראה גם את עצמו כבן ושקד על עליית עצמו. הוא הוא אשר היה הבן הראוי לשמו, אשר הבין כי גם עליו מוטלת החובה לעבוד את האלוקים. וזהו פירושם של הדברים: ''תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים'' – הצדיקים רואים במעשיהם הטובים כאילו הם בניהם... (בית יעקב מהה''צ ר' יעקב אהרן ז''ל מאלכסנדר). הגאון רבי יושה בר מבריסק ז''ל היה אומר: כל ימי הייתי שואף, שלא אזדקק לזכות של ''ברא מזכה אבא''... (חיי מוסר).

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

שלוש פעמים 'נח' נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה', ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת 'נח', ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את 'נח לבריות' ותתפוס 'נח למקום', לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)

"איש צדיק תמים היה בדורותיו".

הגמרא מפרשת את המילה ''תמים'' – ''תמים בדרכיו'' (עבודה זרה ו:) ורש''י מפרש שם: ''עניו ושפל רוח''. יש להבין מה טעם מציין המושג ''תמים'' דוקא את מידת הענווה? ויש לומר, משום שאמרו חכמינו: ''האי מאן דיהיר בעל מום הוא'' (מגילה כ''ט), ואם הגאווה מהווה מום, הרי העניו ושפל הרוח הינו ''תמים''... (מפי הרב מעיר חדש בוורשה זצ''ל). ''תמים בדורותיו'' – נח נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו, אף על פי שהיה צדיק אחד בדור של רשעים, משום ש''את האלוקים התהלך נח'' – בזוכרו תמיד בגדלות הבורא וממילא מעשיו לא היו נחשבים בעיניו; אם כי לגבי בני אדם היה צדיק, מכל מקום היה מעמיד תדיר את צדקותו ביחס לאלוקים, לפיכך נשאר תמים-עניו ושפל רוח בעיניו... (נועם מגדים).

''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל... והיה לך ולהם לאכלה'' (ו-כא)

המילים: ''אשר יאכל'' לכאורה מיותרים הם; וכן, היכן יכול היה נח לשים מלאי ענקי כזה של מזון, עבור כל האדם, הבהמה, החיה והעוף אשר בתבה, למשך שנה?

ברם, דרשו חכמינו בפסוק זה: ''מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה יכול לאכלו בבת אחת ואיזהו זה כביצת תרנגולת'' (יומא פ'); נמצאנו למדים שהמילה ''יאכל'' באה להורות על שיעור של כביצה, שאפשר לבלעו בבת אחת. פירוש הדבר, שציווה ה' יתברך על נח להכין רק כשיעור של ביצה לכל סעודה, כפי ''אשר יאכל''; והוא נתן את הברכה בשיעור זה שיהא בו כדי שביעה. ולכך מסיים הפסוק: ''והיה לך ולהם לאכלה'' – הגם שלא תכניס עמך אלא כשיעור של ''אשר יאכל'', בכל זאת יהיה לכם שיעור זה לשובע. (בשם הגר''א מווילנא ז''ל). הרמב''ן אומר, כי על כן עד נח היו האנשים אסורים באכילת בעלי חיים ואילו לנח הותר הדבר – משום שהרי נח החיה אותה בתבה והיו לו אסירי תודה בעד קיומם, וממילא מותר היה להשתמש בהם לאכילה. זהו שמרמז הפסוק: ''ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל'' – על ידי זה שאתה לוקח אותם עכשיו לתבה, הם נעשים ראויים ומותרים לאכילה על ידך... (קדושת הלוי).

''ומן הבהמה אשר איננה טהורה'' (ז-ח)

עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו (פסחים ג').

אבל הלא הרבה פעמים נאמר בתורה טמא, כגון: ''וזה לכם טמא'', ''טמא יהיה לכם'', וכיוצא בזה?

אלא כאן, תוך סיפור עניין שאינו נוגע להלכה, יש להיזהר שלא להוציא דבר מגונה; ואילו שם, כשיש צורך להורות להלכה שזה טמא, כי אז אין לכסות דבר, אלא יש לבטא ברורות וחריפות: ''וזה לכם הטמא!''... (לפי ראשונים).

''בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים'' (ח-ח)

האבות קרויים ''הרים'', כפי שאמרו חכמינו: ''הרים – אלה האבות''. כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם'' (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת ''דין''.

וזהו שמרמז הפסוק: ''בעשירי'' – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו''באחד לחודש'' – בראש השנה החל באחד לחודש – ''נראו ראשי ההרים'' – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).

''והנה על זית טרף בפיה'' (ח-יא)

אמרה יהו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב''ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. (רש''י).

קשה להבין, מדוע הודתה היונה לנח בדברים כאלה, לאחר שהחזיק אותה שנה תמימה בתבה ודאג לכל צרכיה? ברם, חוששת היתה היונה, שמא יאמר נח, כי לא מפני שיש עוד מים על הארץ חזרה אל התבה, אלא מפני שטוב לה כאן אצל נח הדואג למזונותיה ולצרכיה, בעוד שבאמת כבר אין מים על הארץ; לפיכך רמזה לו, כי אילו יכולה היתה להתפרנס בכוחות עצמה ואפילו בדוחק ובמרירות של זית, כי אז לא היתה חוזרת אליו... (משכנות יעקב).

