חגי ישראל ומועדיו
" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי..." (ויקרא כ"ג, א'-ב').
מועדי ישראל
המועדים מהתורה
בתורה מוזכרים שבעה מועדים: שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים.
כל המועדים הללו, מלבד ראש חודש, הם "מקראי קודש" כלומר אסורים בעשיית מלאכה. שבת ויום הכיפורים אסורים בעשיית כל מלאכה, אך המועדים האחרים מוגדרים כ"יום טוב" ומותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, אך נוהגים בו יותר בחגיגיות ויש הנוהגים שלא לעשות בו מלאכות מסוימות. חול המועד מותר במלאכה פשוטה, אך אסור לעבוד בו. שביעי של פסח ושמיני עצרת מוגדרים גם הם כימים טובים.
לכל אחד מהימים הללו משמעות שונה, ולרובם מצוות המיוחדות להם: בפסח אכילת מצות, בסוכות ישיבה בסוכה, ביום כיפור להתענות וכו'. מצווה המשותפת לכל הימים היא הדלקת נרות שבת ויום טוב. החגים פסח, שבועות וסוכות, מיוחדים במצוות עלייה לרגל שיש בהם, ועל כן הם מכונים "שלושת הרגלים" ומקריבים בהם עולת ראייה ושלמי חגיגה.
המועדים מדרבנן
ימי השמחה
בימי בית שני הוסיפו חז"ל למועדים מדאורייתא ימי שמחה מדרבנן בימים בהם נעשו ניסים. העיקריים בהם אלו "ימי הפורים",וחנוכה.. בחנוכה תיקנו חכמים להדליק נרות ולגמור את ההלל בכל יום, ובפורים תיקנו אנשי כנסת הגדולה 4 מצוות: קריאת מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. בחנוכה ובפורים מותר לעבוד, אם כי נהגו שלא לעבוד ביום הפורים. בשני ה"חגים" החדשים תיקנו חכמים להוסיף בתפילה ובברכת המזון את נוסח "על הניסים" המיוחד לכל אחד משני החגים. בימי החנוכה אין מצוות שמחה, אבל בפורים, כאמור לעיל, אחת המצוות היא משתה ושמחה ובכלל זה נהגו להרבות בבשר (שמחה) ויין (משתה).