''וישאר אך נח'' (ז-כג)

כאן לא נאמר עוד ''נח צדיק תמים'', כי אם רק ''נח''; שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים – אף הוא יורד ונופל מטה. משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק ''נח''... (הרה''ג מהר''ם שפירא מלובלין ז''ל).

''בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים'' (ח-ח)

האבות קריים ''הרים'', כפי שאמרו חכמינו: ''הרים – אלה האבות''. כשהתורה מזכירה את האבות, פעמים אברהם מוזכר ראשון ופעמים יעקב, כפי שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואת בריתי אברהם'' (ויקרא כו-מב); ואילו יצחק לעולם אינו מוזכר ראשון, כיון שמידתו היא מידת ''דין''.

וזהו שמרמז הפסוק: ''בעשירי'' – ביום הכיפורים החל ביום העשירי לחודש, ו''באחד לחודש'' – בראש השנה החל באחד לחודש – ''נראו ראשי ההרים'' – נראים לפני ה' יתברך רק ראשי האבות, אברהם ויעקב, שמידתם היא מידם החסד, ולא את מידת הדין של יצחק. (קול שמחה).

ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן (יא-ג)

בספר "האיש על החומה" מסופר על פגישתו של רבי יוסף חיים זוננפלד עם נשיא צ'כסלובקיה פרופ' ת. מאסאריק, שהיה מחסידי אומות העולם, בעת ביקורו בירושלים בשנת תרפ"ז. לאחר קבלת פנים מפוארת שערך כולל "שומרי החומות" - שיוצאי צ'כסלובקיה נמנים עליו - ישבו הרב והאורח ושוחחו שעה ארוכה על נושאים שונים. וכך נאמר שם על אותה שיחה: "מורנו התעכב על ההתדרדרות המוסרית של העולם אחרי המלחמה ועל התופעה השלילית של טיפוח הרגשת "כוחי ועוצם ידי", שגברה עם ההפתחות הטכנולוגית. הרעיון המרכזי הוא בנה מסביב לסיפור התורה על "דור הפלגה", שעיקר חטאו היה בטחון עצמי מופרז, שתוצאותיו הישירות מוליכות למרידה במלכות שמים. הוא הסביר זאת לנשיא המלומד בהרחבת הפירוש על הפסוק: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים". לאחר פסוק זה מובא עיקר החטא "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל" ומתבקש הסבר על הפסוק הראשון, איך הוא מתקשר לחטאם של אנשי דור ההפלגה. מדוע חשוב לדעת באלו חומרים בנו את המגדל בלבנים או באבנים? אלא כאן מרומז תהליך התפתחות השקפת הכפירה של דור ההפלגה: הטיפו לטיפוח הכח העצמי של האדם ולצורך להתנתק מטובותיו של הקב"ה. אם ה' הכין לאדם אבנים, שהוא חומר בניה מן המוכן, עליהם להפגין כי הם יכולים ליצר בעצמם את חומרי הבניה שהם זקוקים להם. ולפיכך אמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן" - יש לנו אבנים משלנו ואין אנו זקוקים לאבניו של הקב"ה. השקפה זו, של טיפוח היכולת העצמי, שימשה רקע והכנה למרד הגדול בקב"ה, שהופגן ע"י בנית המגדל שראשו בשמים". (מורשת אבות)

מאורי הדורות בראי הפרשה

נוח נולד בשנת 1056 לבריאת העולם. בן 500 שנה הוליד את יפת, ואחר שנתיים בשנת 1058 הוליד את שם, שנאמר (יא/י) "אלה תולדות שם, שם בן מאת שנה וילוד את ארפכשד שנתים אחר המבול". ובשנת 1656 בא המבול לעולם ונח בן 600 שנה, שנאמר (ז/ו) "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ". ובכ"ז במרחשון יבשה הארץ מהמבול, שנאמר (ח/יג-יד) "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ... ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ".

"מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה... ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל... והיה לך ולהם לאכלה" (ו/כ- כא) - גיטין סב: אמר רב יהודה [הוא רב יהודה בר יחזקאל. מגדולי תלמידי רב. אמורא בבלי שפעל בדור ב'. שימש כראש ישיבת פומבדיתא והיה ראש הדור בבבל אחר פטירת רב הונא] אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת". אם כן, כיצד מקדים הכתוב את האדם, שנאמר "לך ולהם לאכלה"? בתהל' כתיב (לו/ז): "אדם ובהמה תושיע ה'" - והמדרש אומר (ויק"ר כז): אדם בזכות בהמה תושיע ה'. היינו עולה, שמשום שהאדם נושע בזכות הבהמה, עליו להקדימה במאכל. ברם, בדור המבול, שבעלי החיים ניצולו בזכות האדם בזכות נוח, הקדים האדם לבהמה (פרפ' לתורה).

​

סיפורים לשבת

א'

באחד ממסעותיו נקלע הצדיק רבי זושא מאניפולי לפונדק-דרכים. באותה שעה היו כל מעייניו נתונים ליהודי שבמשך שבועות רבים נמק בבית-הסוהר, בגלל חוב כספי גדול שהתקשה לפרוע. משפחת האסיר שיוועה לעזרה ואין מושיע לה. כשנודע הדבר לרבי זושא נרתם ללא שהות לגיוס הכסף שיביא לשחרור היהודי ממאסרו ומשפחתו ממצוקתה. בעודו יושב וסועד את ליבו, שקוע בשרעפיו, קלטו אוזניו של רבי זושא קולות ציוץ צווחניים ושקשוק כנפיים נמרץ. קם ממקומו והלך בעקבות הקולות. לעיניו נגלה כלוב קטן, שבו התעופפו מצד לצד כמה ציפורי דרור.

ממעוף הציפורים ניכר היה כי אין זה מעוף של חדווה ושעשוע, אלא ניסיונות נואשים להיחלץ מתוך הכלוב. נכמרו רחמיו של רבי זושא על הציפורים, שיד אדם שללה מהן את החופש והמרחב וגזרה עליהן חיים בתנאי צפיפות אכזריים. "מכתת אנוכי את רגליי מעיר לעיר לשם מצוות פדיון-שבויים", חלפה מחשבה בראשו של רבי זושא, "והנה כאן, ממש מול עיניי, ציפורי דרור שבויות... וכל זאת בשעה שהתורה אסרה עלינו לצער בעלי-חיים". ניגש רבי זושא לאחד מעובדי הפונדק ושאל על בעל-הבית. "בעל הפונדק עזב את העיר ויחזור רק מחר", השיב לו העובד.

בלי אומר ודברים שב רבי זושא אל הכלוב, אחזו בשתי ידיו ויצא עמו אל מחוץ לפונדק. שם, באוויר הפתוח, הסיט את שער הכלוב ושחרר לרווחה את הציפורים הכלואות. הציפורים חגו מעל ראשו של רבי זושא כמה שניות, משל ביקשו להודות למיטיבן, ולאחר מכן פרשו כנפיים ונפוצו לכל עבר. חיוך של עונג התפשט על שפתיו של רבי זושא, שהאמין כי עשה את הדבר הנכון. את הכלוב הריק החזיר למקומו. למחרת, בטרם המשיך רבי זושא לדרכו, שב בעל הפונדק. עד מהרה הבחין בכלוב הריק הפתוח לרווחה. בירור קצר העלה כי ידו של האורח האלמוני הייתה במעל. רותח מזעם ניגש אל רבי זושא ואחזו בגסות בדש בגדו. "למה עשית את זה?!", צעק בטון מאיים.

רבי זושא התקשה להיזכר במעשה רע שעשה ושעליו הוא נדרש להגן כעת. "הציפורים!", צווח בעל הפונדק. "מי נתן לך רשות לשלוח יד בציפורים שצדתי במו-ידיי והבאתי לכאן?!". על-אף המצב הלא-נעים חייך רבי זושא ברוך אל האיש. "דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אומר בתהילים: 'ורחמיו על כל מעשיו'. הקב"ה חס ומרחם על כל ברייה וברייה, גם על ציפור עלובה שהוכנסה לתוך כלוב קטן כדי לשעשע בני-אדם", אמר.

זה היה הרגע שבו פקעה כליל סבלנותו של בעל הפונדק. בידו האחת הידק את אחיזתו בבגדו של רבי זושא ובידו השנייה הלם בו באגרופיו. עצוב וחבול עזב רבי זושא את הפונדק, לא בטרם שילם את דמי הלינה והארוחות. מסעו של רבי זושא הושלם רק כאשר הצטבר בידו מלוא הסכום שנדרש כדי לפרוע את חובו של האסיר האומלל ולפדותו מכלאו.

זמן קצר לאחר מכן פגש רבי זושא את אחיו, רבי אלימלך, והשניים סיפרו זה לזה את קורותיהם בתקופה שבה לא התראו. בין השאר סיפר רבי זושא לאחיו על הציפורים ששיחרר בפונדק ועל המכות שספג בגלל זה מבעל הפונדק. "לא בכל יום זוכה אדם לספוג מכות למען בעלי-חיים", הגיב רבי אלימלך בחיוך. חלפו שנים. יום אחד הסבו רבי זושא ורבי אלימלך לסעודה משותפת. בעודם נוטלים את ידיהם הופיע בפתח עני לבוש בלויי-סחבות. רמז רבי זושא לאחיו להביט לעבר העני. לאחר שבירכו על הפת וטעמו ממנה, ביקש רבי אלימלך מאחיו הסבר לרמיזתו. "מיד תבין", אמר לו רבי זושא וסימן לעני להתקרב אליהם.

החל רבי זושא לחקור את העני על עברו. מתוך תשובותיו למד רבי אלימלך כי מדובר באותו בעל פונדק שהכה את רבי זושא משום ששילח לחופשי את הציפורים. "מה עלה בגורל פונדקך וכיצד הגעת למצבך הנוכחי?", התעניין רבי זושא בהשתתפות כנה. העני גולל באוזני השניים את מסכת תלאותיו שהובילה לאבדן כל כספו ורכושו. רבי זושא לא הזכיר לאיש, אפילו ברמז, כי כבר נפגשו בעבר, על-אחת-כמה-וכמה את נסיבות המפגש... לאחר התייעצות קצרה בין האחים הוציא כל אחד ואחד את צרור הכסף שהיה בכיסו. בשני הצרורות הצטברו סכומי כסף לא-מבוטלים, שנאספו לשם צדקה. הם העניקו לעני המופתע את כל הכסף.

"דוד נעים זמירות ישראל אומר בתהילים 'ורחמיו על כל מעשיו'", פנה רבי זושא לעני בנועם. "הקב"ה חס ומרחם על כל ברייה וברייה. אף אנו נצטווינו להידמות לו וללכת בדרכיו. קח את הכסף הזה ובעזרת ה' תצליח להתייצב מחדש על רגליך ולשקם את פרנסתך". אפשר שהמילים האחרונות, כמותן כבר שמע פעם, ניגנו על מיתרי זיכרונו של בעל הפונדק, שירד מנכסיו, ואפשר שלא. כשעיניו מביעות תודה ופיו מרעיף דברי שבח וברכה על ראשיהם של רבי זושא ורבי אלימלך, יצא העני מן הבית ונעלם כלעומת שהופיע.

ב'

רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ מִקָּמִינְקָה הָיָה מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידָיו שֶׁל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב. חֲלוֹם חַיֵּיהֶם שֶׁל רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְזוּגָתוֹ הָיָה לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אוּלָם קָמִינְקָה הָיְתָה עֲיָרָה קְטַנָּה, שֶׁתּוֹשָׁבֶיהָ עֲנִיִּים, וְגַם הָרַב בִּכְלָל זֶה. מִנַּיִן יִקְּחוּ אֶת הַכֶּסֶף הַדָּרוּשׁ לִנְסִיעָה כֹּה אֲרֻכָּה וִיקָרָה?

גַּם בְּנֵי הָעֲיָרָה לֹא הָיוּ מוּכָנִים לְוַתֵּר בְּקַלּוּת עַל רַבָּם הָאָהוּב. נוֹסָף עַל גְּדֻלָּתוֹ בַּתּוֹרָה, הָיָה רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ גַּם אִישׁ מוֹפֵת, שֶׁשְּׁמוֹ נִשָּׂא בְּהַדְרַת-כָּבוֹד בְּכָל הַסְּבִיבָה. רַבִּים מְאוֹד נוֹשְׁעוּ עַל-יָדוֹ, אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, עַל-יָדָם.

כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו אָדָם לְבַקֵּשׁ בְּרָכָה בַּעֲבוּר חוֹלֶה, הָיְתָה הָרַבָּנִית יוֹצֵאת תְּחִלָּה אֶל בֵּית הַחוֹלֶה. שָׁם הָיְתָה פּוֹרֶשֶׁת לְקֶרֶן זָוִית וְנוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְמַעַנוֹ. רַק אָז הָיְתָה שָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ וּמוֹסֶרֶת לְבַעֲלָהּ אֶת שֶׁרָאֲתָה וְשָׁמְעָה. כָּעֵת הָיָה תּוֹרוֹ שֶׁלּוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלֶה. וּמַמָּשׁ כְּפִי שֶׁיִּצְחָק וְרִבְקָה הִתְיַצְּבוּ אִישׁ-אִישׁ בְּפִנָּתוֹ וּתְפִלָּתָם נִתְקַבְּלָה, כָּךְ נוֹשְׁעוּ מֵאוֹת וַאֲלָפִים מִתְּפִלָּתָם שֶׁל הָרַב וְהָרַבָּנִית.

יוֹם אֶחָד הֵקִישׁ עַל דַּלְתָּם אִכָּר גּוֹי, תּוֹשַׁב אַחַד הַכְּפָרִים בַּסְּבִיבָה, וּבְפִיו בַּקָּשָׁה: "בָּאתִי לְכָאן לְיוֹם הַשּׁוּק. מְבַקֵּשׁ אֲנִי לְהָנִיחַ בְּבֵיתְכֶם אֶת מַגָּפַי הַכְּבֵדִים, עַד שֶׁאֲסַיֵּם אֶת מִסְחָרִי וְאָשׁוּב לְקַחֲתָם".

"מַדּוּעַ לֹא?", הֵשִׁיבָה הָרַבָּנִית בְּטִבְעִיּוּת וְהוֹרְתָה לוֹ עַל מַחְסָן קָטָן מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת. הָאִכָּר נִגַּשׁ לַמַּחְסָן, הֶחְלִיף אֶת מַגָּפָיו בְּזוּג נַעֲלַיִם שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ וּפָנָה לְדַרְכּוֹ. בְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא שָׁב הָאִכָּר לָקַחַת אֶת מַגָּפָיו וְגַם לֹא בַּיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת. כְּשֶׁחָלְפוּ עוֹד כַּמָּה יָמִים וְהָאִכָּר עֲדַיִן לֹא חָזַר, נִשְׁכַּח הָעִנְיָן כָּלִיל מִזִּכְרוֹנָהּ שֶׁל הָרַבָּנִית.

בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּשֶׁפָּנָה הָרַב לִבְדֹּק אֶת הֶחָמֵץ גַּם בְּאוֹתוֹ מַחְסָן קָטָן, הִבְחִין לְפֶתַע בַּמַּגָּפַיִם הַכְּבֵדִים. הֵצִיץ לְתוֹכָם וְנִדְהַם לְמַרְאֵה עֵינָיו. בְּתַחְתִּית הַמַּגָּפַיִם נָצְצוּ מַטְבְּעוֹת זָהָב.

מִהֵר הָרַב לִשְׁאֹל אֶת הָרַבָּנִית לְפֵשֶׁר הַדָּבָר, וְהִיא נִזְכְּרָה בָּאִכָּר וּבְמַגָּפָיו. כְּשֶׁשָּׁמַע רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ אֶת הַסִּפּוּר, הֵבִין כִּי זֶה רֶמֶז מִשָּׁמַיִם שֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתָם לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.

תּוֹשָׁבֵי קָמִינְקָה נִסּוּ לְהָנִיא אֶת הָרַב מִכַּוָּנָתוֹ, אַךְ לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר לָהֶם אֶת סִפּוּר הַמַּגָּפַיִם וְאָמַר כִּי הוּא רוֹאֶה בְּכָךְ אוֹת מִשָּׁמַיִם שֶׁעָלָיו לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, נִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתֵיהֶם.

רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ עָלָה לָאָרֶץ וְהִתְיַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם. עוֹד בִּהְיוֹתָם בַּדֶּרֶךְ גָּמְלָה בְּלִבּוֹ הַחְלָטָה, לְהַסְתִּיר אֶת זֶהוּתוֹ מֵהַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' בְּשֶׁקֶט וּלְלֹא הַפְרָעוֹת. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים צָלַח הַדָּבָר בְּיָדוֹ. הוּא חַי כְּאַלְמוֹנִי בְּעִיר-הַקֹּדֶשׁ וְעָבַד אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּשֶׁקֶט וּבְצִנְעָה.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּירוּשָׁלַיִם יְהוּדִי מֵאֵזוֹר קָמִינְקָה. כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ הִבְחִין לְתַדְהֵמָתוֹ בְּרַבִּי צְבִי-הִירְשׁ, הַיּוֹשֵׁב בַּיַּרְכָתַיִם כְּאַחַד הָאָדָם. מִיָּד הֵקִים זְעָקָה: "הַיִּתָּכֵן?! גָּאוֹן וְצַדִּיק כָּזֶה נִמְצָא בֵּינֵיכֶם וְלֹא כִּבַּדְתֶּם אוֹתוֹ כָּרָאוּי?!".

בְּתוֹךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת נוֹדַע שְׁמוֹ בְּכָל הַיִּשּׁוּב וְרַבִּים הֵחֵלּוּ לִצְבֹּא עַל דַּלְתּוֹ וּלְבַקֵּשׁ בְּרָכוֹת וִישׁוּעוֹת. כְּבוֹדוֹ וּמַעֲמָדוֹ שֶׁל רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ שָׁב לִהְיוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבִתּוֹ שֶׁל מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם חָלְתָה בְּמַחֲלָה חֲשׂוּכַת-מַרְפֵּא. בְּנִגּוּד לְמוֹשְׁלִים אֲחֵרִים, הוּא הָיָה יְדִיד הַיְּהוּדִים וְדוֹרֵשׁ טוֹבָתָם. כְּשֶׁהֵבִין שֶׁהָרְפוּאָה הָרְגִילָה לֹא תּוֹשִׁיעַ אֶת בִּתּוֹ, פָּנָה לְעֶזְרַת הַיְּהוּדִים. אָמְרוּ לוֹ כִּי רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְאִשְׁתּוֹ הֵם פּוֹעֲלֵי יְשׁוּעוֹת. מִיָּד שָׁלַח הַמּוֹשֵׁל סוּס וּמֶרְכָּבָה לְהָבִיאָם אֵלָיו.

גַּם הַפַּעַם לֹא שִׁנּוּ רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְזוּגָתוֹ מִמִּנְהָגָם. תְּחִלָּה נִכְנְסָה הָרַבָּנִית לַחֲדַר הַחוֹלָה, לְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ. כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה יָצְאָה מִן הַחֶדֶר וּבְנֵי מִשְׁפַּחַת הַחוֹלָה רָצוּ נִדְהָמִים אֶל הַמּוֹשֵׁל וְסִפְּרוּ לוֹ, כִּי לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה יָמִים רַבִּים פָּקְחָה הַבַּת אֶת עֵינֶיהָ.

נִכְנַס גַּם רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ אֶל חֲדַר הַחוֹלָה וְנָשָׂא עָלֶיהָ תְּפִלָּה. הַשִּׁנּוּי אֵרַע בִּמְהִירוּת מַפְתִּיעָה. כַּעֲבֹר שָׁעָה כְּבָר הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לְשׂוֹחֵחַ עִם הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ. בַּחֲלֹף עוֹד כַּמָּה יָמִים קָמָה עַל רַגְלֶיהָ.

קָרָא הַמּוֹשֵׁל לָרַבָּנִית וְהִצִּיעַ לָהּ "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת". חָשְׁבָה הָרַבָּנִית וְעָנְתָה: "כְּבוֹד הַמּוֹשֵׁל, חֵן-חֵן לְךָ עַל הַכָּרַת הַטּוֹב, אוּלָם אֵין חֶפְצֵנוּ לֹא בְּכֶסֶף וְלֹא בְּזָהָב".

"וּבְכָל-זֹאת, חָפֵץ אֲנִי לְהוֹדוֹת לָכֶם", הִתְעַקֵּשׁ הַמּוֹשֵׁל.

"אִם תַּבְטִיחַ לִי מֵרֹאשׁ לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתִי, אַצִּיג אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ", עָנְתָה הָרַבָּנִית.

"בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה", הֵשִׁיב הַמּוֹשֵׁל, בָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ.

"וּבְכֵן", אָמְרָה הָרַבָּנִית, "כְּשֶׁהָיִינוּ בַּגּוֹלָה, תָּמִיד חָלַמְנוּ לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ. זָכִינוּ וְהָאֱלֹקִים מִלֵּא אֶת מִשְׁאַלְתֵּנוּ, אוּלָם יֵשׁ בָּנוּ מִשְׁאָלָה נוֹסֶפֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְמַמְּשָׁה". הָרַבָּנִית עָשְׂתָה אֶתְנַחְתָּא קַלָּה וּמִיָּד הִמְשִׁיכָה: "רְצוֹנֵנוּ עַז לְהִתְפַּלֵּל עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַטְּמוּנִים בִּמְעָרַת-הַמַּכְפֵּלָה בְּחֶבְרוֹן".

פְּנֵי הַמּוֹשֵׁל הֶחְוִירוּ. "אֵינֶנִּי יָכוֹל, אֵינֶנִּי יָכוֹל", מִלְמֵל. "הֲרֵי זֶה מְנֻגָּד לְחֻקֵּי הָאִסְלָאם, הָאוֹסְרִים עַל יְהוּדִי לְהִכָּנֵס לַמָּקוֹם". אַךְ מִיָּד נִזְכַּר כִּי הוֹדוֹת לְאִשָּׁה זוֹ הֶחְלִימָה בִּתּוֹ, וְהוּא גַּם הִבְטִיחַ לְמַלֵּא אַחַר כָּל מָה שֶׁתְּבַקֵּשׁ! לֹא נוֹתְרָה לוֹ בְּרֵרָה אֶלָּא לְקַיֵּם אֶת הַבַּקָּשָׁה.

בְּלַיְלָה אָפֵל, בְּשָׁעָה שֶׁתּוֹשָׁבֵי חֶבְרוֹן וּסְבִיבָתָהּ נָמוּ אֶת שְׁנָתָם, הִגִּיעוּ רַבִּי צְבִי-הִירְשׁ וְאִשְׁתּוֹ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, מְלֻוִּים בִּגְדוּד חַיָּלֵי אַבְטָחָה מִטַּעַם מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם. הַדֶּלֶת הַכְּבֵדָה נִפְתְּחָה לִכְבוֹדָם, וְהֵם נִכְנְסוּ פְּנִימָה בְּחִיל וּבִרְעָדָה. בַּחוּץ הִמְתִּינוּ לָהֶם הַחַיָּלִים עַד שֶׁסִּיְּמוּ אֶת תְּפִלָּתָם וְאָז הֻחְזְרוּ לִירוּשָׁלַיִם.

ג'

מֹשֶׁה אֶלִישְׁקֶבִיץ הָיָה בַּחוּר-יְשִׁיבָה, אֲבָל הוּא לֹא זָכָה לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד בָּהּ שָׁנִים רַבּוֹת. כְּשֶׁפָּרְצָה מִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, גֻּיַּס כְּכָל הַצְּעִירִים בְּנֵי גִּילוֹ, לַצָּבָא הָאָדֹם (הָרוּסִי), לַמִּלְחָמָה נֶגֶד הַגֶּרְמָנִים.

מֹשֶׁה שֵׁרֵת בַּחֲזִית וְאַף נִפְצַע בְּמַהֲלַךְ הַקְּרָבוֹת. לַמְרוֹת כָּל הַתְּלָאוֹת לֹא שָׁכַח כִּי יְהוּדִי הוּא. תַּשְׁמִישֵׁי-קְדֻשָּׁה לֹא הָיוּ עִמּוֹ. לֹא טַלִּית, לֹא תְּפִלִּין, אַף לֹא סִדּוּר. אַךְ לְכָל מָקוֹם שֶׁאֵלָיו הִגִּיעַ, לִוּוּהוּ הַתְּפִלּוֹת שֶׁהָיוּ שְׁגוּרוֹת עַל פִּיו. גִּרְסַת הַיַּנְקוּת שֶׁלֹּא נִשְׁתַּכְּחָה.

בְּשָׁעָה שֶׁרִגְשׁוֹתָיו הָיוּ גּוֹאִים בְּקִרְבּוֹ, הָיָה מוֹצֵא לוֹ פִּנָּה נִסְתֶּרֶת, וְשׁוֹפֵךְ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה לֵאלֹקִים. וּמָה הִתְפַּלֵּל? שֶׁלֹּא יֵאָלֵץ עוֹד לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְלֶאֱכֹל טְרֵפוֹת, שֶׁיּוּכַל לָשׁוּב וְלִחְיוֹת כִּיהוּדִי נֶאֱמָן וּלְקַיֵּם מִצְווֹת בַּגָּלוּי.

בִּמְיֻחָד הִצְטַעֵר בְּיוֹתֵר עַל שֶׁלֹּא הָיוּ עִמּוֹ תְּפִלִּין. לֹא אַחַת הָיָה מַרְגִּישׁ שֶׁזְּרוֹעוֹ וְרֹאשׁוֹ בּוֹעֲרִים בִּתְשׁוּקָה עַזָּה לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. הוּא הָיָה נִזְכָּר בִּימֵי הַבַּר-מִצְוָה, בַּתְּפִלִּין הַנָּאוֹת וְהַמְּהֻדָּרוֹת שֶׁקָּנָה לוֹ אָבִיו. הוֹי, לוּ הָיוּ בְּיָדָיו תְּפִלִּין, וְלוּ לְדַקּוֹת אֲחָדוֹת!...

תִּקְוָתוֹ הִתְגַּשְּׁמָה יוֹם אֶחָד בְּאֹרַח בִּלְתִּי-צָפוּי כְּלָל. הֻטַּל עָלָיו לְהִתְלַוּוֹת לַקָּצִין הַפּוֹלִיטִי שֶׁל הַגְּדוּד – סֶגֶן לְוִין. הֵם הָיוּ אֲמוּרִים לָצֵאת בְּיוֹם רִאשׁוֹן, לִמְשִׂימָה שֶׁנּוֹעֲדָה לְהִמָּשֵׁךְ יָמִים רַבִּים.

בְּבֹקֶר יוֹם רִאשׁוֹן הֵכִין מֹשֶׁה אֶת צִיּוּדוֹ וּבַשָּׁעָה הַיְּעוּדָה הִתְיַצֵּב מוּל דֶּלֶת חַדְרוֹ שֶׁל לְוִין. הַשָּׁעָה הַמְּיֹעֶדֶת חָלְפָה לָהּ, וְסֶגֶן לְוִין לֹא נִרְאָה. הַחַיָּל נִגַּשׁ לַדֶּלֶת, נָקַשׁ עָלֶיהָ קַלּוֹת, אַךְ מִבִּפְנִים לֹא בָּא כָּל מַעֲנֶה. הוּא הֵנִיחַ אֶת יָדוֹ עַל הַיָּדִית. הַדֶּלֶת הָיְתָה נְעוּלָה.

הַדָּבָר הָיָה מוּזָר בְּעֵינָיו. לְוִין הָיָה אָמוּר לְהִמָּצֵא בְּחַדְרוֹ. חֲשָׁשׁוֹת כְּבֵדִים הֵחֵלּוּ מְנַקְּרִים בְּמוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אֵין זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוָּה לְהִתְלַוּוֹת לִלְוִין, וּמֵעוֹלָם לֹא אִחֵר. שֶׁמָּא אֵרַע לוֹ אָסוֹן?

שׁוּב נִסָּה לִנְקֹשׁ עַל הַדֶּלֶת, וְשׁוּם תְּגוּבָה לֹא בָּאָה. לִבּוֹ נִבֵּא לוֹ רָעוֹת. לֹא מִן הַנִּמְנָע הָיָה כִּי הַקָּצִין הָיָה טֶרֶף לִבְנֵי-הַבְּלִיַּעַל הָרַבִּים שֶׁסָּבְבוּ בַּמְּדִינָה בִּימֵי הַמִּלְחָמָה.

הַיָּמִים יְמֵי רָעָב כָּבֵד. גְּנֵבוֹת וּמַעֲשֵׂי-שׁוֹד הָיוּ לְמַעֲשֵׂי יוֹם-יוֹם. הַמִּשְׁטָרָה, שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה לָשִׂים קֵץ לַתּוֹפָעָה, נֶעֶזְרָה לֹא אַחַת בְּאַנְשֵׁי הַצָּבָא. אֵין פֶּלֶא אֵפוֹא, שֶׁלְּעִתִּים הָיוּ אַף הַקְּצִינִים מַטָּרָה לְנִקְמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַפּוֹשְׁעִים.

אֶלִישְׁקֶבִיץ דָּרַךְ אֶת נִשְׁקוֹ, וְכִוְּנוֹ אֶל עֵבֶר הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי הַפּוֹשְׁעִים מִסְתַּתְּרִים בִּפְנִים? "סֶגֶן לְוִין!", צָעַק בְּקוֹל רָם, וְלִבּוֹ הִגְבִּיר אֶת קֶצֶב פְּעִימוֹתָיו.

קוֹל פְּסִיעוֹת נִשְׁמַע מִתּוֹךְ הַחֶדֶר. מִישֶׁהוּ נִמְצָא שָׁם. אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַחַיָּל הִגְבִּירָה אֶת לְחִיצָתָהּ עַל הַהֶדֶק. הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה, וְנִגְלְתָה לְפָנָיו הַדְּמוּת הַנִּצֶּבֶת בַּפֶּתַח – סֶגֶן לְוִין בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ... עָטוּף בְּטַלִּית וּמְעֻטָּר בִּתְפִלִּין!

הַחַיָּל קָפָא עַל עָמְדּוֹ. לוּלֵא רָאָה זֹאת בְּמוֹ-עֵינָיו, לֹא הָיָה מַאֲמִין כִּי קָצִין בַּצָּבָא הַסּוֹבְיֶטִי יָהִין לְהִסְתַּכֵּן עַד-כְּדֵי-כָּךְ בְּקִיּוּם מִצְווֹת. לְוִין לֹא אִבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. בְּשַׁלְוָה רָמַז לוֹ לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, וְשָׁב לִנְעֹל אֶת הַדֶּלֶת.

שָׁעָה קַלָּה הִמְתִּין, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט מִן הַצַּד עַל הַקָּצִין שֶׁלּוֹ הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רִבּוֹן-הָעוֹלָמִים, וְלִבּוֹ גּוֹאֶה מֵהִתְרַגְּשׁוּת עַזָּה. "אָנָּא, תֵּן לִי אֶת הַתְּפִלִּין", אָזַר עֹז בְּנַפְשׁוֹ כְּשֶׁסִּיֵּם הַקָּצִין אֶת תְּפִלָּתוֹ. "הַרְשֵׁה לִי לְהָנִיחַ אוֹתָן, וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת".

כְּשֶׁהֵנִיחַ אֶת הַתְּפִלִּין, צָפוּ מֵחָדָשׁ זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר וְגָדְשׁוּ אֶת לִבּוֹ. דְּמָעוֹת חָנְקוּ אֶת גְּרוֹנוֹ וְאַךְ בְּקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְבַטֵּא אֶת מִלּוֹת הַתְּפִלָּה הַחֲרוּתָה כֹּה עָמֹק בְּלִבּוֹ: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

הַשְּׁנַיִם נִקְשְׁרוּ יַחְדָּו בִּבְרִית הַתְּפִלִּין. מֹשֶׁה הָיָה מְאֻשָּׁר. יוֹם-יוֹם הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין לְהָנִיחָן. הַסַּכָּנָה רַק הִגְבִּירָה אֶת אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה לַתְּפִלִּין.

בִּנְסִיעָתָם סִפֵּר לוֹ סֶגֶן לְוִין אֶת סִפּוּרוֹ הָאִישִׁי רַב-הַתַּהְפּוּכוֹת:

"לָמַדְתִּי בִּישִׁיבָה עַד גִּיל 16. אָבִי הָיָה רֹאשׁ-הַיְּשִׁיבָה בְּעִירִי. אֲבָל רוּחוֹת-הָרְחוֹב עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶן, וְנָטַשְׁתִּי אֶת סַפְסַל-הַלִּמּוּדִים וְאֶת מָסֹרֶת-אֲבוֹתַי. הִצְטָרַפְתִּי לְשׁוּרוֹת הַמִּפְלָגָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית, וּבְתוֹךְ זְמַן קָצָר נַעֲשֵׂיתִי פָּעִיל מֶרְכָּזִי בַּמִּפְלָגָה וּמַעֲמָדִי עָלָה.

"שָׁנִים אֲחָדוֹת אַחַר-כָּךְ, הָלַךְ אָבִי לְעוֹלָמוֹ, צַעֲרוֹ הוֹרִידוֹ שְׁאוֹלָה. כָּל-כָּךְ דָּאַב לִבּוֹ עַל בְּנוֹ שֶׁזָּנַח אֶת דֶּרֶךְ אֲבוֹתָיו וְהִפְנָה עֹרֶף לְתוֹרַת-ה', עַד שֶׁנִּפְטַר בִּיגוֹנוֹ.

"דַּוְקָא אָז, כְּשֶׁתָּפַסְתִּי עֶמְדָּה חֲשׁוּבָה וְהָיִיתִי דְּמוּת מֶרְכָּזִית וּמֻכֶּרֶת, חָל בִּי הַמַּהְפָּךְ. זֶה הָיָה בִּוְעִידָה שֶׁבָּהּ הִשְׁתַּתְּפוּ נְצִיגֵי הַסְּנִיפִים הַשּׁוֹנִים. חֲבֵרִי לַמִּפְלָגָה, פָּעִיל סוֹבְיֶטִי נִמְרָץ וְדָבֵק בָּאִידֵאוֹלוֹגְיָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית, אָמַר לִי בִּידִידוּתִיּוּת מִשְׁפָּט אֶחָד, תּוֹךְ טְפִיחָה עַל שִׁכְמִי: 'לְוִין, זְמַן רַב כָּל-כָּךְ אֲנַחְנוּ מַכִּירִים, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי כְּלָל שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה'.

"הַתְּמִיהָה הַזּוֹ הִמְרִידָה מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי. 'אָכֵן, יְהוּדִי אֲנִי!', הֵשַׁבְתִּי לוֹ, 'יְהוּדִי נוֹלַדְתִּי וִיהוּדִי אָמוּת'. מֵרֶגַע זֶה וָאֵילָךְ חַשְׁתִּי צֹרֶךְ לָשׁוּב לְיַהֲדוּתִי.

"זוֹ הָיְתָה הַחְלָטָה כִּבְדַת-מִשְׁקָל. הַסַּכָּנָה הָיְתָה רַבָּה, אַךְ הָיִיתִי אֵיתָן בְּהַחְלָטָתִי. לַמְרוֹת הַסַּכָּנוֹת, לַמְרוֹת תַּפְקִידִי, וּבְנִגּוּד לְהוֹרָאוֹת מְפַקְּדַי, הִצְלַחְתִּי לְהַשִּׂיג טַלִּית וּתְפִלִּין, וּכְכָל אַחַי הַיְּהוּדִים, לְהִתְפַּלֵּל בָּהֶן מִדֵּי יוֹם.

"נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הַהַשְׁגָּחָה", סִיֵּם הַקָּצִין אֶת סִפּוּרוֹ, "מֵהַיְּשִׁיבָה בָּרַחְתִּי, וּבְעֹמֶק הַצָּבָא הָאָדֹם, חָזַרְתִּי לִהְיוֹת יְהוּדִי, בֵּן לְעַם-יִשְׂרָאֵל!".